משנה ג – בין שכר לפרס

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש
בין "שכר" ל"פרס"

משנה ג:

אנטיגונוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק.
הוא היה אומר:
אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס,
אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס
ויהי מורא שמים עליכם.

פצצה בבית המדרש

הרמב"ם ב'הלכות תשובה' (פרק י'), מנסח את רעיון השכר והעונש בצורה שונה:

אל יאמר אדם: הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה… ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות.

ובהלכה ב' מגדיר הרמב"ם שישנן שתי מדרגות בעבודת ה':

העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם לא מפני יראת הרעה… אלא עושה אמת מפני שהיא אמת, וסוף הטובה לבוא.

את האדם הלומד מתוך תקווה לפרס מכנה הרמב"ם 'עובד מיראה', שכן הפרס והעונש הם התמריץ לקיום המצוות. לעומתו קיים זה שעובד ה' לא למען אינטרס מסויים אלא 'לשמה', אותו מכנה הרמב"ם 'עובד מאהבה'. נראה שניסוח זה של הרמב"ם איננו שינוי סתמי, אלא תפיסה עמוקה של הדברים.

הגמרא מספרת שדברים אלה של אנטיגונוס איש סוכו גרמו לזעזוע אצל שניים מתלמידיו, צדוק ובייתוס, שפרשו מבית המדרש והקימו שתי כתות הנקראות על שמם: צדוקים ובייתוסים. סיפור זה נראה קצת מוזר, שכן מהו החידוש הגדול בדבריו? האם לא ידעו תלמידיו שעבודת ה' האידיאלית איננה לצורך קבלת שכר?
אבל באמת, הדברים אינם כל כך ברורים. אם נקרא פרשיות רבות בתורה, נראה שהכתוב מלא תאורים של שכר ועונש, אשר רובם אפילו גשמיים, ובתוך מציאות כזאת בא לפתע אנטיגונוס לבית המדרש ומטיל 'פצצה' לחלל האויר. ובאמת דבריו נראים כהפוכים לחלוטין למגמה החינוכית של התורה.
אמנם, נוכל לומר שישנם רבדים שונים של כוונה בעבודת ה', או אף לתרץ שדברי התורה מופנים להמון העם מול דברי אנטיגונוס שנאמרו לתלמידיו, יושבי בית המדרש, אך עדיין הדבר קשה: האם התורה עוסקת ברובד הרדוד של החברה?

מבחוץ או מבפנים?

לשם הבנת דברים אלו יש צורך להגדיר את המושגים 'לשמה' ו'שאינו לשמה'. הרמב"ם בהמשך הדברים שהבאנו קודם, מביא דוגמה של ילד שהמניעים שלו לעשיית דברים משתנים עם השנים: בהתחלה עושה הילד דברים רק כדי לזכות בפרס הממשי המוצע לו. כאשר גדל האדם, משתנים גם כוונותיו: כעת אחד המניעים העיקריים יהיו להשגת רווח רוחני יותר: כבוד, מעמד וכו'. רק בסוף התהליך יגיע האדם למדריגה עליונה יותר של 'עבודה לשמה'.
משל זה נראה פשוט, אולם יש לשים לב שהרמב"ם מכניס את עניין הכבוד, פרס זה איננו דומה לשאר סוגי השכר, שהרי פרס כספי הינו פרס חיצוני למעשה המצווה, אולם הכבוד הינו פרס הנובע מתוך מעשה המצווה. הכבוד הוא דבר עצמי הנגרר מהלימוד ולא 'מולבש' עליו באופן חיצוני.
נראה, שכאן טמון יסוד הדבר.
צדוק ובייתוס הבינו את מושג ה'שכר' כדבר חיצוני, ולכן נרתעו מדברי אנטיגונוס, אשר העמיד את שכר התורה כדבר שאינו בגדר 'פרס'. אולם אנטיגונוס ניסח את דבריו בצורה מדוייקת: 'שלא על מנת לקבל 'פרס'. מה שמקבל האדם בעקבות מעשיו איננו פרס אלא תוצאה.

התפתחות ה'אני'

בעקבות דברי אנטיגונוס, צריכים אנו להבין את דברי הגמרא: "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".
ניתן להסביר משפט זה כאילו למדריגה א' אין ערך עצמי כלל, אלא כל עניינה הוא להיות שלב מעבר למדריגה השניה, שהיא העבודה 'לשמה'. אולם אין זה כך. גם למעמד האדם במדריגה הראשונה יש ערך עצמי. גם לעובד 'שלא לשמה' יש ערך.
ר' שמעון שקופ בהקדמתו החשובה ל'שערי יושר' מברר האם הגיוני שרגש האדם כלפי עצמו יכול להתאים לחלוטין לרגשותיו כלפי חבירו, למרות שלפעמים ישנה סתירה בין השניים.
לדעתו, ציווי התורה של 'ואהבת לרעך כמוך' מגלה לנו שהמעלה העליונה היא שילוב בין השניים. האדם עובד קודם כל לצורך ה'אני הקטן' שלו, אולם אט אט מתברר לו שמאחורי מדריגה זו קיים עומק של מדריגות רוחניות נוספות מעל למדריגה החומרית הראשונה, כלומר האדם עדיין עובד למען מטרות אישיות, אבל רוחניות יותר. גם מדריגות אלו הנם בגדר של לימוד 'שלא לשמה', שכן גם כאן עובד האדם לצורך עצמו. ובסופו של דבר מבין האדם שהוא והעולם כולו אחד.
אם כן, יש כאן התפתחות והרחבה של מושג ה'אני', וזהו דבר חשוב כשלעצמו, שכן גם לאחר שהאדם יעבור עוד ועוד התפתחויות, עד שיבין שמטרת עבודתו ומימושו העצמי צריכים להיות למען הכלל – עדיין יהיה כלל זה מורכב מפרטים רבים, ואיכותו של כלל זה תהיה תלויה בשכלול כל פרט.

מבחן הכוונה ומבחן התוצאה

הרב חרל"פ ב'מי מרום'1 מסביר שיש הבדל בין 'פרס', שהוא דבר חיצוני למצוה, לבין 'שכר' שהוא דבר הנלוה מעצם המצוה. לפי הסבר זה מבאר גם את המושגים 'עולם הזה' ו'עולם הבא': העולם הבא איננו קיים, אלא מציאותו תלויה ונוצרת על ידי מה שאנו עושים ומתקדמים "העולם הבא" הולך ובא. כמו שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם, כך על ידי לימוד התורה ועשיית המצוות אנחנו יוצרים בעצמנו עולם שלם. כך שגם כאן, העולם הבא הוא חלק ממעשה המצווה ממש – וכלל לא במשמעות של שכר.
וממשיך הרב חרל"פ ומסביר, שבעצם בריאת העולם מונח יסוד העשייה – 'אשר ברא אלוהים לעשות'. הקב"ה ברא עולם הזקוק להשלמתנו, ומעשיית המצווה נעשה אותו תיקון המביא אושר לאדם וזהו שכר המצווה.
כך גם בתיאורי השכר המופיעים בתורה. ר' חיים מוולאז'ין2 מסביר שרצונו של ה' הוא שתהיה רפואה בעולם, אולם הוא עושה זאת רק בעקבות בקשתנו בתפילה, או כדברי הרב קוק3, שכל מצווה שעושה האדם כוונתו צריכה להיות שהעשייה היא לשם תיקון העולם. וממילא, קבלת השכר איננה אלא תוצאת המצווה באופן ישיר, שכן העולם מתוקן על ידי העשייה, והשפע טבעי למצווה זו.
אנטיגונוס איש סוכו התכוון בדבריו למבט זה. עושה המצווה זוכה ב'שכר' שהוא חלק ממצווה זו, אולם לא ב'פרס'. בקשת הפרס של צדוק ובייתוס מנתקת את המעשה מהתוצאה, וזו איננה כוונת התורה, שמתארת את השפע שיורד לעולם כתוצאה מהמצווה. צדוק ובייתוס זיהו את השכר כפרס, ולכן לא יכלו לקבל את שלילתו של אנטיגונוס לתפיסת עולמם והכוונות המניעות את מעשיהם.


1 בפירושו על פרקי אבות.
2 בספרו נפש החיים, שער ב'.
3 מוסר אביך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן