להביט בענווה מול היקום האינסופי
שנים רבות אני חושב על עניין הוכחת האמונה ומציאות ה' ורציתי לשתף בחוויה מוסרית שחוויתי בעניין זה:
כשהייתי צעיר יותר הייתי מדריך ב'גשר' ואחד האתגרים הגדולים היה להוכיח את האמונה, לעיתים חוויתי חוויות בעייתיות בעניין הזה.
יצא באחת הפעמים ש'הכנסתי את הקב"ה למבחנה' – ניסיתי להוכיח לקבוצת נערים את מציאות ה'.
במהלך השיחה, הצביע אחד הנערים, שהיה אדם חילוני ואמר:
"אולי עכשיו, יושב בדיוק אדם כמוך, מדבר בפני קבוצת נערים, ומוכיח להם שאין אלוקים…".
המקרה הזה הגדיר לי את דברי הכוזרי שמביא הרב קוק – השכל אינו וודאי, אלא הוא טוען טענת ספק בלבד.
מקרה דומה קרה לי, כאשר דיברתי עם קבוצת נערים על עניין הוכחת 'תורה מן השמיים' – ניגש אליי אחד הנערים בטענה:
"אולי היה משהו אחר ממה שאמרת… או שאולי היו במעמד הר סיני בכלל רמקולים…אולי מישהו חכם יותר יכול להוכיח אחרת ממך..".
מאז התבגרתי, החכמתי מעט והבנתי שהוכחת מציאות ה' זה דבר מקטין ולא שייך.
במשך שנים הרגשתי שאני מתחבט מול השאלה – מה הבעיה להגדיר בדיוק ולהוכיח את מציאות ה'?
לא מזמן, נפגשתי עם אדם חרדי מבני ברק שביקש להיפגש איתי בעניין קירוב רחוקים.
במהלך הפגישה, הוא הכריח אותי לקבל ממנו במתנה ספר בשם:
"עובדה – 20 מדעני צמרת מוכיחים: המדע – כביש מהיר ליהדות".
בספר מתוארים 20 מדענים שחזרו בתשובה, ומתארים את התהליך שעברו.
המדען הראשון שמסופר עליו, הוא פרופסור למתמטיקה, בשם דוד קשדן. בספר מתואר מראיין ששאל את פרופ' קשדן:
"דרשת בעצמך הוכחות לאמיתת התורה לפני ששינית את כל אורח חייך?"
ענה הפרופסור: "לא".
"היתכן?"- השיב המראיין.
וכך ענה הפרופסור: "אני סבור שיש כאן כשל לוגי. כדי להוכיח את הדת בכללותה או את תורת ישראל בפרט, עלינו להביא מקור שנאמן יותר ממנה, ובאמצעות מקור זה להוכיח. מי שסבור שהמדע הוא הסמכות העליונה –מוכיח את הדת דרך המדע, אבל מי שמכיר בכך שתורת ישראל היא הסמכות העליונה – שום דבר לא יכול להוכיח את זה."
משפט זה קנה אותי, אנסה לעשות עניין זה "קונה על מנת להקנות" –
הרצון להוכיח את הדת, לדעתו, הוא כשל לוגי – הרי כדי להוכיח דבר כלשהו, יש להשתמש במקור סמכותי ונאמן יותר ממנו.
כלומר, אם אנו מבקשים להוכיח את מציאות ה', משמע – אנו סבורים שקיים מקור נאמן יותר ממציאות ה' והוא זה שיאמת אותה.
הפרופסור אמר שיש כאן כשל לוגי וחושב שאילו זה היה כשל לוגי לא הייתי מדבר על זה בשיחת מוסר, זהו כשל מידותי, זו גאווה נוראית.
הכל מתחיל ונגמר במידות, אם אין ענווה- אין אמונה, וגם ההפך, אם אין אמונה- אין ענווה.
הניסיון להוכיח את מציאות ה' מניח שאנחנו עצמנו עם השכל האנושי המוגבל – יכולים להיות סמכות גדולה יותר ממנו.
מה יוכיח את מציאות ה'? האם האדם הוא הסמכות העליונה שתחליט אם יש מציאות ה' או שאין, על פי השאלה אם מציאות ה' נכנסת לי בשכל או שלא? ואם אינה נכנסת לאדם בשכל- משמע, אין מציאות ה'?.
תודתי לפרופ' קשדן, שהגדיר לי את הנקודה – מה הבעיה בלהוכיח את מציאות ה׳.
הרצון להוכיח את מציאות ה' נובע מתוך גאווה המתבטאת בכך שאדם מתבונן על הבריאה ומבחינתו רק מה שהוא מבין, רק מה שנכנס בשכל שלו – זה מה שקיים.
מי שרק ניגב את האבק מהכריכה של מסילת ישרים, מבין עד כמה הגאווה היא מידה נוראית.
במשך שנים, היתה לי את החוויה אמונית הזו, מפני שלא הגדרתי לעצמי – מה באמת הבעיה ברצון להוכיח?
פתאום, פרופסור קשדן האיר את עיני, זהו לא כשל לוגי אלא כשל מידותי נוראי.
זה שורש כל העניין – עצם הרצון להוכיח את מציאות ה'- הוא ביטוי למידת הגאווה ועל זה האדם צריך לעבוד- על המידות.
ברגע שיש לאדם ענווה – הוא ניצב מול הבריאה, ואז מסתכל במבט של אמונה (תהילים ח', ד'-ו'):
כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ, יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה. מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ, וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ
הקב"ה נתן לנו שכל, מי אנחנו בכלל שניעזר בו על מנת להוכיח או להתלבט על מציאות ה'?
אנחנו פירור קטן, ורוצים להכניס לתוך הפירור הזה את מציאות ה' הקוסמית?
ברגע שתהיה לנו טיפת ענווה מול היקום, מול המציאות הקוסמית האינסופית – אז האמונה ישר ניגשת אלינו.
אדם מביט על העולם – איך הוא נוצר? האדם עשה את זה? היתכן שידי אדם יצרו אותו? או שהוא נוצר כך במקרה?
כשאדם עומד מול העולם בענווה – אין לו בכלל שאלות באמונה.
היכולת שלנו לדבר, לחשוב, להרגיש והזכות שיש לנו נשמה שהיא חלק אלוק ממעל – הכל זה מהקב"ה ואנו מודים לו על כך לקב"ה בכל יום, בזכותו אנחנו בכלל יכולים לחשוב או לדבר.
הכל מתחיל מאישיות מתוקנת, כאשר אדם מתקן את מידותיו – הוא עומד נפעם מול העוצמה האדירה של הבריאה.
גם אם יבואו אנשים שנראים חכמים ויפזרו נוסחאות מתוחכמות – כל זה מתפוגג מול האמת הפשוטה שמגיעה על ידי הענווה וההבנה שלשכל אין טיפת ערך בלי הנשמה.
קודם כל הנשמה והמידות המתוקנות.
שנזכה לעבוד את ה' מתוך ענווה שתוביל אותנו לאמונה שלמה.