ברכת ה' היא תעשיר
פירוש הפסוק הוא, שדבר שבא מהקב"ה, מגיע ללא טורח וללא יגיעה – ללא עצב.
לאחר חטא האדם הראשון נענש האדם: "…ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך"2. החטא גרם לכך שהדברים באים בעצב, אך יש מציאות שחוזרים למצב שלפני החטא – כאשר השפע מגיע בברכת ה' והוא איננו כרוך בעצב.
מהו העצב הכרוך בעושר שאיננו בא מברכת ה'? ניתן להגדיר שלושה שלבים בהם יש עצב:
1. בהשגת הממון. ההשתדלות והטרחה בהשגת הממון גורמים לעצב.
2. בשמירת הממון. "והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון"3 – שמירת הממון גורמת טרחה רבה לאדם.
3. בהוצאת הממון. אדם שמתאים לו להיות עני מבחינה מנטאלית, לא מתרגל לעושר כמצב טבעי וחושש תמיד שיאבד אותו, ולכן כל הוצאה מכספו גורמת לו טרדה ועצב.
ברכת ה' גורמת לכך שבשלושת המישורים אין עצב – השגת הממון נעשית בקלות, וכיון שהעושר מתאים לאדם ומשתלב באישותו ובחייו, הרי שהשמירה על הממון והשימוש בו הם נעימים ושמחים ולא עצובים.
הדברים אינם אמורים רק כלפי הממון. במישורים רבים בחיים אנו נאלצים לעבוד עבודה קשה ומעציבה כדי להגיע לדברים, וברכת ה' הופכת את הדברים לשמחים ונעימים יותר.
הגר"א בפירושו מתייחס ללימוד התורה:
ועוד שהוא נגד התורה, כמו שאמרו (מגילה ו' ע"ב) "לאוקמי גירסא – סיעתא דשמיא", היינו שלא ישכח מה שלמד, וכמו שאמרו (ברכות ל"ב ע"ב) "מתוך שחסידים היו, תורתן משתמרת בקרבן". ולא עוד אלא שיהיה כמעין הנובע ולא יהיה צריך ליגיעה. וזהו: "ברכת ה'" – כאשר הקב"ה מברך את האדם בתורה, "היא תעשיר", שלא ישכח ממה שלמד כלל, ויהיה לו תורה הרבה, וגם "ולא יוסף עצב עמה", שלא יהיה צריך ליגיעה, אלא יהיה כמעין הנובע.
לימוד תורה בצורה הרגילה נעשה בעמל תורה וביגיעה רבה על דברי תורה.
הגר"א אומר שיש מצב, חיובי, של לימוד תורה ללא יגיעה, ללא עצב. גם כאן ניתן לזהות את שלשת המצבים שהזכרנו –
* הלימוד עצמו נעשה בקלות – "כמעיין המתגבר".
* השמירה, הזיכרון – "איננו משכח".
* החיים על פי התורה הם נעימים ושמחים.
לכאורה יש כאן נגוד לכל מה שכתוב בשבח היגיעה בתורה? השם משמואל בפרשת חקת4 מביא את הת"ז:
"ויך את הסלע במטהו פעמים" שאם לא היה מכה בו לא היו טורחים ישראל והתנאים והאמוראים בתורה שבעל פה, שהיא סלע, אלא נאמר בו "ודברתם אל הסלע ונתן מימיו" בלא טורח… והיה יוצא מים בלא קושיות ומחלוקת ופסק…
גם כאן החטא גרם את הצורך ביגיעה ובטרחה, שהיו נמנעים ללא החטא. משמעות הדברים היא, שהעולם נברא כך שהשפע מגיע מהקב"ה לאדם, והאדם איננו צריך לטרוח בו אלא רק לקבלו ולחיות עמו.
בחטאו רצה האדם להפוך את העולם למציאות אוטונומית שבה האדם קובע, והדברים נעשים לפי רצונו של האדם. החטא גרם לכך שאכן האדם צריך לעשות הכל, אין הדברים באים בהשפעה מלמעלה ללא עבודה רבה מלמטה.
הן בעושר – "בזיעת אפיך תאכל לחם", הן בתורה והן בשאר המישורים בחיים.
גם חטא העגל היה דומה לכך: "אלה אלהיך ישראל" – האלה – הצד הגלוי, שבשליטת האדם, הוא יהיה האלהים, והחטא גרם שבניגוד ללוחות ראשונים – הלומד תורה משכחה וצריך יגיעה בלימוד.
גם חטאו של משה במי מריבה היה שבמקום לדבר – כשהמטה בידו, וכך להוריד את השפע, הוריד משה את המציאות לשליטת האדם – ושוב חזרה היגיעה והטרחה בתורה.
משמעות הדברים היא, שיש מציאות, עליונה, של לימוד תורה ללא טורח. עצם המפגש עם התורה מרומם את האדם ואין הוא צריך להתייגע כדי לקלוט את דברי התורה ולשומרם אצלו.
אלא שעלינו להזהר מטעות. הידיעה שיש באידיאל צורת לימוד וקישור לתורה בלא עצב, טורח ויגיעה, עלולה להטעות את האדם לחשוב שיכול הוא בכל רגע להגיע למדרגה זו. טעות זו עלולה להחליש את יגיעת התורה ולגרום לבטול תורה.
אנו צריכים הרבה יגיעה על מנת שנוכל להגיע ללימוד מתוך ענג ושמחה וללא טורח.
ויחד עם היגיעה בתורה צריכה לבוא עבודה על המידות וראש לכולן מידת הענוה שעל ידה נבוא להתבטלות לרצון השם יתברך ואז בע"ה יתקיים בנו
ברכת ה' היא תעשיר – בתורה במידות בממון
ולא יוסף עצב עמה – שהכל יבא מתוך ענג ושמחה.
1 משלי י', כ"ב.
2 בראשית ג', י"ז.
3 קהלת ה', י"א.
4 שנת תרע"ב.