סוף מלכות יאשיהו

הרב מנשה וינר
ח׳ באייר ה׳תש״ע
 
22/04/2010

נביאים וכתובים
מלכות יאשיהו

סיכום לשיעורים: מלכות יאשיהו, פסח יאשיהו, יאשיהו – יישוב הסתירה בין מלכים לדברי הימים וסוף מלכות יאשיהו

(א) בֶּן שְׁמֹנֶה שָׁנָה יֹאשִׁיָּהוּ בְמַלְכוֹ וּשְׁלֹשִׁים וְאַחַת שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ יְדִידָה בַת עֲדָיָה מִבָּצְקַת:
(ב) וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה’ וַיֵּלֶךְ בְּכָל דֶּרֶךְ דָּוִד אָבִיו וְלֹא סָר יָמִין וּשְׂמֹאול: פ
(ג) וַיְהִי בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ שָׁלַח הַמֶּלֶךְ אֶת שָׁפָן בֶּן אֲצַלְיָהוּ בֶן מְשֻׁלָּם הַסֹּפֵר בֵּית ה’ לֵאמֹר: (ד) עֲלֵה אֶל חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְיַתֵּם אֶת הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵּית ה’ אֲשֶׁר אָסְפוּ שֹׁמְרֵי הַסַּף מֵאֵת הָעָם: (ה) וְיִתְּנֻהוּ עַל יַד עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה הַמֻּפְקָדִים בֵּית ה’ וְיִתְּנוּ אֹתוֹ לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר בְּבֵית ה’ לְחַזֵּק בֶּדֶק הַבָּיִת: (ו) לֶחָרָשִׁים וְלַבֹּנִים וְלַגֹּדְרִים וְלִקְנוֹת עֵצִים וְאַבְנֵי מַחְצֵב לְחַזֵּק אֶת הַבָּיִת: (ז) אַךְ לֹא יֵחָשֵׁב אִתָּם הַכֶּסֶף הַנִּתָּן עַל יָדָם כִּי בֶאֱמוּנָה הֵם עֹשִׂים: (ח) וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל שָׁפָן הַסֹּפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית ה’ וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן וַיִּקְרָאֵהוּ: (ט) וַיָּבֹא שָׁפָן הַסֹּפֵר אֶל הַמֶּלֶךְ וַיָּשֶׁב אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר וַיֹּאמֶר הִתִּיכוּ עֲבָדֶיךָ אֶת הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בַבַּיִת וַיִּתְּנֻהוּ עַל יַד עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה הַמֻּפְקָדִים בֵּית ה’: (י) וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סֵפֶר נָתַן לִי חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: (יא) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה ויִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו: (יב) וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן וְאֶת עַכְבּוֹר בֶּן מִיכָיָה וְאֵת שָׁפָן הַסֹּפֵר וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: (יג) לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת ה’ בַּעֲדִי וּבְעַד הָעָם וּבְעַד כָּל יְהוּדָה עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא הַזֶּה כִּי גְדוֹלָה חֲמַת ה’ אֲשֶׁר הִיא נִצְּתָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב עָלֵינוּ:
(יד) וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן וַאֲחִיקָם וְעַכְבּוֹר וְשָׁפָן וַעֲשָׂיָה אֶל חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן תִּקְוָה בֶּן חַרְחַס שֹׁמֵר הַבְּגָדִים וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ: (טו) וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אִמְרוּ לָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁלַח אֶתְכֶם אֵלָי: (טז) כֹּה אָמַר ה’ הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר קָרָא מֶלֶךְ יְהוּדָה: (יז) תַּחַת אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי בְּכֹל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם וְנִצְּתָה חֲמָתִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְלֹא תִכְבֶּה: (יח) וְאֶל מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם לִדְרֹשׁ אֶת ה’ כֹּה תֹאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמָעְתָּ: (יט) יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִפְּנֵי ה’ בְּשָׁמְעֲךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו לִהְיוֹת לְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה וַתִּקְרַע אֶת בְּגָדֶיךָ וַתִּבְכֶּה לְפָנָי וְגַם אָנֹכִי שָׁמַעְתִּי נְאֻם ה’: (כ) לָכֵן הִנְנִי אֹסִפְךָ עַל אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיָּשִׁיבוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר:
(א) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיַּאַסְפוּ אֵלָיו כָּל זִקְנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: (ב) וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית ה’ וְכָל אִישׁ יְהוּדָה וְכָל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִתּוֹ וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל הָעָם לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית ה’:
(ג) וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל הָעַמּוּד וַיִּכְרֹת אֶת הַבְּרִית לִפְנֵי ה’ לָלֶכֶת אַחַר ה’ וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְאֶת עֵדְוֹתָיו וְאֶת חֻקֹּתָיו בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ לְהָקִים אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה וַיַּעֲמֹד כָּל הָעָם בַּבְּרִית: (ד) וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת כֹּהֲנֵי הַמִּשְׁנֶה וְאֶת שֹׁמְרֵי הַסַּף לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל ה’ אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם וַיִּשְׁרְפֵם מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם בְּשַׁדְמוֹת קִדְרוֹן וְנָשָׂא אֶת עֲפָרָם בֵּית אֵל: (ה) וְהִשְׁבִּית אֶת הַכְּמָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה וּמְסִבֵּי יְרוּשָׁלִָם וְאֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם: (ו) וַיֹּצֵא אֶת הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית ה’ מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם אֶל נַחַל קִדְרוֹן וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ בְּנַחַל קִדְרוֹן וַיָּדֶק לְעָפָר וַיַּשְׁלֵךְ אֶת עֲפָרָהּ עַל קֶבֶר בְּנֵי הָעָם: (ז) וַיִּתֹּץ אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית ה’ אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה: (ח) וַיָּבֵא אֶת כָּל הַכֹּהֲנִים מֵעָרֵי יְהוּדָה וַיְטַמֵּא אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר קִטְּרוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים מִגֶּבַע עַד בְּאֵר שָׁבַע וְנָתַץ אֶת בָּמוֹת הַשְּׁעָרִים אֲשֶׁר פֶּתַח שַׁעַר יְהוֹשֻׁעַ שַׂר הָעִיר אֲשֶׁר עַל שְׂמֹאול אִישׁ בְּשַׁעַר הָעִיר: (ט) אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח ה’ בִּירוּשָׁלִָם כִּי אִם אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם: (י) וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ: (יא) וַיַּשְׁבֵּת אֶת הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ מִבֹּא בֵית ה’ אֶל לִשְׁכַּת נְתַן מֶלֶךְ הַסָּרִיס אֲשֶׁר בַּפַּרְוָרִים וְאֶת מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שָׂרַף בָּאֵשׁ: (יב) וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עַל הַגָּג עֲלִיַּת אָחָז אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית ה’ נָתַץ הַמֶּלֶךְ וַיָּרָץ מִשָּׁם וְהִשְׁלִיךְ אֶת עֲפָרָם אֶל נַחַל קִדְרוֹן: (יג) וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן טִמֵּא הַמֶּלֶךְ: (יד) וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבוֹת וַיִּכְרֹת אֶת הָאֲשֵׁרִים וַיְמַלֵּא אֶת מְקוֹמָם עַצְמוֹת אָדָם: (טו) וְגַם אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל הַבָּמָה אֲשֶׁר עָשָׂה יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל גַּם אֶת הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא וְאֶת הַבָּמָה נָתָץ וַיִּשְׂרֹף אֶת הַבָּמָה הֵדַק לְעָפָר וְשָׂרַף אֲשֵׁרָה:
(טז) וַיִּפֶן יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּרְא אֶת הַקְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁם בָּהָר וַיִּשְׁלַח וַיִּקַּח אֶת הָעֲצָמוֹת מִן הַקְּבָרִים וַיִּשְׂרֹף עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיְטַמְּאֵהוּ כִּדְבַר ה’ אֲשֶׁר קָרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:…
(כא) וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר עֲשׂוּ פֶסַח לַה’ אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה: (כב) כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה: (כג) כִּי אִם בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה לַה’ בִּירוּשָׁלִָם: (כד) וְגַם אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל הַשִּׁקֻּצִים אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם בִּעֵר יֹאשִׁיָּהוּ לְמַעַן הָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר אֲשֶׁר מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן בֵּית ה’: (כה) וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה’ בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ: (כו) אַךְ לֹא שָׁב ה’ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל אֲשֶׁר חָרָה אַפּוֹ בִּיהוּדָה עַל כָּל הַכְּעָסִים אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ מְנַשֶּׁה: (כז) וַיֹּאמֶר ה’ גַּם אֶת יְהוּדָה אָסִיר מֵעַל פָּנַי כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי אֶת יִשְׂרָאֵל וּמָאַסְתִּי אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם: (כח) וְיֶתֶר דִּבְרֵי יֹאשִׁיָּהוּ וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה: (כט) בְּיָמָיו עָלָה פַרְעֹה נְכֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל נְהַר פְּרָת וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ לִקְרָאתוֹ וַיְמִיתֵהוּ בִּמְגִדּוֹ כִּרְאֹתוֹ אֹתוֹ: (ל) וַיַּרְכִּבֻהוּ עֲבָדָיו מֵת מִמְּגִדּוֹ וַיְבִאֻהוּ יְרוּשָׁלִַם וַיִּקְבְּרֻהוּ בִּקְבֻרָתוֹ וַיִּקַּח עַם הָאָרֶץ אֶת יְהוֹאָחָז בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ וַיִּמְשְׁחוּ אֹתוֹ וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ תַּחַת אָבִיו: (מלכים ב’ פרק כב – כג”)

מדובר כאן במלך צדיק כפי שמעיד הפסוק עליו. מבצע מהפכה ענקית של בעור ע”ז. ע”ז שנשארה בשטח מכוח מעשי אמון בזמן שאביו היה בגלות בבל וכפי שהתבאר באריכות בשיעור על אמון.
יאשיהו אינו מסתפק באיבוד הע”ז ביהודה, אלא ממשיך צפונה לאזור שומרון ומקיים את נבואת הנביא אשר מיהודה על המזבח בבית אל.
* התיאורים כאן מזכירים מאד את התיאורים מהמלך יואש במעשי טיהור המקדש. בשניהם ביטויים דומים ושתוף פעולה של הכהן הגדול עם המלכות בטיהור המקדש. שניהם מולכים בגיל צעיר מאד, ורק לאחר גדילתם מתחילים במהפכה. השם מאד דומה ויסודו אחד: תיקון בדק הבית = אושיות/ יסודות הבית.
דמיון זה מבקש ביאור נוסף ונתמקד בזה יותר בהמשך.
* תיאור עשיית הפסח:

“(כב) כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה:”

האמנם?! בימי חזקיהו לא נעשה פסח כזה? אמנם בספר מלכים אין תיאור לפסח חזקיהו, אבל בספר דבה”י ישנו תיאור ארוך של פסח חזקיהו וגם שם מצוין שלא נעשה פסח כזה מימי שמואל!
* יאשיהו מתחיל כל כך יפה:

” (ב) וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה’ וַיֵּלֶךְ בְּכָל דֶּרֶךְ דָּוִד אָבִיו וְלֹא סָר יָמִין וּשְׂמֹאול:”.

ובהמשך מוצאים את ספר התורה, מזדעזעים ופונים לחולדה הנביאה. בפיה של חולדה הנביאה, נבואה כ”כ חמורה המעוררת תמיהה!
אמנם נאמרים ליאשיהו אישית דברי נחומים:

“(כ) לָכֵן הִנְנִי אֹסִפְךָ עַל אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה”.

אבל עדין קשה: מדוע ועל מה נבואה כל כך קשה?!
אמנם אפשר שבשנים שיאשיהו היה צעיר (בן שמונה במולכו!) ולא התעורר למסע התשובה, עד לשנה ה-18 למלכותו (פסוק ג), אפשר שהיו בעיות במלכות יהודה.
ועוד יש להתבונן: מדוע לא פנו לירמיהו שהוא הנביא העיקרי שמלווה את התקופה1?

“(א) דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן: (ב) אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה’ אֵלָיו בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמָלְכוֹ:” (ירמיהו א’)

מדוע פנו לחולדה2?
יתרה מכך, נשאלת השאלה מיהו הכהן הגדול, חלקיהו?! האם הוא מוכר לנו ממקום אחר?

“(א) דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן:” (ירמיהו פרק א’)

שמא ואולי, חלקיהו הכהן הגדול המוזכר אצלנו הוא אביו של ירמיהו?! א”א להוכיח בוודאות.
אם כן, מתחזקת השאלה מדוע לא פונה האב לבנו הנביא והולך לחולדה הנביאה?
אפשר שהפניה אליה הייתה מפני סמיכותה למקום האירוע. יושבת במשנה לעומת ירמיהו היושב בענתות צפונית לירושלים. אנו ננסה בהמשך לתת סיבה טובה יותר להימנעות מפניה לירמיהו.
מהמסופר בספר מלכים משמע שאכן יאשיהו עובר התעוררות ומהפכה בעקבות מציאת ספר התורה המכונה כאן ‘ ספר הברית ‘3, מזדעזע מדברי הספר ופונה לחולדה הנביאה. ובעקבות דבריה של חולדה הנביאה הוא מתחיל בביעור הע”ז.
אם כן, הצורך הראשוני שהתעורר למלך לשפץ את המקדש לא בא ממקום של מהפכה דתית, אלא מצורך ראלי של שיפוצו לאחר שנים של הזנחתו. ממקום של צורך לטפל ולתחזק את אחד מהמבנים המרכזיים הנמצאים ליד בית המלוכה המוסיפים כבוד והדר לבית המלוכה. המהפכה ה’רוחנית’ מתרחשת רק בעקבות מציאת ספר התורה.
ביהמ”ק היה בשממון גדול משך 70 שנה לערך, ימי מנשה, אמון וחלק מימי יאשיהו עד שהתעורר למהפכה. ועל כן התיאור הרחב אצלנו לכל האביזרים של הע”ז שהוציא יאשיהו מבית ה’. (מכאן למדנו שהניקיון שעשה מנשה לאחר חזרתו בתשובה היה מינורי מאד…)
יאשיהו לא התכוון להוציא את כל אביזרי הע”ז מלכתחילה כאשר התעורר לשפץ את בית המקדש! מהלך זה משתלב לאחר מציאת ספר התורה.
בספר דברי הימים משמע אחרת לגמרי מהכתוב בספר מלכים4!
עפ”י המסופר כאן יאשיהו מתחילת מלכותו, מגיל שמונה, הוא התעורר לבער ע”ז מיהודה ומירושלים.
מאוחר יותר, בשנת שמונה עשרה למלכותו פנה לשפץ את המקדש ונמצא ספר התורה וכו’ וכו’…

(א) בֶּן שְׁמוֹנֶה שָׁנִים יֹאשִׁיָּהוּ בְמָלְכוֹ…
(ג) וּבִשְׁמוֹנֶה שָׁנִים לְמָלְכוֹ וְהוּא עוֹדֶנּוּ נַעַר הֵחֵל לִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵי דָּוִיד אָבִיו
וּבִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה הֵחֵל לְטַהֵר אֶת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם מִן הַבָּמוֹת וְהָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים וְהַמַּסֵּכוֹת: (ד) וַיְנַתְּצוּ לְפָנָיו אֵת מִזְבְּחוֹת הַבְּעָלִים וְהַחַמָּנִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה מֵעֲלֵיהֶם גִּדֵּעַ וְהָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים וְהַמַּסֵּכוֹת שִׁבַּר וְהֵדַק וַיִּזְרֹק עַל פְּנֵי הַקְּבָרִים הַזֹּבְחִים לָהֶם: (ה) וְעַצְמוֹת כֹּהֲנִים שָׂרַף עַל מִזְבְּחוֹתָם וַיְטַהֵר אֶת יְהוּדָה וְאֶת יְרוּשָׁלִָם: (ו) וּבְעָרֵי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם וְשִׁמְעוֹן וְעַד נַפְתָּלִי בְּחַרְבֹתֵיהֶם סָבִיב: (ז) וַיְנַתֵּץ אֶת הַמִּזְבְּחוֹת וְאֶת הָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים כִּתַּת לְהֵדַק וְכָל הַחַמָּנִים גִּדַּע בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַיָּשָׁב לִירוּשָׁלִָם: ס
(ח) וּבִשְׁנַת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לְמָלְכוֹ לְטַהֵר הָאָרֶץ וְהַבָּיִת שָׁלַח אֶת שָׁפָן בֶּן אֲצַלְיָהוּ וְאֶת מַעֲשֵׂיָהוּ שַׂר הָעִיר וְאֵת יוֹאָח בֶּן יוֹאָחָז הַמַּזְכִּיר לְחַזֵּק אֶת בֵּית ה’ אֱלֹהָיו: (ט) וַיָּבֹאוּ אֶל חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַיִּתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית אֱלֹהִים אֲשֶׁר אָסְפוּ הַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי הַסַּף מִיַּד מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם וּמִכֹּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל וּמִכָּל יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלִָם: (י) וַיִּתְּנוּ עַל יַד עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה הַמֻּפְקָדִים בְּבֵית ה’ וַיִּתְּנוּ אֹתוֹ עוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עֹשִׂים בְּבֵית ה’ לִבְדּוֹק וּלְחַזֵּק הַבָּיִת: (יא) וַיִּתְּנוּ לֶחָרָשִׁים וְלַבֹּנִים לִקְנוֹת אַבְנֵי מַחְצֵב וְעֵצִים לַמְחַבְּרוֹת וּלְקָרוֹת אֶת הַבָּתִּים אֲשֶׁר הִשְׁחִיתוּ מַלְכֵי יְהוּדָה: (יב) וְהָאֲנָשִׁים עֹשִׂים בֶּאֱמוּנָה בַּמְּלָאכָה וַעֲלֵיהֶם מֻפְקָדִים יַחַת וְעֹבַדְיָהוּ הַלְוִיִּם מִן בְּנֵי מְרָרִי וּזְכַרְיָה וּמְשֻׁלָּם מִן בְּנֵי הַקְּהָתִים לְנַצֵּחַ וְהַלְוִיִּם כָּל מֵבִין בִּכְלֵי שִׁיר: (יג) וְעַל הַסַּבָּלִים וּמְנַצְּחִים לְכֹל עֹשֵׂה מְלָאכָה לַעֲבוֹדָה וַעֲבוֹדָה וּמֵהַלְוִיִּם סוֹפְרִים וְשֹׁטְרִים וְשׁוֹעֲרִים:
(יד) וּבְהוֹצִיאָם אֶת הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵּית ה’ מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן אֶת סֵפֶר תּוֹרַת ה’ בְּיַד מֹשֶׁה: (טו) וַיַּעַן חִלְקִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֶל שָׁפָן הַסּוֹפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית ה’ וַיִּתֵּן חִלְקִיָּהוּ אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן: (טז) וַיָּבֵא שָׁפָן אֶת הַסֵּפֶר אֶל הַמֶּלֶךְ וַיָּשֶׁב עוֹד אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר נִתַּן בְּיַד עֲבָדֶיךָ הֵם עֹשִׂים: (יז) וַיַּתִּיכוּ אֶת הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְּבֵית ה’ וַיִּתְּנוּהוּ עַל יַד הַמֻּפְקָדִים וְעַל יַד עוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה: (יח) וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסּוֹפֵר לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סֵפֶר נָתַן לִי חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן וַיִּקְרָא בוֹ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: (יט) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו:
(כ) וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּהוּ וְאֶת אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן וְאֶת עַבְדּוֹן בֶּן מִיכָה וְאֵת שָׁפָן הַסּוֹפֵר וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: (כא) לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת ה’ בַּעֲדִי וּבְעַד הַנִּשְׁאָר בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר נִמְצָא כִּי גְדוֹלָה חֲמַת ה’ אֲשֶׁר נִתְּכָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְרוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת דְּבַר ה’ לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה: פ (כב) וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ וַאֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ אֶל חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן תָּקְהַת בֶּן חַסְרָה שׁוֹמֵר הַבְּגָדִים וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ כָּזֹאת: ס
(כג) וַתֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אִמְרוּ לָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁלַח אֶתְכֶם אֵלָי: ס (כד) כֹּה אָמַר ה’ הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יוֹשְׁבָיו אֵת כָּל הָאָלוֹת הַכְּתוּבוֹת עַל הַסֵּפֶר אֲשֶׁר קָרְאוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ יְהוּדָה: (כה) תַּחַת אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי בְּכֹל מַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם וְתִתַּךְ חֲמָתִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְלֹא תִכְבֶּה: (כו) וְאֶל מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם לִדְרוֹשׁ בַּה’ כֹּה תֹאמְרוּ אֵלָיו ס כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמָעְתָּ: (כז) יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים בְּשָׁמְעֲךָ אֶת דְּבָרָיו עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו וַתִּכָּנַע לְפָנַי וַתִּקְרַע אֶת בְּגָדֶיךָ וַתֵּבְךְּ לְפָנָי וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי נְאֻם ה’: (כח) הִנְנִי אֹסִפְךָ אֶל אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו וַיָּשִׁיבוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר: פ
(כט) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיֶּאֱסֹף אֶת כָּל זִקְנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: (ל) וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית ה’ וְכָל אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל הָעָם מִגָּדוֹל וְעַד קָטָן וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בֵּית ה’: (לא) וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל עָמְדוֹ וַיִּכְרֹת אֶת הַבְּרִית לִפְנֵי ה’ לָלֶכֶת אַחֲרֵי ה’ וְלִשְׁמוֹר אֶת מִצְוֹתָיו וְעֵדְוֹתָיו וְחֻקָּיו בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ לַעֲשׂוֹת אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַכְּתוּבִים עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה: (לב) וַיַּעֲמֵד אֵת כָּל הַנִּמְצָא בִירוּשָׁלִַם וּבִנְיָמִן וַיַּעֲשׂוּ יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם כִּבְרִית אֱלֹהִים אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם: (לג) וַיָּסַר יֹאשִׁיָּהוּ אֶת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת מִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲבֵד אֵת כָּל הַנִּמְצָא בְּיִשְׂרָאֵל לַעֲבוֹד אֶת ה’ אֱלֹהֵיהֶם כָּל יָמָיו לֹא סָרוּ מֵאַחֲרֵי ה’ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם: פ (דברי הימים ב פרק לד)

ההשוואה מעוררת מספר שאלות/תמיהות:
א. מתי ובעקבות מה התעורר יאשיהו לתהליך תשובה גדולה? עפ”י ספר דברי הימים יאשיהו התעורר לשיפוץ המקדש כהמשך לתהליך תשובה גדול שהחל בו מגיל צעיר, מתחילת דרכו במלכות. (שלא כמו המשתמע מהתיאור בספר מלכים)
ב. לא מובנים כלל דברי חולדה הנביאה ליאשיהו:

” (כז) יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים בְּשָׁמְעֲךָ אֶת דְּבָרָיו עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו וַתִּכָּנַע לְפָנַי וַתִּקְרַע אֶת בְּגָדֶיךָ וַתֵּבְךְּ לְפָנָי וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי נְאֻם ה’:…”

וכי זוהי צדקותו הבלעדית של יאשיהו שקרע את בגדיו לשמע דברי התורה בספר הברית שנמצא?!
לאחר כל תהליך התשובה המתואר בספר דבה”י שביצע יאשיהו מתחילת מלכותו, אין עוד דברים לומר לזכותו?!
ג. והבדל דק נוסף שאינו קושיה אמנם, אבל ננסה לענות עליו גם כן.
בספר מלכים נאמר:

“(כב) כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה:”

לעומת זאת, בספר דברי הימים נאמר:

“(יח) וְלֹא נַעֲשָׂה פֶסַח כָּמֹהוּ בְּיִשְׂרָאֵל מִימֵי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא וְכָל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לֹא עָשׂוּ כַּפֶּסַח אֲשֶׁר עָשָׂה יֹאשִׁיָּהוּ וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל הַנִּמְצָא וְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם: (דבה”י ב’ פרק לה)

ד. ועוד, הרי היה פסח משמעותי מאד בימי חזקיהו! ומדוע הכתובים מתעלמים ממנו כאן?!
* יש מן המפרשים שטוענים שאצל יאשיהו הפסח היה גדול יותר וציבורי לעומת פסח חזקיהו שחלק מן השבטים הלעיגו לו וסירבו לבוא לי-ם. ברם, מן הכתובים נראה שהפסח של חזקיהו היה מוצלח מאד!
יתרה מכן, הפסוקים בדבה”י מציינים כך:

“(כא) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים בִּירוּשָׁלִַם אֶת חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה וּמְהַלְלִים לַה’ יוֹם בְּיוֹם הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים בִּכְלֵי עֹז לַה’:. (כה) וַיִּשְׂמְחוּ כָּל קְהַל יְהוּדָה וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל הַקָּהָל הַבָּאִים מִיִּשְׂרָאֵל וְהַגֵּרִים הַבָּאִים מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהַיּוֹשְׁבִים בִּיהוּדָה: (כו) וַתְּהִי שִׂמְחָה גְדוֹלָה בִּירוּשָׁלִָם כִּי מִימֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֹא כָזֹאת בִּירוּשָׁלִָם: ” (דבה”י ב’ פרק ל)

ה. כל התיאור הארוך בספר מלכים על ביעור הע”ז, מתואר בספר דברי הימים במשפט קצר אחד:

“(לג) וַיָּסַר יֹאשִׁיָּהוּ אֶת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת מִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲבֵד אֵת כָּל הַנִּמְצָא בְּיִשְׂרָאֵל לַעֲבוֹד אֶת ה’ אֱלֹהֵיהֶם כָּל יָמָיו לֹא סָרוּ מֵאַחֲרֵי ה’ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם:”

* נעיין קמעא בפרשיית הפסח בחומש דברים:

“(א) שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה: (ב) וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה’ אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: (ג) לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: (ד) וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר: (ה) לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: (ו) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם: (ז) וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ: (ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה’ אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה: “5 (דברים טז’)

1. “(ב) וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה’ אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:” (דברים טז’)
כיצד הגענו לבקר והרי קרבן הפסח אינו אלא רק מצאן?!

“(ה) שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ: (שמות יב’)

לדעת הרמב”ן צאן ובקר אינו פירוט של ‘פסח’, אלא שלשתם רשימה של הקרבנות המובאים בפסח. קרי: פסח, צאן ובקר לשלמים ולחגיגה.

“(ב) וטעם וזבחת פסח לה’ אלהיך צאן ובקר – על דרך הפשט כמו שור שה כשבים (לעיל יד ד) ראובן שמעון לוי (שמות א ב), ואמר וזבחת פסח לה’ אלהיך וצאן ובקר. לכך לא אמר וזבחת פסח לה’ אלהיך מן הצאן ומן הבקר, כאשר יאמר בכל מקום, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם (ויקרא א ב), ואם מן הצאן קרבנו (שם פסוק י), אם מן הבקר הוא מקריב (שם ג א). אבל יצוה בכאן בפסח והוא השה שהזכיר כבר, וצאן ובקר אילים ועזים ובני בקר לחוג חגיגה ביום הזה. כאשר יצוה בשבועות ובסוכות, שיאמר (פסוק י) ועשית חג שבעות לה’ אלהיך מסת נדבת ידך, שיביא בקר וצאן לשלמים כאשר תשיג ידו. וכן אמר בסוכות (פסוק טו) שבעת ימים תחג לה’ אלהיך וגו’, ובסוף כלל את שלשתם. ודומה לזה, בראשון בארבעה עשר יום לחדש יהיה לכם הפסח חג שבועות ימים מצות יאכל (יחזקאל מה כא), ופירש בחג שבעת ימים. וכן מצינו בפסח יאשיהו שאמר (דהי”ב לה ז) צאן כבשים ובני עזים הכל לפסחים ובקר שלשת אלפים, ואחר כן אמר (שם פסוק יג) ויבשלו הפסח באש כמשפט והקדשים בשלו בסירות ובדודים ובצלחות ויריצו לכל בני העם. הנה פירש כי כבשים ובני עזים הכל לפסחים, לא עזים עצמן ולא בקר, כדכתיב (שמות יב ה) שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים, ופירש כי הבקר אשר הזכיר היו שלשת אלפים והיו קדשים אשר בסירות להריץ לפני העם לאכול לשבעה, כענין החגיגה שקבלו רבותינו (פסחים ע א). ואונקלוס עשה צאן (ובקר) דבק עם הפסח, ולא יתקשר הוי”ו יפה במלת ובקר, ועוד כי אין כל הצאן כשר לפסחים, והנכון מה שאמרנו:”

פירוש הרמב”ן אפשרי, אם כי אולי מעט דחוק מדוע הדברים כתובים בצורה מטעה מעט.
אב”ע: יש הבדל בין פסח מצרים לפסח דורות הראשון אמנם רק שה עיזים ושה כבשים. פסח דורות אפשר גם בבקר.
וההגיון, כנראה בדברים, שבפסח מצרים היינו בלחץ וא”א היה להביא אלא כבש. ולעומת זאת בא”י בזמן שהם בחירות על אדמתם יביא עפ”י מעמדו כמו קרבן עולה ויורד. פירוש זה אינו מתאים למסורת ההלכה ולכן אע”פ שלדעת האב”ע פרוש זה קרוב יותר לפשט. הוא דוחהו לבסוף.
רש”י מפרש:
“ובקר – תזבח לחגיגה. שאם נמנו על הפסח חבורה מרובה מביאים עמו חגיגה כדי שיהא נאכל על השובע…:”
וכן מפרש אב”ע בפירושו הראשון, ועדיין אנו מרגישים דוחק קצת בפירוש זה.
אב”ע מביא ראיה מהפסוק הבא, הלקוח מסיפור פסח יאשיהו, שבקר אינו חלק מזבח הפסחים:

“(ז) וַיָּרֶם יֹאשִׁיָּהוּ לִבְנֵי הָעָם צֹאן כְּבָשִׂים וּבְנֵי עִזִּים הַכֹּל לַפְּסָחִים לְכָל הַנִּמְצָא לְמִסְפַּר שְׁלֹשִׁים אֶלֶף
וּבָקָר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אֵלֶּה מֵרְכוּשׁ הַמֶּלֶךְ:
(ח) וְשָׂרָיו לִנְדָבָה לָעָם לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם הֵרִימוּ חִלְקִיָּה וּזְכַרְיָהוּ וִיחִיאֵל נְגִידֵי בֵּית הָאֱלֹהִים לַכֹּהֲנִים
נָתְנוּ לַפְּסָחִים אַלְפַּיִם וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וּבָקָר שְׁלֹשׁ מֵאוֹת:
(ט) וְכָנַנְיָהוּ וּשְׁמַעְיָהוּ וּנְתַנְאֵל אֶחָיו וַחֲשַׁבְיָהוּ וִיעִיאֵל וְיוֹזָבָד שָׂרֵי הַלְוִיִּם
הֵרִימוּ לַלְוִיִּם לַפְּסָחִים חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וּבָקָר חֲמֵשׁ מֵאוֹת: ” (דברי הימים ב’ פרק לה)

2) עוד קשה הלשון:

“(ו)… שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ… (ז) וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ… “

והרי נאמר בקרבן הפסח?

” (ט) אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ:” (שמות יב)

רש”י בדברים טז’: (ז) ובשלת – זהו צלי אש, שאף הוא קרוי בשול:
חזקוני: בשול לשון הכנת אוכל והזמנה כמו ‘הבשילו אשכלותיה ענבים’, ‘ לא תבשל גדי בחלב אימו’ – לא תניחנו לגדול וכו’ ראה גם פירוש בכור שור על ‘ לא תבשל גדי בחלב אימו’. כמו הבשלה.
כלומר: תביא את הגדי בתחילת גידולו ולא לאחר שהבשיל וכמו תחילת הפסוק שם: ‘ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה’ ‘.
הברקה של החזקוני יפה מאד אבל קצת קשה לומר שזהו הפשט. מדוע השתמשה התורה בשתי מקומות בלשון בישול שונות לאותו הדין של הפסח.

“(יג) וַיְבַשְּׁלוּ הַפֶּסַח בָּאֵשׁ כַּמִּשְׁפָּט וְהַקֳּדָשִׁים בִּשְּׁלוּ בַּסִּירוֹת וּבַדְּוָדִים וּבַצֵּלָחוֹת וַיָּרִיצוּ לְכָל בְּנֵי הָעָם:” (דה”י ב’ פרק לה)

מפסוק זה אנו למדים שיש בשול באש!!!
ספר דברי הימים למד את חומש דברים והוא מפרשו בצורה ברורה6!
אנו נעיין עכשיו בלשון המיוחדת כאן בספר דברי הימים:

” (א) וַיַּעַשׂ יֹאשִׁיָּהוּ בִירוּשָׁלִַם פֶּסַח לַה’ וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן: (ב) וַיַּעֲמֵד הַכֹּהֲנִים עַל מִשְׁמְרוֹתָם וַיְחַזְּקֵם לַעֲבוֹדַת בֵּית ה’: (ג) וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם הַמְּבִינִים לְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַה’ תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף עַתָּה עִבְדוּ אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל: (ד) וְהָכִינוּ לְבֵית אֲבוֹתֵיכֶם כְּמַחְלְקוֹתֵיכֶם בִּכְתָב דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּבְמִכְתַּב שְׁלֹמֹה בְנוֹ: (ה) וְעִמְדוּ בַקֹּדֶשׁ לִפְלֻגּוֹת בֵּית הָאָבוֹת לַאֲחֵיכֶם בְּנֵי הָעָם וַחֲלֻקַּת בֵּית אָב לַלְוִיִּם: (ו) וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח וְהִתְקַדְּשׁוּ וְהָכִינוּ לַאֲחֵיכֶם לַעֲשׂוֹת כִּדְבַר ה’ בְּיַד מֹשֶׁה: ” (דברי הימים ב’ פרק לה)

מה נאמר כאן בפסוק ו’? מה פירוש: ‘ לַעֲשׂוֹת כִּדְבַר ה’ בְּיַד מֹשֶׁה ‘?

“(י) וַתִּכּוֹן הָעֲבוֹדָה וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים עַל עָמְדָם וְהַלְוִיִּם עַל מַחְלְקוֹתָם כְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ: (יא) וַיִּשְׁחֲטוּ הַפָּסַח וַיִּזְרְקוּ הַכֹּהֲנִים מִיָּדָם וְהַלְוִיִּם מַפְשִׁיטִים: (יב) וַיָּסִירוּ הָעֹלָה לְתִתָּם לְמִפְלַגּוֹת לְבֵית אָבוֹת לִבְנֵי הָעָם לְהַקְרִיב לַה’ כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר מֹשֶׁה וְכֵן לַבָּקָר: (יג) וַיְבַשְּׁלוּ הַפֶּסַח בָּאֵשׁ כַּמִּשְׁפָּט וְהַקֳּדָשִׁים בִּשְּׁלוּ בַּסִּירוֹת וּבַדְּוָדִים וּבַצֵּלָחוֹת וַיָּרִיצוּ לְכָל בְּנֵי הָעָם: (יד) וְאַחַר הֵכִינוּ לָהֶם וְלַכֹּהֲנִים כִּי הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן בְּהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַחֲלָבִים עַד לָיְלָה וְהַלְוִיִּם הֵכִינוּ לָהֶם וְלַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן: (טו) וְהַמְשֹׁרֲרִים בְּנֵי אָסָף עַל מַעֲמָדָם כְּמִצְוַת דָּוִיד וְאָסָף וְהֵימָן וִידֻתוּן חוֹזֵה הַמֶּלֶךְ וְהַשֹּׁעֲרִים לְשַׁעַר וָשַׁעַר אֵין לָהֶם לָסוּר מֵעַל עֲבֹדָתָם כִּי אֲחֵיהֶם הַלְוִיִּם הֵכִינוּ לָהֶם: (טז) וַתִּכּוֹן כָּל עֲבוֹדַת ה’ בַּיּוֹם הַהוּא לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְהַעֲלוֹת עֹלוֹת עַל מִזְבַּח ה’ כְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ: (יז) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים אֶת הַפֶּסַח בָּעֵת הַהִיא וְאֶת חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים: (יח) וְלֹא נַעֲשָׂה פֶסַח כָּמֹהוּ בְּיִשְׂרָאֵל מִימֵי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא וְכָל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לֹא עָשׂוּ כַּפֶּסַח אֲשֶׁר עָשָׂה יֹאשִׁיָּהוּ וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל הַנִּמְצָא וְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם: (דברי הימים ב’ פרק לה)

מה הם הדגשים הללו? מהי המשמעות של דרישת הלשון בספר דברים כפי שראינו למעלה? (=שהמקרא בדבה”י משתמש בלשון של ספר דברים ומבאר אותה: ” וַיְבַשְּׁלוּ הַפֶּסַח בָּאֵשׁ כַּמִּשְׁפָּט “)
נראה לומר שמציאת ספר התורה, היא מציאת ספר דברים. יש כאן טקס גדול של החזרת עטרה לתורה שנמצאה. חוזרים כאן לקיים את התורה. מה פירוש הדבר הזה? מה פירוש ‘ ספר הברית ‘? מה פירוש כריתת הברית המחודשת החוזרת כאן שוב ושוב?
חז”ל אומרים שהספר נמצא פתוח על התוכחות של חומש דברים.
מתאים לומר שמדובר כאן שמצאו את ספר דברים. ספר דברים הוא המעבר מתורה שבכתב לתורה שבע”פ. הוא משנה תורה. חוזר עליה שנית אבל הפעם מפיו של משה7.
אנו עושים עניין גדול מחנוכה שמצאו פח שמן לאחר שלש שנים שהמקדש היה מחולל וסגור.
וכאן המקדש היה סגור לערך 70 כמעט שנה…!!! ועל כן היה צריך לעשות עכשיו בדק הבית.
לאחר 70 שנה נמצא ספר תורה במקדש!8 (להשוואה ימי אחז שהפרידו בן יותם לחזקיהו הם רק 16 שנה)
חז”ל אומרים: מנשה קידר כל אזכרות! משמע מכאן שיאשיהו לא ידע את התורה.
יאשיהו היה ‘ילד טוב’ שהחל לדרוש בשאלות אמונה ולאט לאט בשלבים החל לטהר את ירושלים עד לגילוי התורה בשנת 18 ליאשיהו. באותה תקופה לא כתבו כ”כ הרבה. ולכן כאשר מצאו משהו כתוב זה עורר התרגשות מרובה9.
פסח הזה של יאשיהו הוא חיבור בין פסח ובעור ע”ז לבין נתינת תורה מחודשת.
מה המיוחד בפסח של יאשיהו לעומת הפסח של חזקיהו?
הפסח של יאשיהו, כפי שבארנו, היה בו משהו מיוחד שלא היה כמוהו מימי שמואל.
וצריך, אם כן, להתבונן היכן מצאנו בימי שמואל פסח דומה.
נחזור לסתירה בין ספר מלכים לספר דברי הימים לעניין העיתוי, הנסיבות והשלבים למהפכת יאשיהו.
ספר דברי הימים מתאר את הצד העובדתי של קורות ימי ישראל. לעומתו ספר מלכים הוא ספר נבואה הבא לתת פרשנות נבואית רוחנית לעובדות.
עפ”י זה בארנו את ההבדל בין תיאור קורות ימי מנשה בספר דברי הימים בהרחבה לעומת ספר מלכים המפרש את תשובתו של מנשה כמועטה מדי ומאוחרת מדי ועל כן ספר מלכים שותק שתיקה רועמת לתשובתו של מנשה. ללמדך שהנבואה זיהתה את תשובתו של מנשה כלא רלוונטית במישור הלאומי. והראייה שבימי יאשיהו אנו מוצאים את הארץ שטופה בע”ז.
כדבר הזה יש לבאר על ההבדל בין הספרים בתיאור ימי יאשיהו:
בפועל יאשיהו החל לדרוש את אלוקים כבר ” בִשְׁמוֹנֶה שָׁנִים לְמָלְכוֹ וְהוּא עוֹדֶנּוּ נַעַר הֵחֵל לִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵי דָּוִיד אָבִיו“.
אמנם התהליך החל, אבל זה עדיין לא היה משמעותי. ועל כן ספר מלכים משמיט את העובדות הראשוניות הללו.
עפ”י ספר מלכים כל תהליך התשובה שהתרחש עד לשנת 18 למלכותו איננו רציני וראוי להיחשב במבט המשקל הנבואי. ורק אירוע מציאת ספר התורה חולל מהפך משמעותי.

ההליכה לחולדה הנביאה
הפרקים הראשונים של ירמיהו הם מימי יאשיהו,
בפרק ב’ מתחיל תאור שאינו טוב כל כך, שהרי מסוף הפסקה דלהלן משמע שהמציאות היא שעם ישראל נאכל!

“(א) וַיְהִי דְבַר ה’ אֵלַי לֵאמֹר: (ב) הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה’ זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה: (ג) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה’ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ה’:
“(ד) שִׁמְעוּ דְבַר ה’ בֵּית יַעֲקֹב וְכָל מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל: (ה) כֹּה אָמַר ה’ מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ: (ו) וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה’ הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם: (ז) וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה: (ח) הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה’ וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ:”


ה’ מאשים את ישראל שהם לא זוכרים את בריתו איתם ואת כל מה שעשה עימם.

“(ט) לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם ה’ וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב: (י) כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד וּרְאוּ הֵן הָיְתָה כָּזֹאת: (יא) הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל: (יב) שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם ה’: (יג) כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם: (יד) הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אִם יְלִיד בַּיִת הוּא מַדּוּעַ הָיָה לָבַז: (טו) עָלָיו יִשְׁאֲגוּ כְפִרִים נָתְנוּ קוֹלָם וַיָּשִׁיתוּ אַרְצוֹ לְשַׁמָּה עָרָיו נִצְּתוּ מִבְּלִי יֹשֵׁב: (טז) גַּם בְּנֵי נֹף וְתַחְפַּנְחֵס יִרְעוּךְ קָדְקֹד: (יז) הֲלוֹא זֹאת תַּעֲשֶׂה לָּךְ עָזְבֵךְ אֶת ה’ אֱלֹהַיִךְ בְּעֵת מוֹלִיכֵךְ בַּדָּרֶךְ: (יח) וְעַתָּה מַה לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר וּמַה לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר: (יט) תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ וּדְעִי וּרְאִי כִּי רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת ה’ אֱלֹהָיִךְ וְלֹא פַחְדָּתִי אֵלַיִךְ נְאֻם אֲדֹנָי ה’ צְבָאוֹת: (כ) כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ נִתַּקְתִּי מוֹסְרֹתַיִךְ וַתֹּאמְרִי לֹא אֶעֱבוֹר כִּי עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה זֹנָה: (כא) וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה: (כב) כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי נְאֻם אֲדֹנָי ה’:
(כג) אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא דְּעִי מֶה עָשִׂית בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ: (כד) פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר בְּאַוַּת נַפְשָׁהּ שָׁאֲפָה רוּחַ תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה כָּל מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ: (כה) מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף וּגְרוֹנֵךְ מִצִּמְאָה וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ לוֹא כִּי אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ: (כו) כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא כֵּן הֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם: (כז) אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ יְלִדְתָּנוּ כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ: (כח) וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ יָקוּמוּ אִם יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה: “

מחד תיאורים המכילים ביטויים קשים של ע”ז. ומאידך עם ישראל טוען שאינו נטמא והוא נמצא בתהליך של נקיון10.
אבל הנביא טוען כלפיהם הדבר לא מספיק. יש עליכם להמשיך ולהנקות.
בפרקים ג-ד ציפיה שעם ישראל ישוב לה’. הרושם מפסוקים רבים הוא שיש תשוב אבל היא אינה מספיקה. הנתר והבורית לנקיון הבגד אינו מספק. הניר והחריש בשדה אינם מספיקים אלא צריכים להיות משמעותיים יותר. בנבואה מתואר המלך יאשיהו.
באלו ימים בדיוק מדבר הנביא ירמיהו? לכאורה בהכרח שהנביא ירמיהו מדבר קודם שהחל תהליך התיקון והתשובה של יאשיהו.
ברם הנבואה הראשונה בספר ירמיהו נוקבת בזמן תחילת נבואתו של יאשיהו שהוא שנת 13 ליאשיהו. אם כן, על כורחנו הנביא ירמיהו מתאר תקופה שלאחר החלת תהליך התשובה של יאשיהו בשנת ה12 למולכו כאמור בדברי הימים. אלא מתברר שהנביא מבהיר להם שתשובתם הזאת אינה נחשבת ואינה מספקת הדברים שאומר הנביא ירמיהו (מחבר ועורך ספר מלכים) בשתיקה שלו על קורות ימי יאשיהו עד השנה ה18 ליאשיהו. ובמפורש בנבואותיו בתחילת ספר ירמיהו זהו טענה על תשובה לא מספקת של המלך והעם. ומחשבה מוטעית שניקינו עצמנו והיטהרנו.
העם לא מקבל כ”כ בקלות את נבואות ירמיהו. אנו נמצאים בתהליך תשובה. ומנין נופל עלינו הנביא ירמיהו עם נבואות כאלו…?!
ההלם הגדול לעם הוא מציאת ספר התורה. חז”ל מזהים את מציאת ספר התורה עם ספר הפתוח בפרשת הקללות של חומש דברים. ואכן המעיין בפרשיות ‘ניצבים וילך’ ימצא את הביטוי ‘ספר התורה’ חוזר מספר פעמים!
ספר הברית הוא ספר התורה הם כינוי לתוכחות ודברי הברית שנכרתה על קבלת הארץ. ברית זו פירושה התחייבות לא פשוטה הכוללים שמונה פסוקים של ברכות ופסוקים רבים מאד של קללות. (קבלת ברית אמיתית כוללת לא רק ברכות שאותן תמיד שמחים לקבל. אלא גם קללות המלמדות על התחייבות לקבלת אחריות כאשר לא עומדים בברית) .
כאשר נמצא ספר התורה בימי יאשיהו נופל פחד גדול על העם, בהבינם שדברי התוכחה של ירמיהו הם נכונים. עליהם לשוב בתשובה שלמה על מנת שלא יבואו עליהם דברי הקללות שבברית ערבות מואב.
מציאת ספר התורה היא במציאות של קרוב ל70 שנה שהמקדש לא תיפקד. מנשה קדר כל אזכרות שבמקדש, לא השאיר שם ה’ במקדש. מציאת ספר התורה מלווה בתדהמה גדולה ובפחד גדול.
ועל כן לא שולח המלך יאשיהו שליחיםפ לירמיהו אלא לחולדה. הנביא ירמיהו ניבא על העם ועל ההנהגה ולא הקשיבו לו. עכשיו מתברר שירמיהו צדק. על כן, הם פונים לחולדה. וחולדה מודיעה להם את הגרוע מכל:

“(טז) כֹּה אָמַר ה’ הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר קָרָא מֶלֶךְ יְהוּדָה: (יז) תַּחַת אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי בְּכֹל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם וְנִצְּתָה חֲמָתִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְלֹא תִכְבֶּה:”

אין תקווה ואין חזרה. הדבר היחיד הטוב הוא שהפורענות תפסח על המלך יאשיהו והוא יבוא אל אבותיו בשלום!

“(יד) וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן וַאֲחִיקָם וְעַכְבּוֹר וְשָׁפָן וַעֲשָׂיָה אֶל חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן תִּקְוָה בֶּן חַרְחַס שֹׁמֵר הַבְּגָדִים וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ: ”

מה חשובה כאן אריכות הזיהוי שלח בעלה של חולדה הנביא? נשים לב לשמות: “ שַׁלֻּם בֶּן תִּקְוָה” הם ציפו לשלום ולתקווה!
ידוע שכנסת ישראל נמשלה ללבנה שמתמלא עד ליום ה-15.
שלמה המלך שמלכותו הייתה שלמה הוא היה בדור ה-15 מאברהם. מלכות בית דוד יושבת על כסא ה’.
הדור ה-30 הוא צדקיהו (סוף החודש) שהוא אחרון ואכן נקרו את עיניו והסתלק המאור מעיני העדה…
שלום בן יאשיהו (מופיע בשם זה בספר ירמיהו) והוא צדקיהו. כאשר מגיעים לשלמות הוא מכונה שלמה מלשון שלמות. כאשר מגיעים לסוף מכנים אותו שלום מלשון תם ונשלם.
בדומה לכך נוסיף ונדרוש את השמות, גם חולדה הנביאה היא אשת שלום בן תקוה. ללמדך שהגענו לשלמות ולסוף ואין יותר תקוה!
יאשיהו שמע שמועת מציאת ספר וקרא את בגדיו. ואולי שומר הבגדים מרמז שאין כבר מקום לקריעת הבגדים – הדבר לא יעזור.
יאשיהו ברגע זה מתגלה בגדלותו. אין הוא פונה לביתו בייאוש וללא מעשה. אלא, אדרבא עכשיו יאשיהו מתעורר לעשות תהליך של תשובה ושינוי בעם בעוצמה אמיתית ומדהימה. במקרא מופיע תיאור של זביחת עובדי ע”ז ביהודה ובישראל.
מציאת ספר התורה היה המניע של החלק השני של התשובה. שלב זה הוא החשוב והמשמעותי שעליו מספור בספר מלכים. לשלב זה היה חובה לשיתוף פעולה של העם. הפעם אין מדובר בצווי הריסה על הנייר. הפעם מדובר בצעדים מעשיים ומשמעותיים. אף על פי שחולדה אמרה שאין תקווה. המלך חוזר וכורת ברית ומבצע צעדים דרסטיים של בעור ע”ז ושחיטת כהני ע”ז. יאשיהו מצליח לקחת איתו את העם, להרימם מאשפתות ולהביאם עד לעשיית הפסח הגדול והמשמעותי הזה.

” (כב) כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה: ”

מהו ההבדל בין פסח יאשיהו לפסח חזקיהו?
פסח חזקיהו הדגש שלו הוא הטהרה. טהרת המקדש.
פסח יאשיהו הוא פסח שבא לאחר ייאוש. זהו פסח שאמור להיות אמיתי. לאורך כל תקופת השופטים הייתה חזרה בתשובה. אבל הרושם הוא שבתקופת השופטים התשובה של ישראל הייתה בעקבות צרה, בצר להם – זעקו. דומה לתשובה שהייתה בתקופה הראשונה של יאשיהו. פסח כזה שבא לאחר ייאוש לא היה מימי שמואל!
בספר דבה”י נאמר “(יח) וְלֹא נַעֲשָׂה פֶסַח כָּמֹהוּ בְּיִשְׂרָאֵל מִימֵי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא “. והיכן מצאנו פסח בימי שמואל?!
“משה ואהרון בכהניו ושמואל בקוראי שמו ” אמרו חכמים: ‘מגיד ששקול שמואל כנגד משה ואהרון’. הייתכן?!
בארנו בשעתו שמשה מבטא את החיבור שבין אדם למקום ואהרון בין אדם לחברו ובשמואל באים שני הדברים לידי ביטוי.

“(יא) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל שְׁמוּאֵל הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו: (יב) בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶל עֵלִי אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל בֵּיתוֹ הָחֵל וְכַלֵּה: (יג) וְהִגַּדְתִּי לוֹ כִּי שֹׁפֵט אֲנִי אֶת בֵּיתוֹ עַד עוֹלָם בַּעֲוֹן אֲשֶׁר יָדַע כִּי מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו וְלֹא כִהָה בָּם: (יד) וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם: (טו) וַיִּשְׁכַּב שְׁמוּאֵל עַד הַבֹּקֶר וַיִּפְתַּח אֶת דַּלְתוֹת בֵּית ה’ וּשְׁמוּאֵל יָרֵא מֵהַגִּיד אֶת הַמַּרְאָה אֶל עֵלִי: (טז) וַיִּקְרָא עֵלִי אֶת שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל בְּנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: (יז) וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ אַל נָא תְכַחֵד מִמֶּנִּי כֹּה יַעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ: (יח) וַיַּגֶּד לוֹ שְׁמוּאֵל אֶת כַּל הַדְּבָרִים וְלֹא כִחֵד מִמֶּנּוּ וַיֹאמַר ה’ הוּא הַטּוֹב בְּעֵינָו יַעֲשֶׂה:

נבואה קשה ביותר. נבואה המנבא אסון שממשמש ובא על עם ישראל ולא רק על משפחת עלי. מיתת שני בני עלי זהו רק האות לאסון שעומד להתרחש. פרק ד’ מתאר את המלחמה הקשה באבן העזר שבה ניגפים מישראל רבים רבים ובתוכם שני בני עלי. בין השורות של פרק ד’ מסתתר חורבן משכן שילה שעמד 369 שנה. 40 שנה פחות מבית ראשון. תקופה רצינית ביותר! ערים ישראליות נלקחות ע”י פלשתים במלחמה זו כפי שמשתמע בסוף פרק ז’ וכן בספר תהילים.
זהו במובן מסוים חורבן הבית כפי שמשתמע מדברי ירמיהו שנים רבות לאחר מכן “כשילה יהיה הבית הזה “.
גם לאחר שהארון חזר מהשבי אצל פלישתים, הארון היכה באנשי בית שמש והורחק לקרית יערים לבית אבינדב הכהנים.
אין תקופת שפל גדולה מזה של חורבן המשכן וסילוק ארון ה’ כמו התקופה שמוצא בה שמואל המנהיג את ישראל. ואעפ”כ שמואל מצליח לרומם את ישראל ולהחזירם בברית לפני ה’.

“(ב) וַיְהִי מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ה’: ס
(ג) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בְּכָל לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל ה’ הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶלה’ וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים: (ד) וַיָּסִירוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרֹת וַיַּעַבְדוּ אֶת ה’ לְבַדּוֹ:… .
(י) וַיְהִי שְׁמוּאֵל מַעֲלֶה הָעוֹלָה וּפְלִשְׁתִּים נִגְּשׁוּ לַמִּלְחָמָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּרְעֵם ה’ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם וַיִּנָּגְפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל: (יא) וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִן הַמִּצְפָּה וַיִּרְדְּפוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּכּוּם עַד מִתַּחַת לְבֵית כָּר: (יב) וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶבֶן אַחַת וַיָּשֶׂם בֵּין הַמִּצְפָּה וּבֵין הַשֵּׁן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ אֶבֶן הָעָזֶר וַיֹּאמַר עַד הֵנָּה עֲזָרָנוּ ה’: (יג) וַיִּכָּנְעוּ הַפְּלִשְׁתִּים וְלֹא יָסְפוּ עוֹד לָבוֹא בִּגְבוּל יִשְׂרָאֵל וַתְּהִי יַד ה’ בַּפְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל: (יד) וַתָּשֹׁבְנָה הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקְחוּ פְלִשְׁתִּים מֵאֵת יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל מֵעֶקְרוֹן וְעַד גַּת וְאֶת גְּבוּלָן הִצִּיל יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים וַיְהִי שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל וּבֵין הָאֱמֹרִי:” (שמואל א’ פרק ז’)

הביטויים בפסוק י’ מזכירים הופעה האלוקית מעין ההופעה ביציאת מצרים. ובישועות אחרות.
נראה שספר דברי הימים מבאר לנו שארוע זה של ביעור הע”ז ע”י שמואל והחזרת העצמאות הישראלית במלחמה חוזרת עם פלישתים, ארוע זה יכול להתרחש רק בפסח.
לעלי נאמר:

“(יא) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל שְׁמוּאֵל הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו:”


ןבדומה לכך נאמר בימי מנשה:

” (יב) לָכֵן כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה שְׁתֵּי אָזְנָיו: (יג) וְנָטִיתִי עַל יְרוּשָׁלִַם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן… וּמָחִיתִי אֶת יְרוּשָׁלִַם כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת מָחָה וְהָפַךְ עַל פָּנֶיהָ:” (מלכים ב’ פרק כא’)

ובהמשך לזה מזהירה חולדה הנביאה את שמזהירה.
ההקבלה בין שתי המקרים בולטת.
שמואל כיאשיהו מצליח להרים את עם ישראל וע”כ נאמר: שכפסח הזה לא נעשה מימי שמואל!

מות יאשיהו

“(כה) וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה’ בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ: (כו) אַךְ לֹא שָׁב ה’ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל אֲשֶׁר חָרָה אַפּוֹ בִּיהוּדָה עַל כָּל הַכְּעָסִים אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ מְנַשֶּׁה: (כז) וַיֹּאמֶר ה’ גַּם אֶת יְהוּדָה אָסִיר מֵעַל פָּנַי כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי אֶת יִשְׂרָאֵל וּמָאַסְתִּי אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם: (כח) וְיֶתֶר דִּבְרֵי יֹאשִׁיָּהוּ וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה: (כט) בְּיָמָיו עָלָה פַרְעֹה נְכֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל נְהַר פְּרָת וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ לִקְרָאתוֹ וַיְמִיתֵהוּ בִּמְגִדּוֹ כִּרְאֹתוֹ אֹתוֹ: (ל) וַיַּרְכִּבֻהוּ עֲבָדָיו מֵת מִמְּגִדּוֹ וַיְבִאֻהוּ יְרוּשָׁלִַם וַיִּקְבְּרֻהוּ בִּקְבֻרָתוֹ וַיִּקַּח עַם הָאָרֶץ אֶת יְהוֹאָחָז בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ וַיִּמְשְׁחוּ אֹתוֹ וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ תַּחַת אָבִיו:” (מלכים ב’ פרק כג’)

סיומת מאד עצובה. הכיצד?!
יש להבין שהנפילה כאן היא התרסקות! מהלך בדק הבית, בעור הע”ז, הברית שנכרתה עם העם, התחלת קבוץ גלויות, הבירור שיש תקווה על אף דברי חולדה הנביאה. יאשיהו המשיך את מעשי זקנו חזקיהו שסירב לקבל את דברי הנביא ישעיהו. כל זה נפסק בפתאומיות במלחמה מיותרת לחלוטין!
בתוך שנתיים ממות יאשיהו יהודה מאבדים את העצמאות ויהודה לא חוזרת יותר לעצמאותה עד לחורבן.

“(כ) אַחֲרֵי כָל זֹאת אֲשֶׁר הֵכִין יֹאשִׁיָּהוּ אֶת הַבַּיִת עָלָה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהִלָּחֵם בְּכַרְכְּמִישׁ עַל פְּרָת וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ יֹאשִׁיָּהוּ: (כא) וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם כִּי אֶל בֵּית מִלְחַמְתִּי וֵאלֹהִים אָמַר לְבַהֲלֵנִי חֲדַל לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר עִמִּי וְאַל יַשְׁחִיתֶךָ: (כב) וְלֹא הֵסֵב יֹאשִׁיָּהוּ פָנָיו מִמֶּנּוּ כִּי לְהִלָּחֵם בּוֹ הִתְחַפֵּשׂ וְלֹא שָׁמַע אֶל דִּבְרֵי נְכוֹ מִפִּי אֱלֹהִים וַיָּבֹא לְהִלָּחֵם בְּבִקְעַת מְגִדּוֹ: (כג) וַיֹּרוּ הַיֹּרִים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו הַעֲבִירוּנִי כִּי הָחֳלֵיתִי מְאֹד: (כד) וַיַּעֲבִירֻהוּ עֲבָדָיו מִן הַמֶּרְכָּבָה וַיַּרְכִּיבֻהוּ עַל רֶכֶב הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיּוֹלִיכֻהוּ יְרוּשָׁלִַם וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקִבְרוֹת אֲבֹתָיו וְכָל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם מִתְאַבְּלִים עַל יֹאשִׁיָּהוּ: פ
(כה) וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל יֹאשִׁיָּהוּ וַיֹּאמְרוּ כָל הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל יֹאשִׁיָּהוּ עַד הַיּוֹם וַיִּתְּנוּם לְחֹק עַל יִשְׂרָאֵל וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל הַקִּינוֹת: (כו) וְיֶתֶר דִּבְרֵי יֹאשִׁיָּהוּ וַחֲסָדָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת ה’: (כז) וּדְבָרָיו הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרֹנִים הִנָּם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה:” (דברי הימים ב פרק לה)

מתברר בדבה”י שמלך מצרים יוצא למלחמה עם מלך בבל11 ופניו כלל לא מועדות ליהודה. לשם מה יהודה מתערב כאן? מלך מצרים אינו מעוניין להילחם עימו כלל! יאשיהו יזם את ההתנגשות הצבאית הזו.
חז”ל מזהים את הקינה ‘איכה יועם זהב’ במגילת איכה כקינה שחוברה על יאשיהו. חז”ל: ” וחרב לא תעבור בארצכם”. דרש יאשיהו מפסוק זה – אפילו חרב של שלום. יאשיהו תופש שאין מצב שמלך מצרים יעבור עם צבא בארץ ואפי’ אין פניו למלחמה עם יהודה.

מה היה שקול דעתו של יאשיהו? מדוע ניגש לדרוש את הפסוק.
אולי אפשר להגיד שדברי פרעה נכו על עוצמת אליליו היא הרגיזה את יאשיהו:

“(כא) וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם כִּי אֶל בֵּית מִלְחַמְתִּי וֵאלֹהִים אָמַר לְבַהֲלֵנִי חֲדַל לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר עִמִּי וְאַל יַשְׁחִיתֶךָ:”

ולא נראה כך שהרי יאשיהו יצא לקראת פרעה נכו עוד לפני דבריו של האחרון!
יתכן שיאשיהו הבין שמחמת הלחץ של פרעה נכו להלחם בבבל בכרכמיש, הרשה לעצמו יאשיהו לאיים ולהפגין שרירים על מנת להראות שיש כאן מריבונות עצמאית וכדרשת הפסוק לעיל. ולא האמין יאשיהו שהדבר יתפתח למלחמה ממשית.
כדוגמת דברי מלך אדום בשעתו לבני ישראל:

“וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ:” (במדבר כ’, יח)

יאשיהו סבר שפרעה נכו לא יתיש את כוחותיו במלחמה מקומית טרום המלחמה החשובה המחכה לו בכרכמיש.
יתרה מכך, יתכן ואכן פרעה נכו לא ביקש להביס את צבא יהודה אלא רק להגיע ולפגוע במלך, כעין שמצאנו במלחמת אחאב מול מלך ארם.

“(לא) וּמֶלֶךְ אֲרָם צִוָּה אֶת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֲשֶׁר לוֹ שְׁלִשִׁים וּשְׁנַיִם לֵאמֹר לֹא תִּלָּחֲמוּ אֶת קָטֹן וְאֶת גָּדוֹל כִּי אִם אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ:” (מלכים א’ פרק כב’)

המציאות הריאלית – מדינית

“(יג) כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם:… (יח) וְעַתָּה מַה לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר וּמַה לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר:…(לו) מַה תֵּזְלִי מְאֹד לְשַׁנּוֹת אֶת דַּרְכֵּךְ גַּם מִמִּצְרַיִם תֵּבוֹשִׁי כַּאֲשֶׁר בֹּשְׁתְּ מֵאַשּׁוּר: (לז) גַּם מֵאֵת זֶה תֵּצְאִי וְיָדַיִךְ עַל רֹאשֵׁךְ כִּי מָאַס ה’ בְּמִבְטַחַיִךְ וְלֹא תַצְלִיחִי לָהֶם:” (ירמיהו ב’)
(ל) וְאַתְּ שָׁדוּד מַה תַּעֲשִׂי כִּי תִלְבְּשִׁי שָׁנִי כִּי תַעְדִּי עֲדִי זָהָב כִּי תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ לַשָּׁוְא תִּתְיַפִּי מָאֲסוּ בָךְ עֹגְבִים נַפְשֵׁךְ יְבַקֵּשׁוּ: (לא) כִּי קוֹל כְּחוֹלָה שָׁמַעְתִּי צָרָה כְּמַבְכִּירָה קוֹל בַּת צִיּוֹן תִּתְיַפֵּחַ תְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ אוֹי נָא לִי כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים: (ירמיהו פרק ד’)

בפסקה האחרונה ישראל נמשלה לבחורה שהפקירה עצמה ונתאוותה ע”י מאהביה עד ש’פישלה’ ונכנסה להריון. או אז, לא רק שהתרחקו ממנה אלא האשימוה בבגידה ורצו להורגה.
מהי המציאות המדינית הפוליטית שמתרחשת במרחב הפוליטי- מדיני עכשיו?
ממלכת אשור בירידה קשה ולא נשמע עליה יותר. מצרים נמצאת בעליה אם כי לא בשיא חוזקה. ממלכת יהודה מבקשת סיוע ותמיכה ממצרים. על זה זועק הנביא, האם אינכם זוכרים את יציאת מצרים?! מדוע אתם חוזרים ונשענים על מצרים?! אשור כבר איננה, ולמה אתם מחפשים את קרבתה של מצרים?
* בפרק ד’ בירמיהו ישנו תיאור קשה של פורענות, של שוד, של פגיעה, של ביזה ושריפת הערים – אבל אין כאן תיאור של תבוסה צבאית ושל הפסד במלחמה. התיאור שהנביא רואה בחזונו מתאים יותר לקבוצה מזוינת השודדת את הארץ ומשאירה אחריה חורבן מוגבל.

“(ו) שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה הָעִיזוּ אַל תַּעֲמֹדוּ כִּי רָעָה אָנֹכִי מֵבִיא מִצָּפוֹן וְשֶׁבֶר גָּדוֹל: (ז) עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ וּמַשְׁחִית גּוֹיִם נָסַע יָצָא מִמְּקֹמוֹ לָשׂוּם אַרְצֵךְ לְשַׁמָּה עָרַיִךְ תִּצֶּינָה מֵאֵין יוֹשֵׁב: (ח) עַל זֹאת חִגְרוּ שַׂקִּים סִפְדוּ וְהֵילִילוּ כִּי לֹא שָׁב חֲרוֹן אַף ה’ מִמֶּנּוּ:…
(יג) הִנֵּה כַּעֲנָנִים יַעֲלֶה וְכַסּוּפָה מַרְכְּבוֹתָיו קַלּוּ מִנְּשָׁרִים סוּסָיו אוֹי לָנוּ כִּי שֻׁדָּדְנוּ: (יד) כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ יְרוּשָׁלִַם לְמַעַן תִּוָּשֵׁעִי עַד מָתַי תָּלִין בְּקִרְבֵּךְ מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ: (טו) כִּי קוֹל מַגִּיד מִדָּן וּמַשְׁמִיעַ אָוֶן מֵהַר אֶפְרָיִם: (טז) הַזְכִּירוּ לַגּוֹיִם הִנֵּה הַשְׁמִיעוּ עַל יְרוּשָׁלִַם נֹצְרִים בָּאִים מֵאֶרֶץ הַמֶּרְחָק וַיִּתְּנוּ עַל עָרֵי יְהוּדָה קוֹלָם:…
(יט) מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה לִּי לִבִּי לֹא אַחֲרִישׁ כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי תְּרוּעַת מִלְחָמָה: (כ) שֶׁבֶר עַל שֶׁבֶר נִקְרָא כִּי שֻׁדְּדָה כָּל הָאָרֶץ פִּתְאֹם שֻׁדְּדוּ אֹהָלַי רֶגַע יְרִיעֹתָי:…
(כג) רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ וְאֶל הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם: (כד) רָאִיתִי הֶהָרִים וְהִנֵּה רֹעֲשִׁים וְכָל הַגְּבָעוֹת הִתְקַלְקָלוּ: (כה) רָאִיתִי וְהִנֵּה אֵין הָאָדָם וְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם נָדָדוּ: (כו) רָאִיתִי וְהִנֵּה הַכַּרְמֶל הַמִּדְבָּר וְכָל עָרָיו נִתְּצוּ מִפְּנֵי ה’ מִפְּנֵי חֲרוֹן אַפּוֹ:
(כז) כִּי כֹה אָמַר ה’ שְׁמָמָה תִהְיֶה כָּל הָאָרֶץ וְכָלָה לֹא אֶעֱשֶׂה: (כח) עַל זֹאת תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְקָדְרוּ הַשָּׁמַיִם מִמָּעַל עַל כִּי דִבַּרְתִּי זַמֹּתִי וְלֹא נִחַמְתִּי וְלֹא אָשׁוּב מִמֶּנָּה: (כט) מִקּוֹל פָּרָשׁ וְרֹמֵה קֶשֶׁת בֹּרַחַת כָּל הָעִיר בָּאוּ בֶּעָבִים וּבַכֵּפִים עָלוּ כָּל הָעִיר עֲזוּבָה וְאֵין יוֹשֵׁב בָּהֵן אִישׁ:” (ירמיהו ד’)

התקופה היא תקופת דמדומים בין ירידת ממלכה אחת לעליית ממלכה אחרת. כאשר לא ברור מיהו הממלכה השולטת בעולם. התיאור כאן מתאים לשבטים ברברים היוצאים ומחוללים שמות באזור. ידוע לנו במעורפל על שבטים הסקיתים מאזור הים הכספי (מזרחה מעט מאזור הקווקז של היום) . הם השתלטו על אזור פרס ומדי למשך 30 שנה לערך. הם באים בעקבות רעב ובצורת. תיאורים כאלו מוכרים לנו על שבטים הפורצים מיבשת אפריקה הרעיבה לאחר מכת ארבה הפושטת על הארץ. הם אינם באים להרוג אלא לבזוז12! (אגב, רומי נפלה בגלל רעב בשבטי הצפון שהביאה את ההמונים לנוע לרומא ולבוזזה בדיוק כמו נחיל ארבה)
כאשר יש מעצמות גדולות הם מפחדים. בזמן דמדומי המעצמות, הם פושטים למקומות גדולים יותר. כאשר הם מגיעים, פונים יהודה לבקש עזרה מהמעצמה הזמנית העולה כעת, הלוא היא מצרים. אין לנו אויב אחר הידוע לנו שיהודה צריכה להישמר ממנו חוץ משבטים אלו וכנראה אליהם מכוונת הנבואה.
הנביא פונה ליהודה שלא לפנות למצרים לעזרה, אלא לסמוך על הקב”ה (בדיוק כמו בימי אחז החושש מרצין ופקח ועוד…).
בדומה למצב זה שהיה בתחילת תקופת מלכותו של יאשיהו, כך חוזר עכשיו הנביא ודורש מיאשיהו שלא להתערב בין המעצמות.
יאשיהו, אם כן, נראה שעשה את החשבון הבא: עם פרעה נכו מנצח את בבל בכרכמיש כל המרחב כולל א”י נופל לשליטת פרעה נכו. יאשיהו אינו מוכן ליפול כפרי בשל לשליטתה של מצרים. על כן הוא יוצא למלחמה בנסיון להפריע לפרעה נכו במסעו אל כרכמיש! ברם, לא בטוח שיהודה זכאית עכשיו לנס כזה של עמידה עצמאית מול המעצמות.


1 נבואות רבות בירמיהו מזכירות את זמנו של המלך יאשיהו!
2 עפ”י מסורת חז”ל ירמיהו נעדר באותם שעות מהארץ, שהלך להשיב את עשרת השבטים.
3 בהמשך נבאר את משמעות הביטוי המיוחד הזה, ספר התורה המכונה ספר הברית, ומה למדו חכמים מלשון זו.
4 ראה עוד יעקובי רפי, ‘אחאב ויאשיהו – החומר והרוח’. בתוך מגדים ה’, עמ’ 76-78 הוצאת תבונות. אלון שבות תשמ”ח.
5 מהי פשר הסתירה, לכאורה, בין הפסוקים בדבר מספר הימים שיש לאכול מצות?
כיצד ‘ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ ‘, והרי זהו בוקרו של יו”ט ראשון. הכיצד?! מדרש ההלכה לומד מכאן שהכוונה לבוקר השני, לבוקר טז’ ניסן מפני שכבר כתוב פעם אחת בוקר. וגם עפ”י מדרש ההלכה עדיין קשה, לכאורה אפשר כבר לפנות וללכת הביתה במוצאי יו”ט הראשון ולמה לחכות לבוקר טז’?
6 ועדיין יש לעיין מה רצתה התורה לרמוז לנו בכותבה את הדברים בלשון כזו, לשון אחרת, ועל זה בפעם אחרת.
7 ראה את שני מאמריו של הרב תמיר גרנות על פרשת דברים בבית המדרש הוירטואלי של הר עציון.
8 בימינו פגשנו מציאות דומה ב70 השנה שעברו על יהודי ברית המועצות תחת מסך הברזל.
9 ראה אצל ירמיהו בכתיבת מגילת ספר ותגובת עבדי יהויקים. ראה שיעורים של הרב מידן על מגילת איכה סיכומים בכתב יד.
10 ראה סיכומים על שיעוריו של הרב שרלו לירמיהו. באתר ישיבת ההסדר פתח תקווה.
11 מלחמת כרכמיש מצרים לצד אשור נלחמו בנסיון להדוף את בבל וללא הצלחה, מצרים הובסה בקרב זה. ראה באינטרנט מידע חשוב הידוע לנו מכרוניקות בבליות על קרב כרכמיש. העולה משם בקיצור שזהו המעבר השני של פרעה נכו לסיוע למלך אשור על הפרת להדוף את התקדמות בבל. רק שכנראה בפעם שניה זו יאשיהו לא העריך נכון את כוחם של מצרים ודימה לעצמו שהוא מספיק חזק.
12 בדומה לכך נראה שהוא הרקע לסיפור תקופת גדעון בספר שופטים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.