הקרב על הרוח

הנצי"ב ב'קדמת העמק'¹ מדבר על ההיסטוריה של התורה ובין היתר מבאר את הגמרא בסנהדרין:

כדאיתא בסנהדרין (צ"ד ע"ב) שנעץ חזקיהו חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב, ולא עוסק בלמוד קבלות שהיו בידם מכבר, אלא הגדיל תורה לחקור ולהעמיק חידוש הלכות עד שנעשה הכל כשלחן ערוך הלכה למעשה, כדאיתא שם "בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה".

ודבר זה מפליא היאך מצא חזקיהו לב לגזור כזאת שמי שעוסק בתורה ידקר בחרב. אבל הענין שידוע דבימיו היה סנחריב משחית את הארץ והיה שוטף כמה קהלות ישראל עד ירושלים, ועיקר מלחמתן של ישראל הוא בקול תורה כדאיתא במכות (י' ע"א) "'עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים', 'עומדות היו רגלינו' – שלא ימוטו במלחמה, שערי ירושלים שהיו מלאים בתורה", ואיתא במדרש (בראשית רבה פרשה ס"ה, כ') ששאלו את בלעם ואת אבנימוס הגרדי אם יכולין אנו להזדווג לישראל והשיבו בדקו בבתי מדרשות, אם מצאתם שם תינוקות מצפצפין בקולן אי אתם יכולין להזדווג להן, שכך הבטיח להם אביהם ואמר להם 'הקול קול יעקב' – בזמן ש'הקול קול יעקב' אין 'הידים ידי עשו' ואם לאו 'הידים ידי עשו' אתם יכולים להם. ולעולם זאת על ישראל בשעה שהיו יוצאין למלחמה היו מיחדים אנשים מוכשרים לתורה ולתפילה שיצאו עם הלוחמים לאהלי השדה ושם שננו חרב לשונם בקול תורה… וזוהי כוונת ברכת משה לזבולון – 'שמח זבולון בצאתך' – למלחמה על שדה. 'ויששכר באוהליך' – באהלי המחנה עוסק אז בתורה… ואם כן שהיה צורך המלחמה היה אפשר לגזור על זה כמו שאפשר למלך לגזור על כל עמו ליטול חרב למלחמה בשעת הצורך.

הנצ"יב תמה איך 'העיז' חזקיה להכריז הכרזה כזו "כל מי שאינו עוסק בתורה יידקר בחרב זו", איפה מצאנו דבר כזה שלימוד תורה הוא "ייהרג ובל יעבור"?
הנצ"יב מבאר עניין זה דרך המדרש על הפסוק "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו" שכוחו של עם ישראל הוא בקול לימוד התורה שלו והוא שהציל את עם ישראל בזמן חזקיה מידיו של סנחריב שהשחית את הארץ.
ומוסיף הנצי"ב ומדגיש שתמיד בזמן מלחמה היו יוצאים ביחד עם הלוחמים למחנות הצבא גם לומדי תורה.

הכח של חזקיה הוא כח של מלך המוציא את עמו למלחמה, והכח הזה הוא זה שהביא את חזקיה לדרוש מהעם לעסוק בתורה בבית המדרש עד כדי נעיצת חרב בבית המדרש ואמירת "כל מי שאינו עוסק בתורה יידקר בחרב".
מחזקיה אפשר ללמוד שיש זמנים שבהם אין "בחפץ לב", אין לכל אדם את הרשות להחליט אם הוא רוצה ללמוד או לא, מה ללמוד, כמה הוא רוצה ללמוד, או מה קצב הלימוד שלו, יש זמנים שבהם יש למלך סמכות לומר "עכשיו זה זמן של מלחמה".
וממשיך הנצי"ב ומספר:

בשעה שגזרו שני צדיקים אלו (חזקיה המלך וישעיהו הנביא) על ראשי ערי יהודה שיגדילו תורה בהמון רבה ויעמיקו ויאדירו כחה בפלפולה היו כמה ערים שלא מלאו דבריהם ונשטפו…

היו כמה ערים שנשטפו, והיה קשה לכמה גדולי קהילות למלא את דברו של חזקיה.

הדבר הזה מלמד אותנו שלפעמים אנחנו צריכים להתבונן ולהגדיר איפה החזית של המלחמה. חזקיה הבין שבמלחמה שלו יש שתי חזיתות. יש חזית אחת שזאת המלחמה בשדה: החיילים שנלחמים בשדה הקרב ולצידם יש חזית נוספת והיא לומדי התורה שבשערי ירושלים. וכשבשערי ירושלים יושבים ולומדים הם הכח המעמיד של החזית הלוחמת, וכששם חזית פה חזית. עד כדי כך החידוש הוא גדול שלהכניס אנשים לבית המדרש זה כמו להוציא אנשים למלחמה עד כדי "יהרג ובל עבור" ומי שעוזב את בית המדרש בשעה כזאת של מלחמה הוא כמו מורד במלכות.

