מעולם הזמן להנהגת הנצח
ישנו מושג שבו השתמשו הקדמונים וגם ריה"ל מזכיר אותו: "עבדי הזמן עבדי עבדי הם".
הכינוי שבו כינו את העולם הזה ואת צרכיו, הוא המושג 'עולם הזמן' – יש מקום להעמיק במושג זה.
בעניין זה כותב הרב קוק בפסקה ושמה 'שאיפת הנצח':
הויתנו הזמנית היא ניצוץ אחד מההויה הנצחית, של הוד נצח הנצחים, ואי אפשר להוציא אל הפועל את אוצר הטוב הגנוז בהתוכן של חיי הזמן רק על פי גודל התאמתו לחיי הנצחים.
וזאת היא הכרה פנימית שרויה ברוח כל היקום, ולא יועילו כל מלחמות רוחניות להזיזה ממקומה, רק לפנות ביותר את הדרכים לפניה, ואפילו מה שכנגדה הוא גם כן בעומק האמת בעדה.
הנצח הוא היסוד האיתן לכל חיים תרבותיים במלא מובנם. השאיפה אל הדר הנצח מנצחת את המות, ומוחה דמעה מעל כל פנים. האנשים הגדולים באים להמבוקשים היותר קטנים בדרכים של גדלות
פסקה זו שכתב הרב, מלמדת אותנו להסתכל במבט מרומם ובגדלות גם על הדברים הקטנים שפוגשים אותנו בחיינו.
הרב מביא נקודה שמקורה בדברי הרמח"ל: "הוויתנו הזמנית היא ניצוץ אחד מההוויה הנצחית".
הרמח"ל מסביר על שתי הנהגות ה' בעולם:
ההנהגה הראשונה היא ההנהגה הפשוטה והמוכרת לעולם שבו אנו חיים – עולם הזמן.
מה שמגדיר את המושג זמן, זה שהדברים מחולקים ומופרדים – כפי שאנו יודעים ומכירים יש עבר, הווה ועתיד ולכל פרק זמן יש את עולמו והוא מחולק ושונה ממה שלפניו וממה שאחריו.
ההסתכלות הנפרדת הזו אופיינית לעולם שלנו: אנשים נפרדים אחד מן השני, כל אדם הוא נפש בפני עצמה עם עולם, צרכים ושאיפות משלו וכל אחד נבדל מזולתו.
כך גם מקומות, כל מקום נפרד ממקום אחר: יש בו מזג אוויר משלו, אופי מסויים המשפיע גם על אופי האנשים – כל הדברים האלה, בין השאר, קובעים את אופיו של האדם והתייחסותו לכל מיני דברים. ניתן לראות שאנשים המתגוררים במקומות שונים – מפתחים אופי שונה.
כל הדברים הללו נפרדים אחד מן השני, זה מה שמאפיין את המציאות שלנו וזה נקרא הנהגת הזמן – הזמן זהו אחד הגורמים המרכזיים לחלוקה הזו, שכל דבר נחלק מזולתו.
בתוך המציאות הזו של הנהגת הזמן, יש הנהגה עליונה יותר, אלוקית, וזו הנהגת הנצח:
יש מגמה לבריאה והעולם עתיד להגיע לשלמותו ולגאולה השלמה. האידיאל הנצחי של המציאות, מאחד את כל המציאות הזו לכדי אידיאל אחד, מטרה אחת.
אנו חיים ומרגישים את המציאות שבה אנשים נפרדים, אך יש לכולנו מנהיג, והוא לוקח את כל הפרטים הללו ומאחד אותם לאידיאל אחד כאשר לכל אחד יש תפקיד משלו וכל אחד בחייו הפרטיים הינו חלק מהאידיאל הגדול.
אמנם לכל אדם יש את חייו הפרטיים והזמניים שקשורים אליו. אך יש חלק מהדברים שקושרים אותו לאותו אידיאל נצחי – לאומה ולחברה הכללית.
ביטוי מעשי לכך ניתן לראות גם בעולם המודרני. חברות גדולות הבינו שכאשר הן מצליחות לקשור את חייו האישיים של העובד עם האידיאל של החברה – הוא הופך לשותף מלא, נאמן ויעיל יותר. ככל שחלקים רבים יותר מחייו מתקשרים אל חיי העבודה – כך מתרבה התרומה שלו ואותה החברה תתעצם יותר.
כך גם, להבדיל, בעבודת האדם בעולם: ככל שהוא קושר את עצמו להנהגת הנצח והאלוקות – חייו מקבלים משמעות פנימית עמוקה הרבה יותר.
ביטוי זה מראה כי ברוך השם העולם התקדם והגיע לחשיבה עליונה הנמצאת כבר בספרים הקדושים – בהנהגה האלוקית של הבריאה. יש את ההנהגה הנצחית, שזה אידיאל שראשיתו בראשית העולם, וסופו בסיום העולם – זהו אידיאל נצחי.
לעומת זאת, יש את הזמניות: בעולם הזמני, לכל אחד יש את עולמו וזמנו, כל אדם חי במציאות הזמנית לתקופת זמן עד 120 שנה.
ככל שהחיים שלנו יהיו קשורים יותר למציאות הנצחית – כן ייטב לנו וייטב לעולם.
אומר הרב קוק: "הוויתנו הזמנית היא ניצוץ אחד מההוויה הנצחית".
כלומר, אנחנו חלק ממציאות גדולה וכוללת של כל הבריאה כולה ואנחנו לא יכולים בחיינו האישיים להוציא מעצמנו את המקסימום, אלא רק על פי גודל התאמתנו לחיי הנצחים.
התפקיד שלנו, המציאות שלשמה הגענו לעולם היא להיות חלק מאיזושהי הוויה נצחית וככל שנבין את זה יותר ונקשור את החיים האישיים לחיי החברה, לחיי הנצחיות העולמית- כך החיים האישיים שלנו יהיו יותר מרוממים וכך גם התפקיד שלנו ייעשה בגדלות וביתר עוז.
הרב מסיים את הפסקה העצומה במשפט קצר וחשוב:
"האנשים הגדולים באים למבוקשים היותר קטנים בדרכים של גדלות".
מה הכוונה 'האנשים הגדולים'?
לכל חברה יש תיאורים משלה למושג זה. לא פעם מתארים אדם גדול כאדם שלא עניין אותו דברים קטנים וחומריים, אך הרב קוק מסביר שהאנשים הגדולים לא מתעלמים מהדברים הקטנים, אלא דווקא הגדולים באמת – יודעים לגשת אל המבוקשים הקטנים, כלומר ניגשים לאותה מציאות קטנה, אך הם עושים זאת בדרכים של גדלות.
אכילה, שינה, קשרים אנושיים – כל אלה יכולים להיות חולין גמור, או לחילופין – ביטוי לחסד, לנשמה ולאמונה.
הדוגמה לכך, זהו הלל הזקן, שראה באכילתו ׳גמילות חסד עם האכסניה שבביתו׳.
כלומר, גופו זו אכסנייה עבור הלקוחות הרוחניים שלו – השכל, הרגשות.
כאשר הלל היה אוכל ארוחת בוקר, הוא היה רואה בכך גמילות חסדים, הוקרת תודה לגופו המחזיק את השכל שנותן לו את האפשרות ללמוד. הלל אף קרא על זה את הפסוק (משלי י"א, י"ז):
גומל נפשו איש חסד
מדהים לראות שמצד אחד אדם יכול להסתכל על ארוחת הבוקר כדבר אגואיסטי ואנוכי, שכל עניינו זה לאכול להנות ולשבוע ומצד שני, אדם יכול להסתכל על ארוחת הבוקר כמעשה חסד עצום וכהוקרת תודה – עניין זה ממחיש כי הכל עניין של איך אדם ניגש לדברים.
כאשר אדם ניגש לדברים הקטנים בגדלות, אז כל דבר, אפילו הקטן ביותר – הופך להיות חלק מהאישיות וממערכת כללית של החיים, ולא אפיזודה אגואיסטית קטנה שאדם צריך לעבור אותה.
אמנם בדוגמא שנתנו, ההתמודדות יותר פשוטה מפני שהצורה בה אדם אוכל את ארוחת הבוקר, והגישה לכך, זה בין אדם לעצמו. אך יש פעמים שההתמודדות היא יותר קשה, למשל היחסים שבין אדם לחברו.
יש פעמים בהן אדם פוגע בחברו, או במקרים קשים יותר, חותר תחתיו, מקלקל לו במשפחה או בפרנסה. אלו אכן דברים לא פשוטים, ונשאלת השאלה – איך אדם מתייחס לזה? איך עוברים את זה?
בנוהג שבעולם, אדם מרגיש מתוח, מחכה לרגע שבו הוא יתנקם בחברו, ויש אנרגיות מאוד קשות ושליליות. אך אם אותו אדם מסוגל להתרומם, כפי שכותב הרב, לא לשקוע לתוך זה ולהבין שגם מי שפועל נגדך, בסופו של דבר זה לטובתך ודבר זה רק יעזור לך.
יש מקרים רבים בהם אנשים נאלצו לעזוב את מקום מגוריהם או להחליף עבודה בעקבות מקרה שקרה להם עם אדם מסויים, לבסוף, במבט אחורה, הם הבינו כמה טוב זה עשה להם.
יש לנו שתי אפשרויות – האפשרות האחת, היא לשקוע בהווה ובעולם הזמן. האפשרות השנייה, היא להתרומם, להביט על הרגע הזה במבט כללי ולהבין כיצד אנו לוקחים את הרגע הזה ומסתכלים עליו במבט יותר כללי ונצחי.
בשלב ראשון, על האדם לטפל במציאות שבו הוא חי – אם יש צורך לחשוף את האמת, כמובן בצורה הגונה ובנועם.
אך מבחינה נפשית- לא לשקוע ברגע ובמחשבות כיצד לנקום, אלא לעשות כל מה שצריך לטובת האמת ומבחינה נפשית להסתכל על הרגע הזה בגדלות ולהבין שיצא לי מזה רק טוב.
להפוך את הרגע הזה לנצחיות – לבנות מאותו רגע תכונה נפשית, כמו מחילה, הוספת טוב ואור בעולם.
המדרגה העליונה, היא להפוך את הרגע הזה לנצחיות ולרומם אותו תוך הבנה כי הזמניות היא חידלון.
זמניות זה דבר שבא והולך, לעומת זאת, המציאות הנצחית זה מה שנשאר קבוע – לכן כאשר אדם יבנה בתוך הרגע הזה חסד או הוספת טוב ושפע לעולם, זה מה שיישאר לנצח בעולם.
מסופר על דוד המלך, שעבר ייסורים קשים מאוד בחייו:
לדוד המלך היתה טבעת ועליה חרוטות 3 אותיות: ג.ז.י, בכל פעם שדוד המלך היה מסתכל על הטבעת שלו – היו עוברים לו הייסורים.
דוד המלך היה מסביר ששלושת האותיות שעל הטבעת אלו ראשי תיבות: גם זה יעבור –
כלומר, הטבעת היא אינה מופת פלאי, אלא תזכורת להתרומם למדרגה עליונה ולחשוב – כיצד אני אביט על הרגע הזה בעוד כמה שנים קדימה ולפעמים אפילו בעוד חמש דקות.
מחשבה זו והמבט קדימה, ללא ספק משנה את ההסתכלות על הרגע.
תלמיד שנכשל במבחן, והוא מדוכא ומבואס על כך שהשקיע כל כך ולבסוף נכשל – אם נשאל את אותו התלמיד, כיצד תספר לנכדיך על אותו כישלון במבחן?
כנראה שזה יהיה עוד סיפור לנכדים ודווקא ככל שהכישלון יותר גדול – כך הצחוק והחוויה כשתספר לנכדיך בעתיד תהיה גדולה יותר.
הטבעת של ג.ז.י, הינה דוגמא להסתכלות במבט נצחי ומרומם.
שנזכה בעזרת השם להביט על הדברים במבט רחב יותר ואז כל מעשינו יהיו מרוממים יותר, נצליח למחול לאנשים שפגעו בנו בלב שלם ואף להודות להם על כך שהם הביאו אותנו להתמודדות מסויימת שבה הוצאנו מהכוח את הפועל את ההסתכלות העליונה ולהתגבר על כך.
ככל שאדם יגיע יותר להנהגת הנצחיות, כך אושרו ושמחת חייו- יהיו גדולים יותר בעזרת השם יתברך.