היום שאחרי 4
נעיין במדרש חז"ל, שאנו נוהגים להזכירו פעמים רבות, ובימים אלה יש לעיין בו מחדש (איכה רבה, פתיחתא ב'):
רבי אבא בר כהנא פתח (שם ט') "מי האיש החכם ויבן את זאת וגו'", תני ר' שמעון בר יוחאי אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משנים, שנאמר (שם) "על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי".
תלישתן של עיירות רבות בארץ ישראל ממקומן, אף שהיו אכסניא לבתי מדרש ולקהילות תורניות פורחות, מעורר להעמקה בדברי חז"ל.
ראשית יש להדגיש, כי עקירתם של ישובי גוש קטיף איננה מלמדת על בעיה שיש לתושבי גוש קטיף בדוקא. גוש קטיף נלקח לעם ישראל כולו, ועל כולם מוטלת החובה לחשבון נפש. בהקשר זה של המדרש, אנו נדרשים לבירור היחס לתורה, שהוא, כדברי חז"ל, המפתח להתיישבות בארץ ישראל.
נראה, שבלומדנו את המדרש עלינו ללכת בדרכם של חז"ל, וללמוד מדרך לימודם.
הפסוק אותו דורש רשב"י הוא1:
מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר. וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ.
דבריו של ירמיהו לעם ישראל התבארו בזמן אמירתם בחורבן בית ראשון כפשוטם: החורבן נגרם בגלל עזיבת התורה. עם ישראל לא למד תורה ולא שמר מצוות, ועל כן חרב הבית.
לאחר חורבן בית שני, נדרשו חז"ל בשנית לשאלה הכואבת: "על מה אבדה הארץ"? כעת, תשובתו של ירמיהו איננה מספיקה. הרי בבית שני למדו תורה ושמרו מצוות, ובכל זאת אבדה הארץ?! הבינו חז"ל, שלא די בפשט הפסוק, אלא נדרשים אנו להעמיק יותר בקשר שבין עם ישראל, התורה והארץ. לא עזיבת התורה כפשוטה היא שגרמה לחורבן, אלא עניין אחר, עמוק יותר, וכפי שדרשו (בבא מציעא פ"ה ע"א):
אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ", דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שנאמר: "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם", אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה.
רב מבאר, כי "עזבם את תורתי" בבית שני התבטא בכך שלא ברכו בתורה תחילה. לא לימוד התורה כשלעצמו היה פגום, שהרי למדו תורה, אלא היחס לתורה, המתבטא בברכת התורה2.
עברו אלפי שנים, ושוב אנו ניצבים מול השאלה הקשה: "על מה אבדה הארץ"? ושוב ניתנת התשובה: "על עוזבם את תורתי", אלא שתשובתו של ירמיהו איננה מספיקה, ואף תשובתם של חז"ל איננה מספיקה. יש לימוד תורה, ויש ברכה בתורה תחילה, ויש להעמיק ולברר מהי עזיבת התורה שעלינו לתקן בדור זה. כשם שחז"ל העמיקו בדורם בהבנת עומק הפסוק ועומק המציאות, כך אנו צריכים לעשות בדורנו זה.
נראה, שבדבריו של הרב קוק זצ"ל יש כיוון לתשובה3:
אמנם לעולם לא נוכל להתעלם מהתרופה הכללית הכוללת את הכל, ושעזיבתה היא שגרמה לנו את נפילתנו, והוא הדבר מה שאני בעניי ובמר נפשי רגיל לקרא, לשנות ולשלש מאות ואלפים פעמים, עזבנו את נשמת התורה. וזאת היא הצעקה הגדולה המקפת בעזה דורות רבים, מימי הנביאים, הסופרים והחכמים, גדולי הדורות הראשונים והאחרונים… ועל זה אנו נתבעים ולזה נוצרנו. ובכל זמן שאנו נדדים, נשחטים ונטבחים, כצבאות וכאילים, על אשר אין אנו מכירים את תפקידנו, באים אנשים קטנים ומצומצמים, ומרפאים אותנו ברפואות קרות מכל המינים ואת סם-החיים העיקרי, אותו מניחים בקרן זוית.
הרב זועק על עזיבת התרופה הכללית לכל המכות של ישראל בדורנו – הכפירה וכל תוצאותיה הקשות והמרות שאנו חווים בימים אלה. הרב מבאר, ש"על עזבם את תורתי" היינו "עזבנו את נשמת התורה".
דבר זה גורם לכך שאנו "נֹדדים, נשחטים ונטבחים". חוסר העיסוק בנשמת התורה נובע מחוסר הבנת התפקיד של עם ישראל, ומוביל להשפלת האומה ולצרות נוספות המתרגשות על ישראל.
לא ברור למה התכוון הרב באמרו: "בכל זמן שאנו נֹדדים". מכל מקום, נדידת תושבי גוש קטיף בודאי כלולה באמירה קשה זו, והתרופה למכה זו היא "סם החיים העיקרי" – נשמת התורה.
לא די בנסיונות חיצוניים להבין מה קרה ועל מה באה הרעה הזאת. עלינו להבין שתהליכים כלליים כאלה בעם ישראל קשורים לנשמת האומה ולנשמת התורה.
1 ירמיהו ט', י"א-י"ב.
2 הסברים רבים ניתנו לגמרא זו, המבארים את העוון החמור בכך שלא ברכו בתורה שתחילה, ולא כאן המקום להאריך בעניין.
3 אגרות ראי"ה ב', אגרת תפ"ג.