משנה א – פתגמים או תורת חיים
משנה א:
משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאיםונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.
הם אמרו שלושה דברים:
הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה.
פתיחת מסכת אבות
מסכת אבות חריגה בין שאר המשניות. לעומת ששת הסדרים שעוסקים בהלכה, עוסקת מסכת זו במוסר, באגדה – אך לא בהלכות.
המסכת פותחת בשושלת הקבלה. פתיחה זו מעוררת שאלה: מדוע מיקם רבי משנה זו דווקא בתחילת מסכת אבות, שהיא אי שם באמצע הש"ס? לכאורה, מיקומה של המשנה מתאים יותר להיות בפתיחת המסכת הראשונה, כהקדמה לכלל המשניות, אשר הם גופה של תורה שבעל פה?
רבינו עובדיה מברטנורא מתייחס לשאלה זו:
אומר אני לפי שמסכת זו אינה מיוסדת על פי מצוה ממצוות התורה כשאר מסכתות שבמשנה אלא כולה מוסרים ומידות, וחכמי העולם גם כן חיברו ספרים כמו שהמציאו מליבם בדרכי המוסר כיצד יתנהג האדם עם חברו, לפיכך התחיל התנא במסכת זו 'משה קיבל תורה מסיני' – לומר לך שהמידות והמוסרים שבזו המסכת לא בדו אותם חכמי המשנה מלבם, אלא אף אלו נאמרו בסיני…
לרבי יהודה הנשיא היה חשוב להדגיש נקודה זו.
בלימוד מסכת אבות ניתן בקלות לטעות ולחשוב שאין לפנינו אלא פתגמי חכמה יפים ומועילים, שמקורם נובע מהשקפת עולמם של חכמים, כפי שקיימים בכל תרבות אנושית מתוקנת אחרת. את ההבנה המוטעית הזו באה המשנה הפותחת לעקור: דברי חכמה – יפים ככל שיהיו – נובעים ממקור אנושי. לעומת זאת ובניגוד גמור לכך, מסכת אבות הרי היא כשאר המסכתות, אשר מקורם נובע מאותו מקור המצוי מעבר לעולם, והדברים נאמרו ברוח הקודש ובקבלה.
פתיחה זו משנה את גישתו של הלומד למסכת. מעתה יש לדקדק בכל מילה ובכל אות, שכן אין אלו דברים אנושיים כלל. עומק הדברים, השלכותיהם והעיון המדוקדק הנדרש מהלומד – הינם אינסופיים וכך רוח הלימוד מקבלת משמעות שונה לגמרי.
מהסבר זה נובע טעם נוסף.
לרבים נראה, כפי שכותב הרמח"ל בפתיחה ל'מסילת ישרים', שבתחום 'חובת הלבבות' אין מה לחדש. הדברים נתפסים כטובים לדרשנים או לכתובות על קירות בתי הספר, כך שלעיסוק בתחומים האלה 'יצא שם' כאילו מדובר בתחום השייך להמון העם ולעמי הארצות. תהליך זה גורר את נטישת החסידות האמיתית, הנהפכת מדברי אלוקים חיים להגיגים ולסיסמאות שטחיות.
גם כאן משנה שושלת הקבלה את מבטנו לעניין. ענייני מידות, מוסר וחובת הלבבות ניתנו למשה מסיני, עם כל המשמעויות הנלוות לכך.
הקבלה מסיני
תהליך השתלשלות התורה מדור לדור נראה כתהליך פאסיבי המופיע בלשון 'קבלה'. אולם עם כל זאת, אנו רואים שחכמים מחדשים בדבריהם דברים אשר לא היו קיימים בדורות שקדמו להם.
סתירה זו באה לידי ביטוי בדברי הגמרא על רבי אליעזר הגדול, אשר מצד אחד יודעים אנו ש'דרש דברים שלא שמעתן אוזן מעולם', ומצד שני מדגישה הגמ' ש'לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו'.
כיצד מתיישבים הדברים?
באמת, אין זו סתירה כלל. קבלת התורה מסיני כללה את הכללים העיקריים והיסודיים שבצד הגלוי והנסתר שבה. ועל גבי רובד בסיסי זה באים חכמים, ומתוך התבוננות במציאות העמיקו דעתם ביסודות אלו, כך שלפי מציאות הדור והתקופה – הופיעו דבריהם המחודשים מתוך יסודות הקבלה.
הרמח"ל ב'אדיר במרום'1 מסביר שנתינת התורה איננה מאורע חד פעמי, אלא תהליך ארוך של קבלה מדי דור לפי תכונתו ואופיו הייחודיים. התורה המתקבלת מסיני הינה גרעין הכולל את כל פרטי וכללי תורה, וגרעין זה הוא המוליד הופעות אינסופיות כפי שבא לידי ביטוי במפגשו עם המציאות השונה מדי דור ועם הנפשות השונות אשר מקבלות את התורה באותו דור, לפי אופים העצמי.
תהליך הופעה מחודשת של תורה מתוך מבט חכמים על המציאות, ניתן לראות בהמשך המשנה.
תקנות אנשי כנסת הגדולה
המשנה ממשיכה בשלוש הנהגות שנאמרו על ידי אנשי כנסת הגדולה:
א. 'הוו מתונים בדין':
הרמב"ם מפרש דין זה כהוראה ליושבים במשפט: "שיאחרו לחתוך הדין ולא יפסקוהו מהרה עד שיבינום, שאפשר שיתגלו להם עניינים שלא היו נגלים בתחילת המחשבה".
להדרכה זו חשיבות רבה, שכן לעיתים ההתרשמות הראשונית יכולה להטעות. לפעמים דווקא האדם הנגלה לעינינו כמסכן וכאומלל – איננו כזה כלל ועיקר, על כן צריך הדיין לדחוק את התרשמותו האינסטינקטיבית, ולדון דין מתון ושקול.
ב. 'העמידו תלמידים הרבה':
כוונת הדברים לפתוח את שערי התורה, שלא כהנהגתו של רבן גמליאל, למשל, שרק מי שתוכו כברו יכנס לבית המדרש, או כהנהגתם של בית שמאי שרק מי שחכם, עניו ועשיר רשאי לבוא וללמוד.
ג. 'ועשו סייג לתורה':
באופן פשוט, הכוונה לעשיית תקנות וגזירות המרחיקות את האדם מן העבירה, לפי הבנת חכמים את המצבים בהם עלול האדם להכניס עצמו למציאות כזו. תקנות אלו רבות הן, כגון איסור שבות, דיני מוקצה וכו'.
כעת, עלינו לברר מהי הנקודה המשותפת לשלוש הדרכות אלו, ויותר מכך: מדוע התחדשו דווקא על ידי אנשי כנסת הגדולה. האם קשורות הן למצבם ולעניינם באופן מיוחד?
לשם כך, עלינו להבין את המציאות הרוחנית המיוחדת בתקופת אנשי כנסת הגדולה. אנשי כנסת הגדולה פותחים תקופה חדשה, ובעקבות כך מדגישים ומאירים נקודה המתאימה לתקופה זו.
1 ע"מ ע"א.