גם בימינו חשוב להגדיר איפה החזית של המלחמה ושם לנעוץ את החרב – כל דבר עם החרב שלו. יש חרב של בית המדרש שמשתמשים בה בצורה מסוימת, יש חרב של שדה הקרב שמשתמשים בה בצורה אחרת. ובכל חזית צריך לראות כיצד אנו נועצים את החרב – איך אנחנו פועלים במציאות.

אם עד היום עוד היה ספק, הרי שהיום כולם מודים שאנחנו נמצאים במצב של מלחמה וזה פשוט לכל אחד. אלא שהמלחמה הזאת מאד מבלבלת. אם במלחמה רגילה ברור מי חייל, איפה החזית, מה הנשק שעליו התאמן כל אחד, ולאן יורים, הרי שבמלחמה הזאת שום דבר לא ברור. לא ברור היום איפה החזית? מי החיילים? מהם כלי הנשק? ומהו היעד של המלחמה?

נראה, שכיום עומדות מולנו 3 חזיתות ובכל אחת מהם צריך לדעת איך אנחנו נלחמים.
יש את חזית הלוחמים, שאנחנו מתפללים לשלומם ולומדים תורה לחיזוק כח העמידה שלהם ושל עם ישראל. בחזית הזאת הדברים יותר מוגדרים: מחפשים מבוקשים, מחפשים כלי נשק ויורים כדורים.

החזית השניה שעליה מדבר הנצי"ב היא חזית בית המדרש. גם פה צריך לנעוץ את החרב וגם פה צריך להגדיר מהי המלחמה ומהו היעד. אנו מבינים שיש קשר ישיר בין לימוד התורה לצרותיו של עם ישראל. לא מדובר על הבנה מיסטית בלבד אלא הבנה פשוטה שזה הכח הגדול של עם ישראל. הנצי"ב מדבר על לימוד התורה שצריך להיות בכל מקום ומקום בישראל והוא גם מדבר על השוני בתוכן הלימוד בזמן מלחמה.
בימינו נדמה שצריך להוסיף עוד נקודה לתוכן הלימוד וזה העניין המיוחד שהרב קוק דיבר על הצורך בו והגדיר אותו על פי חז"ל, כמובן, כ"נשמת התורה" שהיא התרופה הכוללת למכאובינו הרבים, למכתנו האנושה ולצרות הרבות של עם ישראל. נעיצת החרב בבית המדרש איננה סתמית אלא יש בה ערך מיוחד, תוכן מיוחד של לימוד שצריך להעמיק בו, להתבונן בו ולשאוף אליו, כל אחד על פי מדרגתו.
גם בלימוד התורה צריך שליחות גדולה מאד בכלל ובתוכן המיוחד הזה בפרט.

החזית השלישית, שנדמה שהיא מיוחדת למציאות שאנחנו נמצאים בה היום, היא הרחוב. אל החזית הזאת מפנה הטרור את מאמציו. מאבקו של הטרור הוא נגד רוח העם, ומטרתו היא לשבור את כח העמידה של העם, להפחיד, להשליט פחד ולשבש את מערכות החיים השגרתיות. הטרור מבין בצורה פשוטה שכח העמידה של אומה זה מה שמחזק אותה וכשאומה נשברת אז נשברים ערכיה ונשבר כח עמידתה והיא קלה להישבר.

לצערנו, המציאות היום בחזית הזאת של כח העם היא קשה מאד והדבר פוגע גם בחזית הלוחמת, שלוחמיו הם העם. ואם יש פחד בעם, ואם יש שבר וסדק בעם, הדבר עובר גם לחיילים ומשפיע על המוטיבציה שלהם להילחם וכן להיפך.
לעיתים אנו שומעים בחדשות שצה"ל נסוג מנקודות מסוימות ו'התקפל' אחורה. הנסיגה הזאת היא בעצם הבנה של צה"ל שהעם לא מוכן לסבול עוד פיגועים ומצבו הנפשי של העם לא יעמוד לו אם יקרו אירועים דומים.

