על הסערה בעניין ”סירוב פקודה”
לאחרונה עלה לכותרות נושא “סירוב פקודה” של חיילים לפינוי ישובים, ח”ו. קודם לדיון בענין עצמו, יש לדון בעצם העלאת הנושא לדיון ציבורי.
אין זו פעם ראשונה שרבנים קוראים לחיילים לסרב לפקודה כזו. בעת פינוי חבל ימית היו קריאות מעין אלה, אלא שהן לא זכו להתייחסות ציבורית, והיו כקול קורא במדבר. מה קרה מאז אותה תקופה, שגרם לכך שהנושא “תופס כותרות”?
התשובה ברורה: אחוז החיילים הדתיים בצבא גדל באופן משמעותי, ורבים נושאים עיניהם לרבנים לדעת כיצד לנהוג, ועל כן דבריהם של הרבנים משפיעים על התנהלות הצבא, והם משמעותיים ביותר, בניגוד לעבר, שבו לא היוו החיילים הדתיים ציבור משמעותי.
ננסה לעיין במשמעותו הרוחנית של תהליך זה. כך כותב הרב קוק זצ”ל, בפסקא שיש בה ביטוי לגדלות רוחו של הרב, יחד עם האומץ לומר דברים חריפים1:
לפעמים כשיש צורך בהעברה על דברי תורה, ואין בדור מי שיוכל להראות את הדרך, בא הענין על ידי התפרצות. ומכל מקום יותר טוב הוא לעולם שיבוא ענין כזה על ידי שגגה, ובזה מונח היסוד של מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. רק כשהנבואה שרויה בישראל אפשר לתקן ענין כזה על ידי הוראת שעה, ואז נעשה בדרך היתר ומצוה בגלוי. ועל ידי סתימת אור הנבואה, נעשה תיקון זה על ידי פרצה, שמדאבת את הלב מצד עצמה, ומשמחת אותו מצד תכליתה.
ישנם דברים שאינם יכולים להיעשות על פי התורה בדרך הישרה, ויש צורך בהעברה על דברי תורה כדי לעשותם. בצורה הנכונה, נעשה דבר זה על ידי הנבואה. לנביא יש יכולות להורות לעבור על דברי תורה בהוראת שעה2.
אולם, כאשר נסתם אור הנבואה, ובכל זאת ישנם דברים הדורשים העברה על דברי תורה – מה ניתן לעשות?
מסובב הקב”ה את הדברים כך, שיהיו מתפרצים, שיעברו על דברי תורה, וכך יֵעשו הדברים. אף שההתפרצות – ובלשוננו נאמר: הכפירה – קשה ומדאיבה את הלב, התכלית הנעשית ממנה – בנין וכדומה – משמחת, שכן בלעדיה לא יכולים להיעשות דברים חשובים, שרצון הקב”ה שיֵעשו.
כלפי מה הדברים אמורים? לְמה מכוונים דברים הרב?
אין בדבריו התייחסות לתופעה מפורשת, ואנו יכולים לשער במה מדובר.
יתכן, שהרב מתייחס להתיישבות, שנעשתה בעוצמה גדולה על ידי אנשים שהתרחקו מתורה, ויתכן שלא היתה יכולה להיעשות בצורה מלאה על ידי שומרי תורה, כפי שנרמז בדברי הרב3:
הרעיון ליסד ישוב על פי שלומי אמוני ישראל, ברוח אמת של תורה ויראה, הוא נעלה ונשגב. וזה מקרוב החל אחד מרבי החסידים להתעסק בזה והי’ פה, ובכל חפץ לבבי תמכתי את ידיו במכתב ערוך ביסוד הענין. אבל מסופקני על הוצאת הדבר לפועל, מפני רפיון הידים שאנו פוגשים בעוה”ר דוקא אצל היראים.
אולם נראה יותר, שדברי הרב מכוונים למערכות לאומיות שונות, כצבא, משטרה, כלכלה וכדומה, שאין דרך להקימן בשמירה מלאה על דברי תורה.
בצבא, למשל, ישנה רבנות ראשית ומבחינה עקרונית הצבא מתנהל על פי דיני התורה. אולם, מאז ומעולם היו יחידות שהיו מעבר לפקודות, הן בענייני ההלכה והן בענינים אחרים, ולא היה ניתן להקימן ולבנות את הצבא בשמירה מלאה על חוקי התורה4.
בעניין המשטרה הדברים אף מסובכים יותר. האם פעילות המשטרה דוחה שבת? האם כל נסיעה משטרתית, שמטרתה לשמור על הסדר הציבורי, היא נסיעה מבצעית?
כמעט ולא ניתן לבנות מערכות אלה (ועוד רבות אחרות) תוך שמירה מלאה על חוקי התורה כפשוטם וכלשונם.
מצב דברים זה יכול להיות סיבה לכך שבאה כפירה לישראל, ושמערכות השלטון הוקמו על ידי אנשים הרחוקים מתורה ומצוות.
אילו היה נביא – היה הוא מגדיר שניתן לעבור על דברי תורה לצורך הקמת המערכות השונות, כהוראת שעה, אך לא זכינו, ונעשה הדבר על ידי “התפרצות”, הבונה דברים חשובים על ידי העברה כואבת על דברי תורה.
אם כנים דברינו, הרי שאנו עדים כיום לתהליך הפוך. ריבוי החיילים שומרי תורה ומצוות בצבא מחייב את הצבא לשמור על חוקי התורה. אף כי הצבא נלחץ מן העובדה ש”רבנים יקבעו מה לעשות”, התופעה מלמדת על התבגרות של המערכות. כבר אין זה שלב ההקמה, בו נדרשת העברה על דברי תורה, אלא כניסה לשגרה, בה אנו נדרשים לשמירת חוקי התורה כפשוטם.
דוגמא לתהליך התבגרות זה ניתן לראות בחדירת מערכת המשפט לצבא. השופטים הם הקובעים אם פעילות מסויימת מוצדקת, אם היה צריך לירות במצב זה או לא, ואם הריסת ביתו של מחבל חיונית או לא.
אף שהשופטים אינם בהכרח בוגרי בתי ספר לפיקוד ולתורות לחימה – הם קובעים את התנהלות הצבא. תהליך זה הוא דוגמא להתבגרות הצבא. אין המפקדים מעל לחוק, ולא כל דבר מותר במסגרת הצבא. אמנם בשלב ההקמה וההתבססות של הצבא לא כך היו הדברים, ולא היתה דריסת רגל למערכת המשפט בצבא, אך נראה שזהו תהליך הכרחי, על מנת לבסס שגרת חיים ראויה5.
כך גם ביחס לרבנים. אמנם חלקם לא עברו הכשרה צבאית אינטנסיבית, אך גם להם יש מה לומר ביחס לפעילות הצבא. כשם ששופט יכול להחליט אם פינוי ישובים הוא חוקי או לא, כך רב יכול לחוות דעתו אם מעשה זה הוא על פי ההלכה או לא.
תהליך זה, בו הצבא נתון לפיקוח של מערכות אחרות מלמד כי עברנו את שלב ההקמה, שלב ההסתערות קדימה ללא מחוייבות לחוק ולתורה כלשונם, וכעת אנו בשלב ביסוס השגרה. בשלב השגרה יש צורך לשלב את הצבא במערכות נוספות, ולפקח על פעילותו. יש לבדוק את חוקיות הפקודות וכדומה, וגם את תוקפן ההלכתי.
דבריו של הרב קוק, שדרוש אומץ רב כדי לאומרם, יחד עם התבוננות על התהליכים העוברים על החברה הישראלית, מלמדים אותנו על התקדמותנו ועל ביסוס השגרה של האומה הישראלית, דבר שצריך להיעשות על פי התורה.
1 ערפילי טוהר עמ’ ט”ו.
2 עי’ הל’ יסודי התורה פ”ט ה”ג.
3 אגרות ראי”ה א’ אג’ ק”ז.
4 דוגמא לכך ניתן לראות במבצעים מיוחדים, כדוגמת “מבצע יונתן” ודומיו. אילו היו נשאלים הרבנים לפני עריכת המבצע האם מותר לבצעו, יתכן שהיו אוסרים, שכן היה בכך סיכון גדול של חיי אדם וכדומה. כך גם במבצעים אחרים – שאלת רבנים על כל מבצע ומבצע היתה עלולה לגרום לנפילת הצבא.
5 תהליך זה נראה לנו בעייתי, שכן השופטים רואים את הדברים, במקרים רבים, על פי השקפתם הרחוקה מתורה ומלאומיות. אך התהליך כשלעצמו מבורך, אף אם ישומו כעת הוא בעייתי. אילו היו השופטים בדעתנו – היינו רואים ברכה רבה בכך שהמפקדים אינם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם.