היום שאחרי 2

בהמשך לדיון בעניין "היום שאחרי", ננסה לבחון את היחס למדינה ולצבא בעקבות ההתנתקות.
כישיבת הסדר השולחת חיילים לשרת בצבא, השאלה עבורנו היא מהותית ומעשית, ויש לדון בה בכובד ראש.
האם יש לשנות את היחס לצבא ולמדינה? האם יש להפסיק את השרות בצבא, המגרש יהודים מביתם?
השאלה קשה אף יותר לאור התחושה, המבוססת על עובדות, שההתנתקות היא סימפטום לרוח כללית החודרת לצבא יותר ויותר: הצבא מכין עצמו למשימות שלום, ולא למשימות מלחמה.
נראה שהבעיה שחשים רבים מן הצעירים עם הגיוס לצבא איננה רק בגלל שהצבא עשה מעשה נורא, אלא בגלל הרוח העומדת מאחורי מעשה זה, והיא הפיכת הצבא לצבא שלום. טרור כבר איננו דבר שיש למגר אותו ולהילחם בו, אלא דבר שיש להסתדר איתו באמצעים מדיניים.
ככלל, הצבא משקיע הרבה באימונים לקראת רעידות אדמה, סופות וכדומה, ונחלץ לסייע במקומות מוכי אסון. זהו דבר חיובי, אך המגמה הכללית העומדת מאחוריו בעייתית ביותר, משום שהיא מבטאת את כיוונו של הצבא לקראת שלום ולא לקראת מלחמה.
זו הבעיה העיקרית שאנו חשים כלפי הצבא בתקופה זו. זה מתבטא בדברים נוספים כמו החדרת בנות ליחידות קרביות וכדומה.
יתירה מזו. הערך המוחלט שהיה נחלת הצבא בעבר, ואמר שהצבא יעשה הכל כדי להחזיר את חייליו בשלום לביתם, נשחק אף הוא. לא בכל מצב מותר לירות באויב, ואפילו לא באדם חמוש. כדי להסתדר בשולחן הדיונים עם הפלסטינים, מוכנים לוותר על פעילות מבצעית, ופעמים שהדבר עולה אף בחיי אדם, ר"ל.
הדבר נובע מטשטוש בין הצד המדיני לצד הצבאי. לא נותנים לצבא אוטונומיה בהחלטותיו המבצעיות, אלא מתערבים לצבא בפעילות בשטח, כדי להתאימה למשא ומתן המדיני.
בהתנתקות הגיעה תפיסה זו לשיא חדש. הוגדרה "משימה לאומית", והרוח שנשבה היתה רוח של התלהבות מביצוע המשימה. התיאורים בתקשורת על ה"קרב על הגג בכפר דרום" נשמעו כמו שידורים מגבעת התחמושת.
האם דברים אלה לא מורים שהגענו לרגע בו אנו כבר לא יכולים להיות חלק ממערכת זו?
חשוב להעלות את השאלות, ואסור לטשטש אותם. אין להמעיט בערכן של השאלות משום ערכו של הצבא. הביקורת חייבת להאמר.

האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הבקורת היותר חפשית, נקיה מכל מום. "כולך יפה רעיתי ומום אין בך" (אורות עמ' קמ"ט).

כנסת ישראל היא דבר טוב. בכלל ישראל אין מומים. המומים הם בהתגלות של כנסת ישראל בעולם המעשה, באנשים, בתופעות, באירועים וכדומה.
אסור שהאהבה לכלל תסמא את עינינו מלראות את המומים במלוא חריפותם ועוצמתם. אך אסור גם שהבקורת על המומים תסמא את עינינו מלאהוב את כלל ישראל.
זו נקודה שבה יכולה להיות מעידה. כשרואים את המומים בצורה מוחשית וחריפה, עלולים להסתמא מלראות את האהבה לכנסת ישראל.
היכולת לראות את המומים ובו בזמן לאהוב – זהו הדבר הקשה. זהו הנסיון הגדול של הימים האלה.

מתוך כך, נוכל לבוא ולברר את היחס בצורה מעשית
רבים שואלים, האם יש גבול שאחריו נאמר: "עד כאן"! האם עדיין ניתן לומר שהמדינה היא "ראשית צמיחת גאולתנו", כשהיא מובילה למעשים כאלה?
השורש של שאלה זו הוא בשאלה נוספת: האם הגדרתנו את המדינה כראשית צמיחת גאולתנו זו ידיעה, הנובעת מנתוני המציאות, או אמונה.
יש לעם ישראל הבטחה שהוא יתקיים לעולם, יש לנו תורה, ואנו מאמינים בדברים אלה. יש אף הבטחה שלעולם יהיו יהודים בארץ ישראל. אלו הן אמונות שחזקות מכל המשברים.
אם "ראשית צמיחת גאולתנו" זו אמונה, הנובעת מהבנה בתורה ובמציאות על פי הדרכת גדולי ישראל, הרי שאין דבר היכול לסתור את זה, ומשברי המציאות לא משנים את האמונה. חז"ל כבר הודיעו לנו כי בתהליך הגאולה יהיו גם נסיגות (במדבר רבה פרשה י"א, ב'):

"דומה דודי לצבי". מה הצבי הזה נגלה וחוזר ונכסה כך גואל הראשון נגלה ונכסה. ר' ברכיה בשם רבי לוי אמר כגואל הראשון כך גואל האחרון. הגואל הראשון זה משה נגלה להם וחזר ונכסה מהם… אף גואל האחרון נגלה להם וחוזר ונכסה מהם.

האמונה בכך שאנו בתהליך של גאולה מבוססת על דברי חז"ל, כגון (סנהדרין צ"ח ע"א):

ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל וגו'".

וברש"י:

מגולה מזה – כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר.

בתחילת שיבת ציון הנוכחית זיהה הרב קוק ועמו רבים מרבותינו מאורי הדורות את התקופה כתקופת הקץ המגולה, ואנו מאמינים לחז"ל. משום כך איננו נבהלים ממשברים.
חווינו משברים קשים ביותר, ויכולנו להם.
מלחמת יום הכפורים היתה משבר קשה ביותר. מבחינה לאומית, קשה אף יותר מההתנתקות. מנהיגי המדינה ראו חורבן מול עיניהם, ונראה שעד היום טרם התאוששנו ממשבר זה, ומחוסר האמון ביכולתו המוחלטת של הצבא. אנו מבינים שהמשברים הם חלק מהתהליך, ואין בכוחם לכופף את האמונה¹.
שאלה: ראינו במהלך ההסטוריה אמונות שנכזבו. ר' עקיבא האמין שבר כוכבא הוא המשיח, והתבדה. היו אף אמונות במשיחי שקר כשבתאי צבי ועוד. אולי גם האמונה הזו עתידה להתברר כמוטעית?
תשובה: צריך להיזהר מאמירות כאלה, שגורמות שלא להאמין בכל דבר. פעמים רבות קורה שמי שהאמין באדם והתאכזב – כבר לא מאמין לאף אחד. זו אינה גישה נכונה. צריך להמשיך ולהאמין.
יחד עם זאת, ההסטוריה צריכה לתת לנו את מידת הזהירות הדרושה באמונותינו. העובדה שהיו מקרים שנכזבו צריכה לגרום לנו לבדוק היטב את דרכנו. בכתביו של הרב קוק זצ"ל ניתן לראות את הבחינה הרבה שבחן את התהליך הנוכחי קודם שהגדירו כ"אתחלתא דגאולה", וניתן לראות שברקע הדברים עומד החשש משבתאות. לאחר הבחינה והדרישה – אין לחשוש עוד.
ועוד. ר' עקיבא הגדיר את בר כוכבא כ"חזקת משיח" (עי' ברמב"ם הל' מלכים פי"א) בעקבות מעשיו והצלחותיו. כשלונו הביא להבנה כי הוא אינו המשיח. אם כך, ניתן להגדיר את מדינת ישראל כ"חזקת ראשית צמיחת גאולתנו"… ומקוים אנו כי יתברר הדבר שתהיה "ודאי גאולתנו".

