תורה ציוה לנו משה
פסוק זה, הנקרא בשמחת תורה, כולל את יסודי התורה, עד כי הוא הפסוק הראשון הנלמד על ידי ילדי ישראל:
תנו רבנן: קטן היודע לנענע… יודע לדבר – אביו לומדו תורה וקריאת שמע. תורה מאי היא? – אמר רב המנונא: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב".2
חז"ל דרשו על פסוק זה דרשות רבות הנוגעות בענינים יסודיים, וננסה לעיין, על פי סדר מילות הפסוק, במעט מעניינים אלו.
* * *
תורה: דרשו חז"ל במסכת מכות3:
דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא: מאי קרא? "תורה צוה לנו משה מורשה", תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי (שש מאות ואחת עשרה), אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום.
הביטוי המעשי של התורה הן המצוות. התורה אינה תיאורטית בלבד, אוסף רעיונות ואידיאלים. התורה מקיפה את כל רבדי החיים, והביטוי המעשי שלה הוא המצוות כפי שאומר המדרש4:
ועל מנין המצוות נקראת תורה.
ענין נוסף הבא לידי ביטוי במאמר זה הוא החשיבות של מנין המצוות. ישנו ערך לידיעת מנין המצוות ולעיסוק בו, עד שהמילה תורה מרמזת על מנין המצוות.
ציוה: מילה זו מרמזת על הרעיון כי עיקרה של תורה הוא בציווי, כפי שנבאר. ענין זה שנוי במחלוקת בין הראשונים.
המשנה אומרת5:
נוהג (גיד הנשה) בטהורה ואינו נוהג בטמאה. רבי יהודה אומר אף בטמאה. אמר רבי יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן. אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו.
רש"י6:
פסוק זה שהזהירו עליו, בסיני נאמר ועד סיני לא הוזהרו אלא שנכתב במקומו לאחר שנאמר בסיני וכתב וסידר משה את התורה כתב את המקרא הזה על המעשה על כן הוזהרו בני ישראל אחרי כן שלא יאכלו הגיד.
הרמב"ם בפירושו למשנה זו, מפרש אחרת:
ושים לבך על העיקר הגדול הנכלל במשנה הזאת והוא מה שאמר מסיני נאסר לפי שאתה הראת לדעת שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושין אלא במצות הקב"ה ע"י משה רבינו ע"ה לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו כגון זה שאין אנו אוכלין אבר מן החי אינו מפני שהקב"ה אסרו לנח אלא לפי שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שצוה בסיני שיתקיים אסור אבר מן החי וכמו כן אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע"ה מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו שנמול כמו שמל אברהם אבינו ע"ה, וכן גיד הנשה אין אנו הולכים אחר איסור יעקב אבינו אלא מצות משה רבינו ע"ה.
רש"י סובר כי חיובנו במצוות הוא מתקופת האבות, ומשה הוסיף עליהן והשלימם לתרי"ג, כלשון הכוזרי7:
ומשה לא ביטל את המצוות האלה ולא התירן, כי אם הוסיף עליהן בדרך.
הרמב"ם לעומתם סובר כי כל חיובנו במצוות הוא מתוקף מעמד הר סיני, ואין תוקף למה שנעשה קודם לכן (עיין בהמשך לגבי "קהילת יעקב").
נראה שישנן שתי בחינות בחיוב עם ישראל במצוות.
האחת, מתוקף מעמד הר סיני, שאנו ראינו בעינינו את התגלות ה' (עי' רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ח').
השניה מכח סגולת בני ישראל כבני אברהם יצחק ויעקב, המזכה אותנו בתורה ובמצוותיה.
הרמב"ם סובר שמעמד הר סיני הוא המחייב והוא הנותן תוקף מחודש גם למצוות שעברו אלינו מהאבות, ואילו רש"י וסיעתו סוברים, שסגולת ישראל היא שהביאה אותם לעמוד אל מול הר סיני.
נראה ששתי בחינות אלו רמוזות בשני חלקי הפסוק:
"תורה ציוה לנו משה" – הציווי, שניתן על ידי משה, הוא המגדיר תורה.
"מורשה קהילת יעקב" – הירושה וזכות האבות הן המזכות אותנו בתורה.
ניתן להוסיף עוד כי שתי בחינות אלו מקבילות לשני כינויים שנתכנו בהם ישראל – עבדים ובנים. במעמד הר סיני היינו לעבדים – "אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי 'כי לי בני ישראל עבדים'"8, ואילו הסגולה עוברת אלינו בירושה מאבותינו, ואנו בחינת בנים לה' מצד סגולתנו.
לנו: הגמרא אומרת9:
ואמר רבי יוחנן: נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר 'תורה צוה לנו משה מורשה' – לנו מורשה ולא להם.
ובאופן דומה במדרש10:
א"ר יוחנן כותי העוסק בתורה חייב מיתה שנאמר תורה צוה לנו משה לנו ולא להם.
התורה שייכת באופן מובהק לעם ישראל. נראה, כי אין מדובר רק בצד הטכני של לימוד התורה, של הבנת הדינים וכדו'. חלק זה יכול לכאורה להבין גם גוי. אך החלק הפנימי של התורה המקשר בין בני ישראל לקב"ה, אותו יכולים לקבל רק ישראל, ולגויים אין שייכות כלל לחלק זה.
משה: התורה נקראת על שמו של משה רבינו, כפי שלומד המדרש11:
אמר רשב"י ג' דברים נתן משה נפשו עליהם ונקראו על שמו. התורה וישראל וערי מקלט. התורה מנין? דכתיב: "ויהי שם עם ה' ארבעים יום". ונקראת על שמו, שנאמר: "זכרו תורת משה עבדי", וכן הוא אומר: "תורה צוה לנו משה".
משה לא היה רק השליח שהעביר את דברי התורה לעם ישראל. שליחות גרידא איננה גורמת לקריאת שמו של משה על התורה. משה הפך את התורה במסירות נפשו, לחלק ממנו, ולכן היא נקראת על שמו.
מסירות נפש משייכת את התורה לאדם, והופכת אותה לקנין נצח, כפי שאומרת הגמרא על מסירות נפשם של ישראל12:
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה – עדיין היא מוחזקת בידם, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון תפילין – עדיין היא מרופה בידם.
בפני מסירות נפש אי אפשר לעמוד, ולכן המצוות שישראל מסרו נפשם עליהם התקיימו בידם. לכן, גם התורה נקראת על שמו של משה. זהו שכרה של מסירות נפש.
מורשה:
תנא רבי חייא: כל העוסק בתורה לפני עם הארץ – כאילו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר 'תורה צוה לנו משה מורשה', אל תקרי מורשה אלא מאורסה.13
מדוע הקשר שבין התורה לישראל נמשל לאירוסין ולא לנישואין, שהם לכאורה, קשר חזק ויציב יותר?
מצאנו לכך שני הסברים.
בתפארת ישראל על המשניות14 מסביר:
לה, והמראה לו מסתוריה דברים שכסה עתיק יומין, הרי זה כבועל ארוסתו בפניו, שמה שיהיה בין הנשואין בסתר לעונג וכבוד שיתראו זה לזה, יהיה בעיני נכרי הזה לבוז, שילגלג עליהן.
האירוסין מסמלים את העובדה שהקשר בין איש לאשה הוא ענין של תהליך. קשר נפשי עמוק בין איש לאשתו אינו נוצר בבת אחת. ככל שהזמן עובר, ככל שחיים יחד זמן רב יותר, כך מגלים פנים חדשות בקשר.
כך גם בקשר לתורה. אין אדם מגיע לכל העומק שבתורה ביומו הראשון. הרבה עמל, הרבה שנים של לימוד, יביאו את האדם לקשר עמוק עם התורה והתורה תגלה בפניו את צפונותיה.
הרב קוק זצ"ל מסביר באופן שונה15:
וארשתיך לי לעולם. אע"פ שהנשואים הם יותר נערכים בדבקות מהארוסין, מ"מ יש מעלה בארוסין, שהם מביעים את היסוד החוקי האצילי שבדבקות האלהית, שמתוך מעלתו אין בו התפסה לחקוי חמרי כלל.
האירוסין מבטאים את הקשר הרוחני שבין איש לאשתו. קודם שבא הצד המעשי לידי ביטוי, לפני החיים המשותפים, יש צורך בתקופה שתאמר שהצד המעשי הוא ביטוי לקשר נשמתי שבין האיש והאשה. תקופה זו היא האירוסין שבה אין ביטוי מעשי לקשר שבין השניים, אך מנגד הקשר חזק יותר. כך מסביר המהר"ל16 את הסיבה לכך שהבא על ארוסה דינו בסקילה, והבא על נשואה דינו בחנק, שהוא חמור פחות.
הפוגע בקשר הנשמתי, הרוחני, פוגע בעצם המושג של קשר בין איש לאשה, שהוא מעבר לעצם החיים המשותפים ועל כן דינו חמור יותר.
וכך גם הקשר שלנו אל התורה הוא עצמי נשמתי, והחיים המעשיים בקיום המצוות הם ביטוי לקשר העמוק הזה, על כן נקראת התורה מאורסה.
קהילת יעקב: הרמב"ם כותב17:
ואמנם אנחנו הולכים אחר ציווי סיני שקיים לנו איסור גיד הנשה המוקדם ומילה המוקדמת…
אין בתורתנו חילוק, תורה ציוה לנו משה, כולה ממשה מה', וכל מה שיש בה ממה שקדם לזולתו כמו שבע מצוות לנח, ומילה לאברהם, לא נאמין בו אנחנו מפני שהדבר הזה מוקדם, אלא מפני הציווי האחרון המיוחד בנו, אנחנו קהילת יעקב.
התורה ניתנה לציבור, ועל כן תוקפה המחייב הוא רק משהיינו לציבור. אין תוקף למצוות שנצטוו בהן יחידים. וכך צריך להבין את ברכת התורה "אשר בחר בנו מכל העמים" ומתוך כך "נתן לנו את תורתו", שהיותנו ציבור ועם קודם לנתינת התורה וגורם לה.
ליסוד זה יש השלכות רבות. גזירות דרבנן תקיפות רק אם "פשט איסורן בכל ישראל" – ישנו צורך בקבלת האומה כדי שהגזירה תהיה תקיפה.
בית דין הגדול שואב את כוחו מכלל ישראל, שהם יושבי ארץ ישראל כפי שכותב הרמב"ם18:
לפי שבני ארץ ישראל הם אשר נקראים קהל, וה' קראם כל הקהל ואפילו היו עשרה אחדים ואין חוששים למי שזולתם לחוצה לארץ.
* * *
יסודות תורת ישראל גנוזים בפסוק זה, אשר משונן על ידי כל תינוק בישראל משידע לדבר, ונקרא על ידי כל הציבור בחג שמחת התורה, עם סיומה ופתיחתה מחדש של קריאת התורה בציבור.
חג שמח
1 דברים ל"ג, ד'.
2 סוכה מ"ב, ע"א.
3 מכות כ"ג, ע"ב
4 מדרש תנחומא פרשת וילך, סימן ב'.
5 חולין פ"ז, מ"ו.
6 רש"י בפירושו על משנה זו במסכת חולין דף ק', ע"ב.
7 מאמר א', פ"ג.
8 קידושין כ"ב, ע"ב.
9 סנהדרין נ"ט, ע"א.
10 ילקוט שמעוני ח"א רמז תקפ"ז.
11 דברים רבה פרשת ואתחנן ד"ה ארשב"י ג' דברים.
12 שבת ק"ל, ע"א.
13 פסחים מ"ט, ע"ב.
14 אבות פ"ב, מ"ד, בועז, אות ב'.
15 עולת ראי"ה א', עמ' ל"ה.
16 באר הגולה – הבאר השישי.
17 אגרות הרמב"ם, מהדורת הרב שילת עמ' ת"י.
18 פירוש המשניות לבכורות פ"ד, מ"ג.