הדרך לאחרית הימים
על פי הדיבור קברתיה שם
ימי יעקב קרבו למות. הוא קורא לבנו ליוסף ומצווה אותו לקוברו במערת המכפלה. יעקב מחזק את צוואתו בהשבעת בנו, וכאן מסתיים המעמד. אחרי הדברים האלה, מתבשר יוסף אודות מחלת אביו, והוא מגיע אליו עם מנשה ואפרים. כל פרק מ”ח עוסק בהתייחסותו של יעקב לבני יוסף, וברכתו להם. על כן בולטת בחריגותה הזכרת מות רחל וקבורתה בדרך אפרת היא בית לחם1:
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי: וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם: וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי: וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם:
וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם:
וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם:
רש”י, ובעקבותיו פרשנים רבים, חדשים גם ישנים, קשרו זאת לעניין הקודם, בקשת יעקב לקוברו בארץ כנען:
ואני בבאי מפדן וגו’ – ואף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך, שהרי סמוך לבית לחם מתה:
כברת ארץ – מדת ארץ, והם אלפים אמה כמדת תחום שבת, כדברי רבי משה הדרשן. ולא תאמר שעכבו עלי גשמים מלהוליכה ולקברה בחברון, עת הגריד היה, שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה:
ואקברה שם – ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי [תרעומת], אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר (ירמיה לא יד) קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה וגו’, והקב”ה משיבה (ירמיה לא טו) יש שכר לפעולתך נאם ה’ ושבו בנים לגבולם.
אלא שהדברים תמוהים: מה ראה הכתוב להביא את הצטדקותו של יעקב בפני יוסף כאן, ולא במקום הראוי יותר, בתחילת הפרשה?
הקשר בין קבורת רחל ובין ברכת אפרים ומנשה
פרשנים שונים עסקו בשאלה זו, ומתוכם נביא את דברי המלבי”ם:
ואני – רוצה לומר, ולא תאמר שמה שאמר אלי: “הנני מפרך” כוון על בנימין, או שהיה הבטחה שאני בעצמי אוליד עוד בנים, רק אח”כ גרם איזה חטא שנתבטלה ההבטחה. לזה אמר: הלא בבואי מפדן מתה עלי רחל תיכף בדרך אפרת, שהיה יום השני לאחר ההבטחה בלוז ואז נולד בנימין, ומזה מבואר שלא כוון על בנימין, ולא שאוליד עוד, שאז לא היה ראוי שתמות רחל, רק שיהיה הזרע ממנה.
נרחיב מעט את דברי המלבי”ם. יעקב מזכיר את ברכת ה’ אליו בלוז, בבואו מפדן ארם. ואכן, סגנון הדברים כאן מקביל לנאמר בפרק ל”ה:
| ל”ה, ט-יב | מ”ח, ג-ד |
| וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ: וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ: וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ: |
אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי:
וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם: |
יעקב ציפה שהברכה: “גוי וקהל גויים יהיה ממך” תתקיים בו. ובאמת, מיד נולד בנימין2, אך בעת לידתו מתה רחל, האישה שיעקב ציפה להעמיד ממנה זרע בארץ, ויעקב מבין שכבר לא יהיו לו בנים נוספים3.
לפני מותו מעניק יעקב את הברכה ליוסף, בנה של רחל. הוא מספח אליו את שני בני יוסף, ומעתה יבואו בכלל שבטי י-ה4.
בפשטות, זאת הסיבה שיעקב מזכיר כאן את מות רחל, על מנת להסביר ליוסף את ההפקעה התמוהה של מנשה ואפרים וסיפוחם להימנות על בני יעקב.
אלא שעד שאנו מתרשמים מפשטותו של הפירוש, נשאל: האם רש”י לא שם לב לכך? הלוא הוא בעצמו קשר לעיל בין דברי יעקב לנאמר בפרק ל”ה:
ונתתיך לקהל עמים – בשרני שעתידים לצאת ממני עוד קהל ועמים. ואף על פי שאמר לי (לעיל לה יא): “גוי וקהל גוים”, “גוי” אמר לי על בנימין, “קהל גוים” הרי שנים לבד בנימין, ושוב לא נולד לי בן, למדני שעתיד אחד משבטי ליחלק, ועתה אותה מתנה אני נותן לך:
מדוע רש”י לא המשיך וביאר את אזכור מותה של רחל כפי שביארנו?
נראה שהתיאור המפורט שמתאר יעקב את דבר מותה וקבורתה של רחל מלמד אותנו שהכתוב לא מתייחס רק למות רחל, אלא באופן מיוחד גם לקבורתה בדרך.
ננסה להבין את משמעות הקשר בין אזכור קבורת רחל בדרך, ובין ההכרזה על מנשה ואפרים כבני יעקב.
אבן ישראל
בפרשות האחרונות, יעקב נראה היה כהולך ודועך. אנשים אחרים ניהלו את חייו, כביכול יעקב סיים להנהיג את משפחתו. והנה: “ויחי יעקב”! בפרשת ויחי, יעקב מגלה חיוניות רבה: הוא משביע את יוסף לטרוח בקבורתו בארץ כנען, דבר הדורש אישור מיוחד מפרעה וליווי כבד5. יעקב, למרות היותו “סגי נהור”, יודע בדיוק מי הצעיר ומי הבכור, ואת מי ברצונו לברך מימין ואת מי משמאל. כל זאת, שלא כאביו יצחק שלעת זקנתו לא זיהה את בנו הצעיר, ונתן לו את ברכת הבכור. אף בברכות השבטים, יעקב הוא זה שמסדר ונותן לכל אחד את תפקידו וברכתו. וכעת שמעון ולוי שומעים את המילה האחרונה בוויכוח בינם לבין אביהם בעניין שכם.
פה נסגר מעגל (משולש) האבות, ויעקב הוא הבחיר שבהם. המעבר בין דור האבות לדור הבנים עלול לגרום לנתק ולפער גדול בין מפעל חייהם המרשים של האבות, לחיים האפורים של הבנים. כדי למנוע את הנתק, יש צורך בחוליית קישור שתחבר בין הדורות. וכאן בדיוק נכנס יוסף. האבות יצרו דבר שלם וגדול, ובכל זאת על הבנים להמשיך ולהתקדם. לכן נוצר מצב בו יעקב מבין שהוא אינו מסוגל להשלים את המהלך, ומי שיעשה זאת תחתיו הוא יוסף. יעקב לא ישלים את מניין השבטים, ואת המשימה הוא מוסר ליוסף. יוסף הוא כבר חלק מהבנים, ובכל זאת מעמדו מיוחד. קורות חייו דומים לאלו של יעקב, והתורה שמאריכה בתיאור הקורות אותו, נראה שמתייחסת אליו כמעין אב נוסף. יעקב נותן ביטוי למעמדו של יוסף כחוליה שקושרת בין הדורות, באומרו עליו: “משם רועה אבן ישראל”, ומתרגם אונקלוס6:
דבמימריה זן אבהן ובנין זרעא דישראל:
וכן ברש”י:
אבן ישראל – לשון נוטריקון אב ובן, אבהן ובנין, יעקב ובניו.
בדרך
עיקרון זה מופיע גם דרך מותה של רחל וקבורתה בדרך. בבואה לארץ כנען, חייה עם יעקב היו אמורים רק להתחיל, וכאן היתה אמורה לכאורה לממש את ייעודה כאם – אך לא כך קרה.
מות רחל וקבורתה בדרך מסמלים את אי השלמת התהליך. רחל מבטאת את הצורך להתמודד עם הארעיות וחוסר השלמות בהווה, בצד הציפייה הגדולה לעתיד. כך ישראל ימצאו שכניסתם לארץ היתה ארעית, וכעבור זמן מסוים הם גולים ממנה. מתברר שהדרך לשלמות עודנה ארוכה, ובצאתם לגלות יעברו דרך מקום קבורתה של אמא רחל, ויקבלו משם את נחמת הגאולה.
תפקיד זה נועד לבניה של רחל. רחל היא האישה שאיתה חפץ יעקב להקים את ביתו. הציפיות היו גדולות, אבל בפועל, לא באו לכלל מימוש. תחילה נישאה לאה ליעקב, וגם כשנשא את רחל, לא זכתה להוליד לו בנים. לאחר שנות עקרות רבות נולד יוסף, ועם הכניסה לארץ נולד בנימין, וכאמור, כאן נקטע באיבו מפעל חייה של רחל, עם מותה על אם הדרך.
אף חייהם של בני רחל טבועים בחותם הארעיות. כעת יוסף מולך ומנהיג את אחיו, אך בעתיד, יהודה ינהיג. הכניסה לארץ היא תחת הנהגתו של יהושע בן נון משבט אפרים, אחר כך קמה מלכות שאול משבט בנימין, אך מלכות הנצח באה מיהודה. וכמו ששורר אסף7:
וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם:
וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר:
וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה אֶת הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב:
וַיִּבֶן כְּמוֹ רָמִים מִקְדָּשׁוֹ כְּאֶרֶץ יְסָדָהּ לְעוֹלָם:
וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן:
מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ:
מנהיגות ארעית נוספת תבוא כאשר תתפלג הממלכה, ולאחר מכן בזמן גלות בבל, קמים מרדכי ואסתר ומנהיגים את ישראל. אף בבוא הגאולה העתידה, משיח בן יוסף מכין את הדרך, תפקידו מסתיים, ואז מגיע משיח בן דוד ומשלים את התהליך8.
דווקא יוסף זוכה להשלים את מה שלא הספיק יעקב, כיוון שהוא מבטא את ההכנה לשלמות, ודרכו ניתן ללמוד כיצד מתמודדים עם תופעה של ארעיות, תהליך שלא הושלם, ודרך ארוכה.
דבר מותה של רחל ראוי היה להיכתב בתחילת הפרשה, כאשר יעקב ביקש מיוסף לקוברו בארץ כנען במערת המכפלה, דבר שהוא לא עשה עם רחל, שנקברה בדרך. ובכל זאת, נכתבו הדברים במקום בו מתבררת משמעותם העמוקה. אין כאן רק התנצלות של יעקב כלפי יוסף, אלא תיאור מהלך א-לוקי חובק דורות שנוגע לבחירת בני יוסף להימנות על שבטי י-ה.
היטיבה לתאר את היחס בין שתי הפרשיות, נחמה ליבוביץ’ עליה השלום9:
וכך נקבעה דמותה של רחל אמנו לדורות בעומדה בדרך, בדרך צאתם של הבנים לקראת חשכת ימי גלותם ובבקשה רחמים עליהם – שישובו.
האב לא רצה להיקבר במצרים, שלא ישתקעו הבנים במצרים. את האם קבר האב בדרך בה ילכו גולי בבל, שתתפלל על שובם. ארץ ישראל נתונה היתה תמיד בין אויביו בצפון ואויביו בדרום; שלא ישקעו הבנים בשעבוד מצרים, שלא יאבדו בגלות בבל – לכן נאמרו רמזים בתחילת פרשה זו העוסקת בסוף ימי האבות.
החומש מתחיל ב”בראשית“, ומסתיים בניסיונו של יעקב לגלות את אשר יקרה ב”אחרית הימים“. אך הקץ נסתם, ויעקב מצליח לדבר רק על העתיד הקרוב. מתברר שאחרית הימים טרם הגיעה, ועד אז, עם ישראל עתיד לצעוד בדרך ארוכה, וכאשר יתגלו קשיים, יקבל את נחמתו ואת תקוות הגאולה – מרחל.
1 בראשית מ”ח, ג-ט.
2 כאן שינינו מעט מדברי המלבי”ם שכתב שהברכה מדברת על זרע עתידי, ולא על בן שיוולד למחרת הברכה.
3 יתכן שיעקב עדיין ציפה להעמיד בנים מבלהה שפחת רחל, אך ראובן מנע זאת, בדומה לחם אבי כנען (או כנען עצמו) שמנע מאביו להוליד בן רביעי לאחר המבול.
4 מאלפת הגימטריה שמביא כאן בעל הטורים: “אפרים ומנשה” בגימטריה: “ראובן ושמעון”. לאמור, אין זאת מליצה בלבד, שבאה להביע את אהבתו של יעקב לבני יוסף, אלא כוונתו שאפרים ומנשה הם ממש שבטים, כראובן ושמעון. (ויופיה של הגימטריה אינו מועם בגין הפער של 1 בין: “אפרים ומנשה” ל”ראובן ושמעון”. אדרבה, מכאן נלמד הכלל שהפרש של 1 בגימטריה אינו נחשב כמבטל אותה).
5 בני יעקב נאלצו להשאיר את טפם, צאנם ובקרם בארץ גושן כעירבון על כך שיחזרו למצרים, בדומה לדרישת פרעה למשה להשאיר את הטף והצאן במצרים, כאשר הגברים הולכים לזבוח לה’ במדבר.
6 מ”ט, כד.
7 תהילים ע”ח.
8 הדבר רמוז בקבורתה של רחל בדרך אפרת היא בית לחם. רחל נקברת בדרך לבית לחם, משם תצמח מלכות דוד. בכך מכינים רחל ובניה את הדרך למלכות זאת.
9 “עיונים בספר בראשית“, עמ’ 388.