פרק ראשון – שני התפקידים של בית הדין

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש
שני התפקידים של בית הדין

ירושלמי:

לא הן גזילות הן חבלות. אשכח תני ר' שמעון בן יוחי "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", אתא מימר לך בפשוטה דקרייא ותייא כרבי יוסי בר חלפתא. ר' יוסי בר חלפתא אתון תרין בר נש מידון קומוי, אמרו לו: על מנת שתדיננו דין תורה. אמר לון: אני איני יודע דין תורה, אלא היודע מחשבות יפרע מאותן האנשים, מקבלין עליכון מה דנא אמר לכון. רבי עקיבה כד הוה בר נש אזל בעי מידון קומיה הוה אמר ליה: הוו יודעין לפני מי אתם עומדין, לפני מי שאמר והיה העולם, שנאמר: "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'" ולא לפני עקיבה בן יוסף. תני קודם לארבעים שנה עד שלא חרב הבית ניטלו דיני נפשות, ובימי שמעון בן שטח ניטלו דיני ממונות. אמר ר' שמעון בן יוחי: בריך רחמנא, דלינא חכים מידון.

המפרשים מבארים את השאלה: "לא הן גזלות הן חבלות", כשאלת הבבלי:

אטו גזילות וחבלות לאו דיני ממונות נינהו.

ויש להבין מה תשובה עונה הירושלמי לשאלה זו.
עוד יש להבין את דבריו של ר' שמעון. כל דבריו הם ציטוט של הפס', לכאורה, ויש להבין מה בא לומר.

פשוטה דקרייא
במקום נוסף דרש רשב"י את הפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" שלא כפשוטו. נראה, אפוא, שכאן בא רשב"י לומר שהפסוק הוא כפשוטו, שלא כפי שדרש הוא עצמו במקום אחר. זו היא דרשתו (ירושלמי עבודה זרה פ"ב ה"ז):

דתני רבי שמעון בן יוחאי "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" מה הסימה (אוצר) הזאת אינה נגלית לכל בריה, כך אין לך רשות לשקע את עצמך בדברי תורה1 אלא לפני בני אדם כשרין.

דרשה זו, כפי שעולה מן ההקשר בו הובאה, עיי"ש, עוסקת ברזי התורה. רזי התורה אינם שייכים לכל אחד, אלא לראויים לכך בלבד. בסוגייתנו דורש רשב"י את הפסוק כפשוטו, שלא כדרשה במסכת עבודה זרה.
שתי דרכים אלו לדרשת הפסוק מופיעות גם במדרשי ההלכה. במכילתא דרשב"י אמרו (ריש פרשת משפטים):

"אשר תשים לפניהם", 'לפני בני ישראל' לא נאמר כן אלא "לפניהם", לפנים שבהם, מלמד שאין שונין בדיני ממונות לעם הארץ. "אשר תשים לפניהם", מה הפנימה הזאת אינה נגלית לכל ברייה כך אין לך רשות לשקע עצמך על דברי תורה אלא בפני בני אדם כשירין.

המשפטים אינם שייכים לכל אחד ואחד, מתוך שיש בהם "פנימה", רזי תורה הגנוזים בפנימיותם.
במכילתא דר' ישמעאל, לעומת זאת, אמרו כך (מסכת נזיקין פרשה א'):

"ואלה המשפטים", למה נאמר, לפי שהוא אומר "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם", אין לי אלא פעם אחת, מנין שנה ושלש ורבע עד שילמדו, תלמוד לומר "ולמדה את בני ישראל", יכול למדין ולא שונין, תלמוד לומר "שימה בפיהם". יכול שונין ולא יודעין, תלמוד לומר "ואלה המשפטים וגו'", ערכם לפניהם כשלחן ערוך.

לעומת מה שאמרו במכילתא דרשב"י "'לפני בני ישראל' לא נאמר כן…", אמרו כאן: "לפי שנאמר 'דבר אל בני ישראל'…". מכאן למדו שיש לערוך את המשפטים לפני הלומדים כשלחן ערוך. ודאי שאין מדובר כאן ברזי תורה, אלא בגופי הלכות ודינים, השייכים לכל אחד, ויש לשים לפניהם את הדינים כך שידעו אותם.
נראה ששתי תפיסות יש כאן בעניין הדינים. התפיסה האחת, העולה מן המכילתא דר' ישמעאל ומ"פשוטה דקרייא", רואה את האחריות על הדין כמוטלת על בני ישראל, דהיינו על בעלי הדינים. יש להם בעיה זה עם זה, ועליהם מוטלת החובה לפתור את בעייתם. הדיינים מסייעים בידיהם להגיע לפתרון הנכון. התפיסה השניה, העולה מן המכילתא דרשב"י ומדרשת רשב"י במסכת עבודה זרה, רואה את האחריות כמוטלת על הדיינים. הם אחראים על כך שדין אמת יצא לאור. אין הדינים שייכים לכל אחד מישראל, אלא לראויים לכך בלבד, משום עומקם ורזי התורה שבהם. על כן האחריות בידי מי שניתנו בידיו הדינים להוציא את האמת לאור.
שתי תפיסות אלו נובעות מנקודה עמוקה יותר ביחס לדיני ממונות. מהו התפקיד של דיני ממונות? ניתן לראות זאת בשתי צורות.
א. להוריד את דבר ה' אל העולם. מריבה בין שני אנשים גורמת להמשכת דבר ה' מהמעיין הפנימי והעמוק ביותר ועד למקרה פרטי זה. מעשה פשוט של יחסי שכנים הופך לדברי תורה. תפקיד זה מוטל על הדיינים.
ב. דיני ממונות באים לפתור את בעיותיהם של האנשים. תפקיד הדיין הוא לפתור את הבעיה שהתעוררה בין שני בעלי הדין, מתוך הבנה שאנשים צריכים להסתדר זה עם זה. תפקיד זה הוא של בעלי הדין, והם נעזרים בדיין.
בסוגיית הירושלמי מחדש רשב"י, ששני המבטים נכונים. יש "פשוטה דקרייא" – פשט המקראות ופשוטם של חיים – ובהם נוצרות בעיות, ובעלי הדין אחראים על פתרונן. דרך הפתרון היא לבקש מהדיין שימצא דרך נכונה לסדר את החיים על פי התורה.
אולם, יש מישור עמוק יותר – פנימיותה של תורה, "לשקע ברזי תורה". במישור זה התורה היא הופעה של דבר ה', והופעתו איננה מוטלת על בעלי הדין, אלא על הדיין.
נראה, שההבדל בין שני המישורים הוא ההבדל בין דיני ממונות – הודאות והלוואות – ובין גזלות וחבלות. בדיני ממונות הנקודה המרכזית היא שהחיים יהיו מסודרים. בירור הנתונים הוא העיקר, ואילו נדע מה היה – אין כלל שאלה.
גזלות וחבלות עניינן שונה. הראשונים כוללים אותם בתוך דיני קנסות. הרמב"ם כותב (הל' סנהדרין פ"ה ה"ח):

דיני קנסות כגון גזילות וחבלות ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה והאונס והמפתה וכיוצא בהן אין דנין אותם אלא שלשה מומחים, והם הסמוכין בארץ ישראל, אבל שאר דיני ממונות כגון הודאות והלואות אינן צריכין מומחה אלא אפילו שלשה הדיוטות…

גם בתוס' יש התבטאות דומה (ג' ע"א ד"ה "שלא"):

…והא דמוקי בריש אחד דיני ממונות (לקמן דף לב:) מתניתין דמצרכה דרישה וחקירה בדיני קנסות לאו דווקא דיני קנסות קאמר דגזילות וחבלות קרי להו נמי קנסות

דיני קנסות הם דינים בהם החיוב אינו נובע מן המציאות אלא מהגדרת התורה ומסמכותו של בית הדין להטיל קנסות. אין מטרתם סידור המציאות, אלא השלטת דבר ה' על המציאות על ידי בית הדין. הכנסת גזלות וחבלות לקטגוריה זו מלמדת כי אף הם אינם מתחילים מן המציאות, אלא מסמכותו של בית הדין. לא חסרון הממון של הנתבע הוא עיקר הבעיה בגזלות וחבלות, אלא האלימות והכח, שכנגדם יש להפעיל את סמכותו ושררתו של בית הדין. משום כך, מבטאים גזלות וחבלות את הופעתו של בית הדין מצד סמכותו, ולא מצד סידור המציאות.
בגזלות וחבלות, יש הופעה סמכותית של התורה הקובעת את הדין. כאן יש הופעה של דבר ה' בצורה בולטת יותר, וכאן מתבטא תפקידם של הדיינים בצורה חזקה.
על כן ניתן לומר, ש"דיני ממונות בשלושה" – עליהם נאמר "ואלה המשפטים אשר תשים לפנים" כפשט הכתוב וכמכילתא דר' ישמעאל. "גזלות וחבלות בשלושה" – עליהם נאמר "ואלה המשפטים אשר תשים לפנים" על פי דרשתו של רשב"י, שהמדובר בדבר ה' המופיע מתוך פנימיותה של תורה.
הירושלמי, המבאר את המילים "דיני ממונות בשלושה", פותח בכך שרשב"י הסביר את הפסוק כפשוטו, וזהו החידוש בדינים אלה. ההמשך הוא במעשיהם של ר' יוסי בן חלפתא ור' עקיבא, המבטאים עיקרון זה בפועל. שניהם מסלקים עצמם, כביכול, מתפקיד הדיין, ומעבירים את האחריות את בעלי הדין. דבריו של ר' יוסי בן חלפתא: "אני איני יודע דין תורה אלא היודע מחשבות יפרע מאותן האנשים" פירושם: "אין אני בא לפסוק לכם דין תורה, ולהמשיך את דבר ה', אלא לברר מה היה, ולעזור לכם להסתדר. מי שמשקר – הקב"ה יפרע ממנו".
כך גם ר' עקיבא מדגיש כי אין הם עומדים לפניו. אין הוא המוקד בדין זה, אלא הם, ועליהם מוטלת האחריות לומר את האמת, שכן הם העומדים לפני ה'.
תשובת הירושלמי לשאלה בפתיחה: "לא הן גזלות הן חבלות", היא שיש הבדל ביניהם. דיני ממונות הם כ"פשוטה דקרייא", וגזלות וחבלות הם כעומקו של הפסוק.

"דור דור ודייניו"
בהמשך הגמרא מופיע עניין נוסף:

תני קודם לארבעים שנה עד שלא חרב הבית ניטלו דיני נפשות, ובימי שמעון בן שטח ניטלו דיני ממונות. אמר ר' שמעון בן יוחי: בריך רחמנא, דלינא חכים מידון.

גמרא זו מביאה לידי ביטוי את ההבדל בין הדורות בתפקידו של בית הדין.
בכל דור יש הופעה של תורה על פי עניינו ומהותו של הדור2. בדור בו העולם נמצא במצבו המתוקן, דבר דבור על אופניו, הרי שכל מקרה וכל דין הוא הופעה מפנימיותה של תורה ועד המציאות המעשית. בדורות אלה תפקידו העיקרי של בית הדין הוא הופעת דבר ה', והוא מתקיים הן בדיני ממונות והן בדיני נפשות.
כשהתקלקלו הדורות ורבו הרמאים, אין בכל מקרה של דיני ממונות הופעה של דבר ה'. על כן שמח רשב"י ואמר: "בריך רחמנא, דלינא חכים מידון". אין אנו חכמים כדי לדון דיני ממונות בצורתם השלמה והעמוקה, ועל כן אנו שמחים על שניטלה ממנו היכולת לדון דיני ממונות. בדינים אלה שוב אין הופעה של דבר ה' אלא סידור המציאות בלבד, ועל כן שמח רשב"י על נטילת הדינים מישראל.
בתחומים אחרים, כדיני קנסות וכדומה, מתקיים התפקיד המקורי של בית הדין – הופעת דבר ה'. בדברים אלה שבהם העיקר הוא בירור דין התורה, יש הופעה סמכותית של בית הדין ולא רק בירור המציאות, ועל כן כאן ממלא בית דין את תפקידו בצורה המלאה והמקורית.