זה מאבקינו נגד הטרור, מאבק על רוח העם. בחזית הזאת כח העמידה הוא הנשק שלנו. גם בחזית הזאת זקוקים למסירות נפש. אם זו מסירות של זמן ושל כוחות וגם יכולת לעודד את העם ולהרים את רוחו. בחזית הזאת אנחנו החיילים ואנחנו צריכים להסתער על החזית הזאת ולתת לה את הנשק שלו היא זקוקה, את כח העמידה, כי כל אזרח ואזרח היום הוא חייל בחזית. כל אדם היום בצאתו לרחוב, לקניות, כל הורה ששולח את ילדיו ללימודים חושב על כך בכובד ראש והוא בעצם חייל שמוסר את נפשו במלחמה.

וסידר לנו הקב"ה שאנחנו נמצאים בכל החזיתות, חיילנו הלוחמים, שיחזרו בשלום, תלמידנו הלומדים בבית המדרש, וחיילנו בחזית השלישית, שגם בה נפעל אי"ה, והיא חיזוק רוחו וכוחו של העם.

* * *

ועוד נקודה נוספת הקשורה לעניין.
בפרשת השבוע, פרשת ויקרא, מופיעים קרבנות החטאת השונים. בניגוד לשאר מקרי החטא שבהם נאמר "אם כהן המשיח יחטא", "נפש כי תחטא", "ואם נפש אחת תחטא" על נשיא אומר הכתוב "אשר נשיא יחטא" וחז"ל מקשיבים לביטוי המיוחד הזה ושומעים במילה "אשר" צלצול של אושר, של אישור², ודורשים³:

אשר נשיא יחטא – לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו.

חז"ל משבחים את הדור שהנשיא שלו מסוגל לבוא ולומר "טעיתי".
וקודם שנבוא לקשוט אחרים נקשוט את עצמינו תחילה וישאל כל אחד ואחד את עצמו מתי הפעם האחרונה שהוא אמר בפני אנשים "טעיתי, עד עכשיו חשבתי בצורה מסוימת ועכשיו אני חושב אחרת, עשיתי דברים כאלה וכאלה ואני מבין שטעיתי".

זה אולי גם עומק מחשבתם של חז"ל שאמרו "אשרי הדור" ולא אשרי הנשיא, כיון שלא מדובר בנשיא בלבד אלא בדור כזה שיודע לומר "טעיתי", דור שיש בו ענווה, צניעות, פשטות, דור שיש בו אמת. ומתוך ציבור כזה צומחים אותם נשיאים ואותם מנהיגים שיודעים לומר "טעיתי".

ואחרי שנקשוט את עצמנו בעניין זה אפשר גם לנסות לחשוב על אחרים. כמה דם היה נחסך אילו היו המנהיגים שלנו יודעים לומר "טעיתי", אילו היו מבינים מה שכל אחד מבין ומסוגלים לומר "טעינו, חשבנו שהתהליך ילך בצורה כזאת וקרה אחרת". מנהיגות אמיתית היא מנהיגות שיודעת לומר "טעיתי".

אבל כמו שכבר אמרנו, נדמה שהדברים לא מתחילים במנהיגים אלא בדור. בעבודת המידות של כל אחד ואחד, בפרגון של אחד לשני, בפשטות, באמת, בענווה. צריך לעבוד על זה, לחשוב על זה, להיות כאלה וליצור את האוירה הזו של "אשר נשיא יחטא". ודרך התיקון של עצמנו נצליח 'לתקן את העולם' וליצור אוירה וזכות לעם ישראל. ובזכות זה נצליח ליצור אחדות שכה חשובה ונצרכת בימים אלו לעם ישראל, שהיא אחד מכלי הנשק של עם ישראל בעת צרה והיא תציל אותו כפי שאומר המדרש⁴:

'בזעקך יצילוך קבוציך' (ישעיהו נ"ז), תני כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו.

אחדות של ויתור, שבה לא כל אחד אומר "אני אמלוך" וחושב שהוא היחיד שיודע הכל וצודק.

אלה החזיתות והדרכים שבהם אנחנו פועלים ונפעל בעז"ה בתקופה הקרובה והקב"ה יתן לנו ולעם ישראל את הכח ויביאנו אל הנצחון ואל הגאולה השלימה – בפחות מזה אנחנו לא מסתפקים – בקרוב אי"ה.

---

¹ הקדמת הנצ"יב לספרו "העמק שאלה" על שאילתות לרב אחאי גאון.
² על הפסוק "על הלוחות הראשנים אשר שברת" (שמות ל"ד, א') אומרים חז"ל "יישר כחך ששברת".
³ רש"י ויקרא ד', כ"ב.
⁴ בראשית רבה פרשה פ"ד, א'.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *