משנה ו – אני, אתה והרב
משנה ו'
יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם.
יהושע בן פרחיה אומר:
עשה לך רב
וקנה לך חבר
והווי דן את כל האדם לכף זכות
שיטה או ליקוט?
המשנה פותחת בהדרכה הנוגעת לחייו הדתיים של האדם: 'עשה לך רב'.
בצורה פשוטה הכוונה לקביעת רב אחד שיורה לאדם בענייני הלכה והדרכות חיים.
אולם מה משמעותו של הביטוי המיוחד 'עשה לך', במקום לכתוב 'בחר לך' או 'קבע לך'?
לשם כך יש לברר מדוע מחוייב האדם ללכת בעקבות דרכו של רב אחד.
תפיסת עולם אותה בונה אדם לעצמו הינה יחידה אורגנית. לא ניתן לקחת חלק אחד משיטתו של רב זה, לפי ראות עינינו, וחלק אחר משיטתו של רב אחר, שכן חלקי השיטה ניזונים אחד מהשני ומשלימים זה את זה. אולם מלבד זאת יש סכנה גדולה יותר. הבעייה העלולה להיווצר אצל אדם שבונה לעצמו שיטה חדשה המורכבת מחלקים 'מלוקטים' משיטות שונות, היא שאותו אדם מרכיב לעצמו דרך הנוחה לו. בצורה אינסטנקטיבית ילקט האדם את החלקים ה'רכים' מהשיטות השונות אשר לגביהם הוא מרגיש נוח יותר, ולעזוב את החלקים שאליהם הוא לא מתחבר במבט ראשון.
כדי להצליח ולהתנער מטעויות ישנות ולהתקדם הלאה, האדם חייב גורם חיצוני שיבחן אותו מבחוץ, יעיר, יכוון ויתקן את הנגעים אותם קשה לראות מבפנים – 'אדם קרוב אצל עצמו'. ולכן אף אם אינך מוצא רב של ממש, מחוייבים אנו לקחת מישהו ולעשות אותו עלינו לרב שישמש אותנו בפונקציה זו של ביקורת – 'עשה לך רב'
רב או חבר?
המשנה ממשיכה בהדרכה דומה הנוגעת בחיינו החברתיים: 'וקנה לך חבר'.
מדוע מחייבת המשנה לקנות לעצמינו חבר? יתירה מזאת: אם מציאותו של החבר כל כך הכרחית, מדוע מדברת המשנה על חבר אחד?
הרמב"ם בפירושו מחלק את החברים לשלושה אוהבים, המניעים את אהבתם לרעיהם:
אוהב לצורך תועלת – כאהבת שני השותפים, אוהב לצורך מנוחה, ואוהב לצורך מעלה עליו מדברת המשנה, שהוא חבר על רקע עבודת ה' ואיתו בונה האדם את עבודת ה' שלו. בכך גם מהווה חלק זה של המשנה המשך לתחילתה האומרת 'עשה לך רב'.
גם בדברי הרמב"ם רואים הדגשה זו על הצורך בחבר אחד בלבד. מדוע?
בעידן התקשורת, אנו פוגשים סוגים רבים של חברויות ללא התחייבות, כגון הכרויות בצ'אט ובשאר אמצעי התקשורת. השימוש בביטוי 'קניין' לגבי חבר מבטא קשר בלב ובנפש בכל מצב ובכל זמן, קשר הדוק ותמידי. ובאמת, יכול אדם לבסס את עולמו על גבי נטילה מרבנים, חברים ודמויות רבות, כל זאת ללא חיבור אמיתי לאף אחת מאותן דמויות. לשם התחברות אמיתית עם רב או עם חבר על האדם לעשות דבר משמעותי בנפשו ובאישיותו. אדם שבונה לעצמו את שיטתו ללא מחוייבות לדרך ברורה, נמצא במצב של חוסר מחוייבות שלא מאפשר חיבור אמיתי. וללא חיבור אין גם שינוי.
חיכוך זה איננו תמיד נעים, שכן לא תמיד נוח לאדם לשמוע או להיות קרוב לדעות ולנקודות מבט הנוגדות את עולמו הפנימי. לעולם לא ימצא האדם רב או חבר אשר איתם הוא מסכים בכל דבר. גם כאשר ישנה תחושה קרובה, אף פעם זה לא יהיה קרוב מדי, אחרת לא יהייה צורך בלימוד ובעימות בין הפנימי שלנו לחיצוני. אולם בכל זאת יש צורך במערכת יחסים כזאת, אשר בלעדיה יכולתו של האדם להתקדם מוגבלת. על פי הפנימיות ידוע כי לכל אדם יש נטיה מסוימת לקצה כזה או אחר, וחוסר איזון תוך נטיה יתירה למידה מסוימת, כל אחד לפי אופיו הייחודי. דווקא בשל כך אסור לו לאדם להשאר לבדו בעולמו הפנימי. רק החיבור (תוך כדי חיכוך…) עם אלה שמחוץ לנו ברובדים השונים של חיינו, למשל רב וחבר, רק חיבור זה יכול לגרום לתהליך המוציא את הפרט מהראש הקטן, הסובייקטיבי, בו אנו כבולים.
'אני' או 'הוא'?
כיצד ההדרכה השלישית במשנה "הווי דן את כל האדם לכף זכות" מתחברת למהלך זה?
המהר"ל אומר שחלקה השלישי של המשנה היא דרך לקניית הרב והחבר. אם לא ידון האדם את השני לכף זכות, הרי שלעולם לא ימצא את אלה איתם הוא יכול להתחבר, הן הרב והן התלמיד. אולם לפי פשט הדברים מתכוונים הדברים לא רק לרב ולחבר, אלא גם לשאר בני האדם.
ואולי גם ההיפך הוא הנכון. רק לאחר שיעשה לו האדם רב ויקנה לו חבר, בעקבות אותה יציאה מההתכנסות החולנית בעצמו – יצליח להביט על חבירו במבט של זכות, על אף השוני ביניהם. אולם אם האדם נשאר בעולמו האגואיסטי ובתפיסתו את עצמו במרכז העולם, לא יצליח להביט כך על האחר.
רק כאשר האדם מבטל את מבטו העצמי, ומקבל את דעת רבו אותו בחר גם כשהדבר נוגד את רצונו זה או האחר – רק אז יתגבר על מבטו הסובייקטיבי על העולם, שכן 'אין אסור מתיר עצמו מבית האסורים'.
תוכחת הרב וביקורת החבר, הנוצרת מעצם המפגש בין ה'אני' ל'הוא', מתרחשת גם כאשר הדבר לא בא בזמן טוב מבחינת האדם, וגם במקומות בנפש ובעולם הפנימי בהם היה מעדיף שלא יגעו.
הצורך באיזונים קיים בכל רבדי החיים. כשם שבאוכל יש צורך בגיוון מרכיבי המזון כדי להגיע לאיזון בריא, ואדם שאוכל רק מה שמוצא חן בעיניו יזיק לגדילתו, כך נכון הדבר גם בעולם הרוחני. אם אדם יקבל רק את היסודות הרוחניים שטעימים לו, אף אם אותו מרכיב כשלעצמו הוא חיובי, התוצר החינוכי יהיה אישיות חד מימדית ולא מאוזנת. אדם הבונה את עולמו רק מתוך נטיותיו האישיות וללא איזון חיצוני – בניין אישיותו הסופי יהיה פגום.
בזוהר הקדוש מופיעים שני תהליכים מנוגדים. יצר הרע מתחיל מאיחוד ומסיים בפירוד, לעומת יצר הטוב שמתחיל בפירוד ומסיים באיחוד. ניסיון לאיחוד דמיוני בין כל הניגודים, מעיין חברות וירטואלית ללא גבולות – מסתיים בפירוד ובניכור. גם כאשר כל האדם נוטה לכף זכות, צריך האדם רב וחבר מסויימים אשר אותם מפריד ומייחד אליו, ורק על ידי כך יגיע לחיבור אמיתי גם עם שאר האדם. דווקא המסגרות התוחמות את חייו החברתיים של האדם – אישה, משפחה, עם וכו' – נותנים אפשרות לקשרים אמיתיים של איחוד, אשר לא מסתיימים ברגע הניתוק מהמחשב.
המסגרות המחייבות 'עשה לך רב' (אחד!) ו'קנה לך חבר' (אחד!), מובילות את האדם ליציאה האמיתית מעולמו האגואיסטי לחיבור וקבלת כל אדם בצורה החיובית ביותר 'והווי דן את כל האדם לכף זכות'.