הרב קוק זצ"ל הביא את דברי הירושלמי באגרתו (אגרות ראי"ה א', אגרת כ'):

והנה כדי למלא במעשה את השלטון הלאומי, צריכים שיהיו כחות האומה בתכלית השלימות. אמנם למנעו לגמרי גם כן לא יתכן, כי האופי הרוחני של האומה הוא ב"ה תמיד חי, ודוד מלך ישראל חי וקיים. על כן זאת היא עצת ד' שהפליא עצה, הגדיל תושיה, שכפי אותו המיעוט שכחות האומה מתמעטים, כן יהי' נגרע כח היכולת, ומניעת היכולת היא לנו לעדה על חפץ ד', ומניעת החפץ יש לה הרבה דרכים, לפעמים מניעה מעשית, כמו יראת מלכות וכיו"ב, ולפעמים מניעה רוחנית, שמהם היא גם כן המצוה שלא לאמר דבר שאינו נשמע. וכשישנן מניעות כאלה הננו מרוצים בזה, מפני שאנו מכירים שכך הוא רצון ההשגחה העליונה בעתים כאלה. ואך לזה הננו מוצאים בירושלמי, שרשב"י שמח על נטילת הדינים בישראל לשעתם, משום דלית אנן חכים מידן.

גם כאשר אין יכולת בידי ישראל לקיים שלטון בצורה מלאה, "מפני חטאינו", יש חלקים בהם נשאר השלטון, שהרי "דוד מלך ישראל חי וקים". היכולת היא עדות על רצון ה'. מה שאנו יכולים לעשות, הרי זה סימן שה' חפץ שנעשה, ומה שאיננו יכולים לעשות – הרי שאין ה' חפץ שנעשה.
רשב"י שמח על מניעת היכולת לדון, כי הבין שבדור זה יש לפעול בדרך אחרת. לא ההופעה של דבר ה' בבית דין היא תפקידם של הדיינים, אלא תפקיד אחר.
יתכן, למשל, שבדורות בהם אין הופעה של שררת של דית הדין, יש חשיבות בהסברה בדרכי נעם. מניעת יכולת הכפיה היא אות על רצון ה' שקיום התורה והמצוות יבואו ברצון ולא בכפיה. האחריות על הדין שניטלה מהדיינים מעבירה את האחריות על כלל ישראל.
בדורות בהם מתקיים הפסוק כפשוטו, האחריות על הופעת התורה היא על כלל ישראל, ולא על הדיינים, ובדורות בהם מתקיים הפסוק כדרשתו, הרי שהדין הוא הופעת דבר ה' מפנימיותו, וזהו תפקיד המוטל על הדיינים. בדורות כאלה "אין שונין בדיני ממונות לעם הארץ".


1 ובסמ"ג (עשה י"ב) מוסיף: "לגלות רזיה".
2 בעניין זה ראה את דברי הגר"א (אבן שלמה י"א, ט'): "בכל דור ודור שולט מידה אחרת (מהמידות שבהן מנהיג ה' את עולמו), שמזה משתנים הטבעים וכל מעשי הדור והנהגותיהם ופרנסיהם, הכל הוא לפי המידה ההיא, ותלוי בבחירתם בין לטוב בין לרע… וכן הנהגות הקב"ה עימהם. והכל כלול בתורה". ובדברי הרמח"ל (אדיר במרום עמ' ע'): "ותדע שאפילו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה בסיני. והיינו כי מה שהוא אמת בתורה, צריך הכל לצאת כך בסוד סיני ומשה. והנה באותו הזמן (כלומר, במעמד הר סיני), ניתן בגילוי לישראל החלק שהיה ראויה להם. ובכל הדורות יש חלק שראוי להתגלות על ידי התלמידי חכמים. והכל צריך להיות על ידי משה, בסוד, 'זכרו תורת משה עבדי' (מלאכי ג', כ"ב), כי הוא מתלבש בנשמות התלמידי חכמים ועל ידו מתחדש התורה, והוא סוד, הדברים שמחים כנתינתן מסיני".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן