ציפית לישועה
ברכתו של יעקב לבנו דן מסתיימת בפסוק1:
לישועתך קיויתי ה'.
חז"ל במדרש2 מבארים את עניינו של הפסוק:
כך שאלו ישראל לבלעם אימתי תהיה ישועה, אמר להם (במדבר כ"ד) 'אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב'. אמר להם הקב"ה זו היא דעתכם אין אתם יודעין שסוף בלעם יורד לגיהנם ואינו רוצה שתבא ישועתי, אלא היו דומים לאביכם שאמר (בראשית מ"ט) 'לישועתך קויתי ה" צפה לישועה שהיא קרובה לכך נאמר (ישעיה נ"ו) 'כי קרובה ישועתי לבא'.
פסוק זה מחנך אותנו לציפיה לישועה.
הציפיה לישועה היא התקשרות עם הישועה כבר במציאות הקשה. "הציפיה לישועה גדולה מן הישועה עצמה". מדוע?
בכל דבר, השאיפה אליו גדולה מהתגשמותו בפועל. אנשים שחלמו על הציונות למשל, דמיינו אותה באופן יותר נעלה ומושלם מאשר האופן בו קרו הדברים. אין זו תקלה היסטורית. המציאות המעשית מורכבת מאוד, וכאשר האידיאל הצרוף יורד ומתגשם במציאות, הוא יורד מעט מזהרו. בשאיפה ובציפיה מתחבר האדם אל האינסוף, ללא כל מגבלות ומעצורים, מה שאין כן בירידה אל המציאות, שם יש צורך בצמצום השאיפה לתוך כלים מעשיים. על כן גדולה הציפיה לישועה, יותר מן הישועה עצמה.
הציפיה נותנת לאדם כוח בהווה, מתוך הבנה שהוא המוביל אל העתיד. כך אומר הרמח"ל3:
המקוה תמיד בשמחה, בלי צער. כי המצטער תמיד הוא ביגון ואנחה, וחושב שאין לו תרופה. אבל מקוה אינו מצטער כי הוא מקוה תמיד, ואפילו אם יתמהמה מחכה, נמצא התקוה מחיה אותו… ומי שהוא מקוה נאמר בו: 'גם כי אשב בחושך ה' אור לי', ה' דייקא, 'לישועתך קיויתי ה".
המקוה, מתוך שהוא יודע שהישועה תגיע, הוא תמיד בשמחה. גם עכשיו, כאשר הישועה טרם הגיעה, אורה מקרין על חיי המצפה, ומאיר אותו באור השמחה.
הסמ"ק כולל את הציפיה לישועה בתוך מצוה האמונה:
לידע שאותו ברא שמים וארץ הוא לבדו מושל מעלה ומטה ובד' רוחות… ובזה תלוי מה שאמרו חכמים ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו: 'ציפית לישועה?', והיכן כתיב מצוה זו? אלא שמע מינה בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים, דכתיב: 'אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ועל כרחין מאחר שהוא דיבור, הכי קאמר, כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם, כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלוקיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם. וכן יושיענו ברחמיו שנית, כדכתיב 'ושב וקבצך מכל העמים'.
הציפיה לישועה, ההבנה כי בורא העולם הוא גם מנהיג אותו ומוביל אותו לקראת תכליתו וייעודו, היא חלק מהותי ממצות האמונה.
אדם מאמין הוא אדם שמאמין בישועתו של ה', ומצפה לבואה.
יוסף הצדיק מתואר בזוהר הקדוש4 כאדם שציפה לישועתו של ה'. ננסה לעיין בדמותו:
דבר אחר 'אל תאמר אשלמה רע קוה לה' ויושע לך'. הוא כמו שכתוב, ומשלמי רעה תחת טובה, כי למי שעשה לו טובה לא ישלם לו רעה, משום שכתוב, משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו. ואפילו למי שעשה לו רעות אין לו לשלם רעה תחת רעה שעשה אלא קוה אל ה' ויושע לך.
מקרא הזה, בארוהו ביוסף הצדיק, שלא בקש לשלם רעה לאחיו בשעה שנפלו בידיו. דהיינו כמו שכתוב, אל תאמר אשלמה רעה אלא קוה לה' ויושע לך, כי הוא היה ירא את הקב"ה, שכתוב, זאת עשו וחיו את האלקים אני ירא. והוא היה תמיד מחכה אל הקב"ה.
במה התבטאה תקותו של יוסף לה'?
ננסה להבין את הדברים עפ"י דברי הרב קוק זצ"ל על ציפיה לישועה5:
צפיה היא מגזרת צופה. תפקיד הצופה להשתמש בכל מאורע שהוא להזהיר על תקלה ולעורר למפעל של ישועה.
הצופה אמור לשים לב לשינויים בגזרה שבה הוא צופה, ולהודיע עליהם. המצפה לישועה מבין, ששינויים ומאורעות שקורים הם בעלי משמעות לישועה. הוא מבין שהקב"ה מנהיג את העולם ומוביל את המציאות בכל מיני דרכים והוא מנסה לקדם זאת. הוא מבין שלא הכל יכול להיות מובן בתוך מעגל המציאות הרגיל.
יוסף, כאשר הוא רואה את אחיו, הוא מבין שיד ה' בדבר. הוא מבין שישנו כאן מהלך שה' מוביל, ולכן הוא אינו "סוגר חשבון" עם אחיו, כפי שהיו מתנהגים הרואים את המציאות החיצונית בלבד. תקותו של יוסף לה' הביאה אותו להבנת המהלך האלוקי שבתוך המאורעות, ועל פי הבנה זו הוא פעל, מה שהביא בסופו של דבר לאיחודה של המשפחה. תקוה לה' עניינה, אם כן, חיפוש המהלך האלוקי בכל מאורע וענין, ורצון להשתלב במהלך זה.
בספר "עבודת ישראל" מעיר:
לישועתך קויתי ה'. אחר העיון בפרשת מקץ ופרשת ויגש ופרשת ויחי עד הפסוק הזה ולא מצינו שם הוי"ה נכתב בם בפירוש…
שם ה' לא מופיע בצורה מלאה במאורעות אלה, כיון שיד ה' היתה נסתרת. רק התקוה לה' מלמדת אותנו כי בעצם כל המאורעות הללו הם תהליך אלוקי ששם ה' נסתר בו.
הקשר מעניין בו מופיע הפסוק "לישועתך קויתי ה'" הוא "פרק שירה". "פרק שירה" היא ברייתא, המפרטת את שירתם לה' של הברואים – צבא השמים והארץ, החיות, הצמחים וכדו'.
בפרק רביעי שם מתוארת שירתו של התרנגול המחולקת לשבעה קולות. "בקול רביעי אומר: לישועתך קויתי ה'".
מה עניינו של התרנגול לציפיה לישועה?
הגמ' בסנהדרין6 אומרת:
דרש רבי שמלאי מאי דכתיב 'הוי המתאוים את יום ה' למה זה לכם יום ה' הוא חשך ולא אור', משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאור. אמר ליה תרנגול לעטלף אני מצפה לאורה שאורה שלי היא ואתה למה לך אורה.
העטלף, שעיניו מותאמות לחיי החושך, אין לו מה לצפות לאור. רק התרנגול, שעיניו מסוגלות לקלוט אור גדול יותר, מצפה לאורה.
התרנגול, הקורא בקול עם עליית האור, מסמל את הציפיה לישועה ומציב דרישה כלפי המצפים לישועה.
הישועה מביאה אור גדול לעולם. שפע גדול שופע משמים אל העולם. אולם, אנו עלולים להיות כעטלפים, שעיניהם קטנות מלהכיל אור גדול זה, והוא יהיה לנו כחושך.
עלינו לסגל לעצמנו ראיה של תרנגולים – להתרגל לדברים גדולים ועמוקים, לנסות למצוא את האור שבכל דבר, כדי שכשיגיע השפע הגדול, לא נעמוד מסונוורים, אלא האור יאיר את עינינו.
1 בראשית מ"ט, י"ח.
2 שמות רבה פרשה ל', כ"ד.
3 בדרוש בעניין הקיווי.
4 ח"א דף ר"א ע"א בתרגום הסולם.
5 מאמרי הראי"ה עמ' 257.
6 צ"ח ע"ב.