יש להוסיף עוד. אם יש גבול, שלאחריו נאמר: "עד כאן", הרי שכבר עברנו אותו לפני כמה שנים.
אילו היו שואלים לפני שלושים שנה: דמיין לעצמך שמדינת ישראל וצה"ל נותנים לגרועים שבאויבינו – אש"ף – כלי נשק, ובהם הם משתמשים להרג יהודים. האם עדיין תאמר "תפילה לשלום המדינה"?
נראה שתשובתם של רבים היתה, שזה דבר מוגזם, ואם נגיע למצב כזה, אז זה כבר עובר את הגבול. ובכן, זהו גבול שכבר עברנו אותו בהסכמי אוסלו. אם זו אמונה – אז אין גבול. אם יש גבול – אנחנו כבר אחריו.
עם כל הקשיים שאנו עוברים בימים אלה, יש לראות גם את הטוב שיש במדינה, ואת קידוש ה' שבה. מפורסם בשם הרצי"ה זצ"ל, שבמקום שיש חילול ה' וקידוש ה' יחד – "גדול קידוש ה' מחילול ה'".

המשבר הגדול שאנו עוברים כעת, הוא של הציונות הדתית. אנו היינו אמונים על ההתיישבות ועל הליכה לצבא בהתלהבות ובגדלות. כשערכים אלה נשברים מול עינינו – אנו חשים משבר קשה ביותר. כפי שכבר אמרנו, מלחמת יום הכפורים היתה משבר קשה יותר, מבחינה לאומית. אז היו אלפי הרוגים, ומשבר גדול באמון בצבא וביכולתו.
על בית המקדש אמרו חז"ל: "ברוך שכילה חמתו בעצים ואבנים, ולא בבשר ודם" (עי' ילקוט שמעוני תהילים רמז תתכ"ד). במלחמת יום הכפורים כילה ה' חמתו בבשר ודם. כיום – בעצים ואבנים. אסור להפוך את היוצרות ולהתייחס לחורבן ישובים יותר מלאובדן נפש. הכאב הוא גדול מאוד, אך הוא כאב של ציבור מסויים במדינה, לצערנו.
אנו צריכים להתרגל למבט כלל ישראלי. אם לא נבין כי אנו חלק מהכלל – אנו עלולים להמשיך ולעבור משברים.
עִם העם, עִם הצבא והמדינה, לא עושים "ברוגז". זה אנחנו. אפשר להאבק ולהילחם, אך כחלק מן המשפחה ולא בצורה מנותקת. האומה היא אנחנו, עם כל הקשיים והכאבים.
קשה וכואב לשלוח בנים ותלמידים ללבנון, כשאתה יודע שיש לצבא שיקולים נוספים מלבד שמירה על חייהם. יתכן ששיקולים מדיניים יגרמו לדברים קשים וכואבים. זוהי תחושה קשה מנשוא, שחוויתי אותה. האם משום כך מתנתקים מהצבא?! אנחנו חלק מהצבא, ואנחנו מחוייבים להשפיע על דרכו והתנהלותו – מתוך המערכת ולא במנותק ממנה.
עלינו לחזק את התפיסה הכללית, ומתוכה לפעול ולעשות. המוציא עצמו מן הכלל – כפר בעיקר. הקישור לכלל הוא הבסיס לכל מעשינו, לדרכנו ולחיינו.
כשם שאיננו אומרים "החליפם באומה אחרת", כך איננו אומרים: "החלף את האומה בציונות הדתית". אין אנו שמחים על כך שלמעלה מ50% מצוערי קורס קצינים הם דתיים. זה נתון שצריך להדאיג את מי שחושב במונחים של כלל. איפה כלל ישראל? למה לא כולם מתגייסים לצבא בהתלהבות? במצב הנתון זה טוב שיש ציבור שמתגייס מעל לנורמה כדי לאזן את התמונה, אך התמונה הכללית מדאיגה ואינה משמחת.
אנו צריכים לשוב לכלל ישראל, להיפגש איתו, לשמוע את דבריו ולהשמיע לו את דברינו.

---

¹ אמנם אין זו אמונה כאמונתנו בקב"ה, אך אנו אוחזים בשיפולי גלימתם של חז"ל ושל גדולי הדורות האחרונים שראו את הדברים כך.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *