פרק ו' – כיבוש יריחו
סיכמה וערכה: שפרה בירנבוים. לא עבר את הגהת הרב. (הזמנים המופיעים במהלך הסיכום מתייחס לזמן בתוך השיעור)
נתחיל בפסוק א
פרשה נסית של כיבוש יריחו. נבאר כמה עניינים בפרשה הזאת.
* למה צריך ללכת בצורה הזאת, הניסית המיוחדת הזאת. מה יש בצורה הזאת שבה בחר ה' לבצע את השלב הראשון של כיבוש יריחו. הרי זה חריג. שאר המלחמות על הארץ לא התנהלו בצורה הזאת, מה בדיוק העניין.
* האם יהושע נתן את ההשבעה בסופה, אם אין ציווי, מדעתו.
* פרשת החרם שמחרימים את כל שללה. שכידוע לדבר הזה יהיה המשך בסיפור הבא.
כיבוש יריחו ומעמד הר סיני
כל מי שקורא את הפסוקים מתרשם, שהפסוקים מזכירים בצרוה ברורה את מעמד הר סיני.
ה וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל, בשמעכם (כְּשָׁמְעֲכֶם) אֶת-קוֹל הַשּׁוֹפָר, יָרִיעוּ כָל-הָעָם, תְּרוּעָה גְדוֹלָה; וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר, תַּחְתֶּיהָ, וְעָלוּ הָעָם, אִישׁ נֶגְדּוֹ.
שמות פרק יט
(יג) לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר:
(רש"י היבל – הוא שופר של איל, שכן בערביא קורין לדכרא יובלא, ושופר של אילו של יצחק היה:)
המקום עצמו, כבר נאמר עליו ליהושע שקדוש הוא: של נעלך מעל רגלך… קודש הוא
גם זה פסוק שנאמר בהר האלקים חורבה.
משמעות ההשוואה והקשר
הפשר הוא שלא מדברים רק על כיבושה של ארץ ישראל, המקום המקודש, אלא המשמעות הרוחנית של הדבר הזה. המלחמה היא על תורת ישראל. המשך למעמד הר סיני. מעמד הר סיני היה המקום שבעצם מבחינה מהותית הוגדרה המלחמה בין עם ישראל לאומות העולם. בו אומות העולם היו אמורות להתחבר לתורה, כל אחת ברמה שלה. אבל זוהי המטרה, שכל הממלכות יכירו בשם ה'. וזה אמור היה להיות במעמד הר סיני. עם ישראל אמור היה להיות העם שמלמד תורה את העמים כולם, זו המשמעות של (שמות פרק יט)
(ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ…
כמו שיש לעם ישראל את הכוהנים (8:30) כך עם ישראל אמור להיות שבט הכהונה של העולם כולו.
המדרשים שחז"ל מתארים את ההצעה בה ה' מציע לגויים את התוה והם שואלים מה יש בה ולא רוצים. אנחנו יודעים מהנבואות של אחרית הימים שזה יחזור, וזו תהיה השאיפה. אבל ברגע שלא קיבלו את הדבר הזה נוצר מאבק.
ילקוט שמעוני תורה פרשת שמות רמז קסט
ד"א למה נקרא שמו חורב? שמשם תבוא חרב על אומות העולם שלא קבלו את התורה. ולמה נקרא שמו סיני שנשנאו כל באי עולם.
המלחמה היא על חוקי התורה. ובעצם בכל מלחמה יש הופעה רוחנית גדולה, שהיא בבואה והד למעמד הר סיני. מקום המערכה זוכה להתקדשות גדולה, כי המלחמה היא כלשונו של הרמב"ם הלכות מלכים פרק ז
הלכה טו
… ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה
המלחמה אינה על מקורות מים, (10:15) או שטחים או כבוד אלא על ה' ועל משיחו. על התורה, על מה שמבטא הר סיני. פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק יט
למה נקרא שמו סיני, שירדה ממנו שנאה לעובדי כוכבים, שהן מקנאין את ישראל בתורתן:
גם אם לא תמיד הם חשים שזה על הנקודה הזאת. לפעמים לא יודעים להגדיר, ולפעמים למרבה הצער גם אנחנו לא יודעים להגדיר. וחושבים שאם נעשה כך או אחרת יהיה בסדר, אך לא זה מה שהתורה אומרת לנו. במלחמות גדולות זה בולט שזה מעמד מחודש של הר סיני.
דברים פרק לג
(ב) וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת אֵשׁ דָּת לָמוֹ:
הפסוקים שמתארים ב"וזאת הברכה", את מעמד סיני, חוזרים בווריאציה דומה במלחמות גדולות. קוראים את הפסוקים בשירת דבורה:
שופטים פרק ה
(ד) ה' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם:
(ה) הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה' זֶה סִינַי מִפְּנֵי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
תיאורים הלקוחים מסיני. מה שמתארת דבורה, שבמעמד המלחמה המיגור הסופי, הייתה מלחמה רוחנית על הדבר הזה. היא חוזרת על ביטויים ותחושות של הר סיני. ההר שבו נלחמו היה תבור, אך ברגע שנערכה שם מלחמה בסדר גודל כזה, הייתה הופעה אדירה של שכינה, וצבא ה' סייע במלחמה הזאת. ויהם ה'… ביטוי אולי סתמי תמים, אך בתוכו צופן הרבה, ואפשר לראות זאת מפסוקים רבים בתנ"ך. מה שאומרת דבורה:… . הרים נזלו.. זה סיני. המלחמה לא הייתה בסיני. אלא דבורה בשירתה אומרת שהמלחמה היא חזרה על מעמד סיני.
מלחמת דוד בארם – בתהילים
לימים יערוך דוד מלחמה גדולה, מלחמה ששומעים על עצמתה בספר תהילים. מלחמה שקורית מול ארם בבשן, ויאמר דוד דברים דומים.
(תהילים ס"ח כל הפרק בסוף השיעור)
תהילים פרק סח
ב יָקוּם אלקים, יָפוּצוּ אוֹיְבָיו; וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו, מִפָּנָיו.
ג כְּהִנְדֹּף עָשָׁן, תִּנְדֹּף:כְּהִמֵּס דּוֹנַג, מִפְּנֵי-אֵשׁ– יֹאבְדוּ רְשָׁעִים, מִפְּנֵי אלקים.
ד וְצַדִּיקִים–יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ, לִפְנֵי אלקים; וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה.
ה שִׁירוּ, לֵאלֹהִים– זַמְּרוּ שְׁמוֹ:סֹלּוּ, לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת–בְּיָהּ שְׁמוֹ; וְעִלְזוּ לְפָנָיו.
ו אֲבִי יְתוֹמִים, וְדַיַּן אַלְמָנוֹת– אלקים, בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ.
ז אלקים, מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת; אַךְ סוֹרְרִים, שָׁכְנוּ צְחִיחָה.
ח אֱלֹקים–בְּצֵאתְךָ, לִפְנֵי עַמֶּךָ; בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן סֶלָה.
אותם ביטויים הלקוחים משירת דבורה, מ"האזינו", מהר סיני. מדבר על הר בשן, שהוא הר סיני. המשך גילוי כינה של סיני, כי על זה המלחמה. ימין ה' עושה מלחמה.
יג מַלְכֵי צְבָאוֹת, יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן; וּנְוַת-בַּיִת, תְּחַלֵּק שָׁלָל.
כל זה בנוי מהפסוקים פה:
טז הַר-אלקים הַר-בָּשָׁן: הַר גַּבְנֻנִּים, הַר-בָּשָׁן.
חז"ל דורשים את השמות האלו על הר סיני.
יח רֶכֶב אלקים, רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן אֲדֹנָי בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ.
הר בשן נקרא הר סיני במלחמה הזאת.
יט עָלִיתָ לַמָּרוֹם, שָׁבִיתָ שֶּׁבִי– לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת, בָּאָדָם;
חז"ל דורשים על משה רבנו שעלה לקבל את התורה.
מלחמה גדולה היא תופעה רוחנית. אי אפשר להסביר אותה בצורה פשטנית.
אם אנחנו באמת רוצים להבין, למה לגרום כל כך הרבה צער וסבל, המין האנושי כל כך טיפש?! המלחמה במהותה היא מלחמה רוחנית. בזאת נשלפה חרב מהר חורב. נראה את ההופעה הרוחנית.
מלחמת גדעון
מלחמה גדולה שמנהל גדעון. יש שם תופעה קולות, שופרות ולפידים. אפשר לראות מאיפה זה לקוח. הקולות הברקים השופרות והלפידים, והתכסיס המלחמתי שהוא עושה, זה חזרה על סיני. שופטים פרק ז
(טז) וַיַּחַץ אֶת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיִּתֵּן שׁוֹפָרוֹת בְּיַד כֻּלָּם וְכַדִּים רֵקִים וְלַפִּדִים בְּתוֹךְ הַכַּדִּים:
(יז) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ וְהִנֵּה אָנֹכִי בָא בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה וְהָיָה כַאֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה כֵּן תַּעֲשׂוּן:
(יח) וְתָקַעְתִּי בַּשּׁוֹפָר אָנֹכִי וְכָל אֲשֶׁר אִתִּי וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָרוֹת גַּם אַתֶּם סְבִיבוֹת כָּל הַמַּחֲנֶה וַאֲמַרְתֶּם לַה' וּלְגִדְעוֹן: פ
(יט) וַיָּבֹא גִדְעוֹן וּמֵאָה אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה רֹאשׁ הָאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה אַךְ הָקֵם הֵקִימוּ אֶת הַשֹּׁמְרִים וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וְנָפוֹץ הַכַּדִּים אֲשֶׁר בְּיָדָם:
(כ) וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הָרָאשִׁים בַּשּׁוֹפָרוֹת וַיִּשְׁבְּרוּ הַכַּדִּים וַיַּחֲזִיקוּ בְיַד שְׂמֹאולָם בַּלַּפִּדִים וּבְיַד יְמִינָם הַשּׁוֹפָרוֹת לִתְקוֹעַ וַיִּקְרְאוּ חֶרֶב לַה' וּלְגִדְעוֹן:
(כא) וַיַּעַמְדוּ אִישׁ תַּחְתָּיו סָבִיב לַמַּחֲנֶה וַיָּרָץ כָּל הַמַּחֲנֶה וַיָּרִיעוּ ויניסו וַיָּנוּסוּ:
(כב) וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הַשּׁוֹפָרוֹת…
גם הסיפור של דבורה. הקולות שנשמעים בהר סיני, הדיברות, איפה הקולות מסתתרים במלחמת דבורה וברק? בשם דבורה. דיברות. איפה הברקים? ברק. חזרה לסיני שבא לידי ביטוי במלחמה. (19)
מלחמת יריחו
כאן אנחנו נמצאים במלחמה הראשונה שעם ישראל מנהל על ארץ ישראל ממש. זה המקום הראשון לאחר ההכנות עם סיחון ועוג. המקום קדוש וצריך להסיר את הנעל. יש מקום מקודש כי המאבק הוא רוחני, תורני. ששת ימים צריך להקיף וביום השביעי עולים אל ההר. אפשר לא להשוות לשמות כ"ד
יהושע פרק ו
(טז) וַיְהִי בַּפַּעַם הַשְּׁבִיעִית תָּקְעוּ הַכֹּהֲנִים בַּשּׁוֹפָרוֹת וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם הָרִיעוּ כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָעִיר:
שמות פרק כד
(טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר:
(טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:
ששת ימים נקיף פה וביום השביעי עולים. לכן גם השופרות וכל ההופעה המיוחדת.
הארון
(ט) וְהֶחָלוּץ הֹלֵךְ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים תקעו תֹּקְעֵי הַשּׁוֹפָרוֹת וְהַמְאַסֵּף הֹלֵךְ אַחֲרֵי הָאָרוֹן הָלוֹךְ וְתָקוֹעַ בַּשּׁוֹפָרוֹת:
הארון תופס מקום מרכזי. עם ישראל כולו מגונן על הארון, על הארון נלחמים. הארון שבתוכו עשרת הדברות. והשופרות שמבטאים את המהלך הגדול של קול השופר ששמע עם ישראל. על כך המלחמה.
הר סיני כאירוע מפחיד
כדרכן של הופעות רוחניות גבוהות, שיש להן גם אחיזה והתחשבות במציאות. והדבר הזה יש לו כאן רובד נוסף שמשלים את הדברים. לא סותר אלא מוסיף. לפני שיורדים מהר סיני אל המערכה ביריחו
ויתייצבו בתחתית ההר, חז"ל דורשים כפה עליהם הר כגיגית.
קשה לראות איך לומדים זאת מכאן. (22) למה חז"ל דרשו את הדבר הזה? מעמד הר סיני היה לאירוע מפחיד. (שמות יט)
יב וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב לֵאמֹר, הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ: כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהָר, מוֹת יוּמָת. יג לֹא-תִגַּע בּוֹ יָד, כִּי-סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ-יָרֹה יִיָּרֶה–אִם-בְּהֵמָה אִם-אִישׁ, לֹא יִחְיֶה; בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל, הֵמָּה, יַעֲלוּ בָהָר.
למה יש חזרה. אם כתוב השמרו לנגוע בקצהו, לשם מה החזרה שכל הנוגע בהר…? הרי ברור מהפסוק הראשון? הפירוש הפסוק של לא תיגע בו יד, לא בהר, אלא במי שנגע בהר. מי שנגע בהר, הוא מות יומת. כי סקול ייסקל.
מעמד הר סיני היה מעמד חד פעמים מרומם וקדוש, אך בעיקר נורא. מפחיד. חושך ענן וערפל, היה שם פחד אדיר. הר סיני דמה להר געש מתפרץ. היה שם פחד. הם אמרו למה תאכלנו האש הגדולה. גילוי שכינה זה מסובך להכיל, מפחיד. ומי שייגע יירה על ידי ההר. ולא כדאי להתקרב. לא תיגע בו יד, זה יקרה לבד. ההקבלה הזאת, נראה לי שמורידה אותנו ליריחו.
סיפור יריחו נראה נחמד, חלק מסרט הוליוודי יפה. כולם עושים הקפות, ויש פעלולים. להקיף את יריחו כולם ביחד. אך אני לא חושב שזה בדיוק הסיפור. לא אווירה פסטורלית. יריחו סוגרת ומסוגרת מפני בני ישראל. עיר מבוצרת. יש לה חומות, ועל החומות יש עמדות. כשעם ישראל מסתובב סביב החומות, הוא חשוף לשומרים. אפשר לראות מלמעלה. סקול ייסקל או ירה יירה. זה כמעט מתבקש שיהיה פה. (25:55) או שיישפך עליו שמן רותח. אנשים שם ידעו להילחם. ראינו שהמודיעין עבד שם יפה מאוד. העיר חזקה. וה' אומר:
(ב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת יְרִיחוֹ וְאֶת מַלְכָּהּ גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל:
מה שכאן נדרש מבני ישראל, לעבור למרגלות החומה, זה דבר שדורש אמונה חזקה מאוד. דומה אולי במעשים למה שעברו לפני כמה ימים. למה הכוונה? לעבור תחת נד המים. עם ישראל צריך לא לפחד, ולדעת שה' הוא הנותן לנו את הארץ. הולכים עם הארון, לפניו ואחריו ולהבין שאנחנו עושים את זה. זה מבחן, כמו מעמד הר סיני, וללא ספק זה היה אירוע מפחיד עד מאוד. ה' גרם לאנשי יריחו להתמלא בפחד ולתפוס שיתוק. לא עשו שום דבר. כנראה פחד ה' נפל עליהם. מאיפה בדיוק מגיע הפחד הזה? אבל עם ישראל לא ידע מראש שאכן זה יגיע. וזה עומד לזכותם של עם ישראל, שעומדים בזה. בסיני עם ישראל פחות עמד בזה, ביקש אולי משה.
דברים פרק ה
(כג) קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹקינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹקינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ:
משה אומר להם איזה פספוס היה זה. ה' רצה לדבר איתכם ולא רציתם. ה' הרגיע את משה, ואמר הלוואי שתמיד יראו את ה'. אך משה מאוכזב. אמנם נכון שהקולות והברקים שהיו במעמד סיני לא היו כאן אבל הפחד לעבור למרגלות החומה, כמו בסיני, אם אתם מקבלים – מוטב, ואם לא, כאן תהא קבורתכם. אם בסיני זה היה, כאן בוודאי זה היה מוחשי מאוד. עם ישראל הולך וקולט את המשמעות היא שהכניסה לארץ ישראל (28:48) לא סתם כניסה. והם עומדים בדבר הזה.
השלמה נוספת שמוסיפה נופך נוסף לעניין הזה.
דיברנו על בקיעת הירדן וההקבלה שלה לקריעת ים סוף. זה מובן וברור, וכל הפסוקים באים לתאר שחוזרים עכשיו להמשך המהלך של יציאת מצרים, ולכן ברית המילה וקרבן הפסח. הכול מקביל לשם. בקיעת הירדן מקבילה לקריעת ים סוף. גם רחב מציינת את זה וזה כתוב מפורש. אבל פן אחד חסר שמשמעותי יותר.
מה הייתה המטרה של קריעת ים סוף? המטרה לא הייתה לאפשר לעם ישראל לעבור. לקריעת ים סוף הייתה מטרה אחרת לגמרי. הקב"ה נותן הוראות למשה רבנו לעשות סיבוב. פשר הסיבוב לא היה מובן לא לעם ישראל ובטח לא לפרעה מלך מצרים. מלך מצרים חושב שהם לא יודעים את הדרך: שמות פרק יד
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם:
(ג) וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר:
המטרה הייתה המלכודת. למשוך את צבא מצרים לים סוף ושם לאבד אותם. המטרה הייתה הניצחון על הצבא המצרי. זה מה שכתוב בפסוקים. כשקוראים את שירת הים רואים שרובה של השירה עוסק בטיבוע צבא מצרים. שהמים נפלו על המצרים וטיבעו אותם.
אצלנו, מצאנו רק את החלק הפחות משמעותי – בקיעת הירדן. אבל לא מלחמה. הנה כאן ההמשך. המקבילה של קריעת ים סוף מתחלקת לשני שלבים. השלב הראשון בקיעת הירדן, השלב השני הוא כאשר חומות יריחו נופלות על הצבא הכנעני. זה נשמע קצת רחוק, אבל ממש לא.
שביעי של פסח
מתי הייתה קריעת ים סוף? שביעי של פסח. מתי היה כמעבר הירדן?
יהושע פרק ה
(י) וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ:
בשביעי של פסח בא הניצחון שהיה מקביל לקריעת ים סוף.
שמות פרק יד
(כב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם:.
מה שקרה בים סוף הוא שהחומות נופלות על המצרים. והנה שוב בשביעי של פסח, שוב נופלות החומות על צבא, על צבא יריחו. זה מקביל בצורה מדויקת מדהימה. קודם בקיעת הירדן ואחר כך נפילת החומות. ישועת ה', זה מה שקורה כאן.
דבר מעניין מאוד. אולי לא פעם אחרונה.
מלכים א' פרק כ': (36)
א וּבֶן-הֲדַד מֶלֶךְ-אֲרָם, קָבַץ אֶת-כָּל-חֵילוֹ, וּשְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ אִתּוֹ, וְסוּס וָרָכֶב; וַיַּעַל, וַיָּצַר עַל-שֹׁמְרוֹן, וַיִּלָּחֶם, בָּהּ
מלך ארם שולח תנאי כניעה מאוד קשים. ואחאב אומר את הדברים המפורסמים
… . יא וַיַּעַן מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר דַּבְּרוּ, אַל-יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ.
גם אם לא מבינים את כל הסיפור, ברור כאן מהם יחסי הכוחות, שהרי המלחמה נערכת בליבה של ממלכת ישראל, כשהוא שם מצור על עיר המלוכה, לשם הוא כבר הגיע.
…. יג וְהִנֵּה נָבִיא אֶחָד, נִגַּשׁ אֶל-אַחְאָב מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה', הֲרָאִיתָ אֵת כָּל-הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה; הִנְנִי נֹתְנוֹ בְיָדְךָ הַיּוֹם, וְיָדַעְתָּ כִּי-אֲנִי ה'
הביטוי מוכר, וידעת כי אני ה'. שאלה גדולה למה זכה אחאב לסיוע כאן. בכל אופן נערכת פה מלחמה.
יד וַיֹּאמֶר אַחְאָב, בְּמִי, וַיֹּאמֶר כֹּה-אָמַר ה', בְּנַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת; וַיֹּאמֶר מִי-יֶאְסֹר הַמִּלְחָמָה, וַיֹּאמֶר אָתָּה. טו וַיִּפְקֹד, אֶת-נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת, וַיִּהְיוּ, מָאתַיִם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים; וְאַחֲרֵיהֶם, פָּקַד אֶת-כָּל-הָעָם כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–שִׁבְעַת אֲלָפִים. טז וַיֵּצְאוּ, בַּצָּהֳרָיִם; וּבֶן-הֲדַד שֹׁתֶה שִׁכּוֹר בַּסֻּכּוֹת, הוּא וְהַמְּלָכִים שְׁלֹשִׁים-וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ–עֹזֵר אֹתוֹ. יז וַיֵּצְאוּ, נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת–בָּרִאשֹׁנָה; וַיִּשְׁלַח בֶּן-הֲדַד, וַיַּגִּידוּ לוֹ לֵאמֹר, אֲנָשִׁים, יָצְאוּ מִשֹּׁמְרוֹן. יח וַיֹּאמֶר אִם-לְשָׁלוֹם יָצָאוּ, תִּפְשׂוּם חַיִּים; וְאִם לְמִלְחָמָה יָצָאוּ, חַיִּים תִּפְשׂוּם. יט וְאֵלֶּה יָצְאוּ מִן-הָעִיר, נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת, וְהַחַיִל, אֲשֶׁר אַחֲרֵיהֶם. כ וַיַּכּוּ, אִישׁ אִישׁוֹ, וַיָּנֻסוּ אֲרָם, וַיִּרְדְּפֵם יִשְׂרָאֵל; וַיִּמָּלֵט, בֶּן-הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם, עַל-סוּס, וּפָרָשִׁים. כא וַיֵּצֵא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיַּךְ אֶת-הַסּוּס וְאֶת-הָרָכֶב, וְהִכָּה בַאֲרָם, מַכָּה גְדוֹלָה. כב וַיִּגַּשׁ הַנָּבִיא, אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ הִתְחַזַּק, וְדַע וּרְאֵה אֵת אֲשֶׁר-תַּעֲשֶׂה: כִּי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה, מֶלֶךְ אֲרָם עֹלֶה עָלֶיךָ. {פ}
בעוד שנה הוא עולה שוב. מתארגן.
כג וְעַבְדֵי מֶלֶךְ-אֲרָם אָמְרוּ אֵלָיו, אֱלֹהֵי הָרִים אֱלֹהֵיהֶם, עַל-כֵּן, חָזְקוּ מִמֶּנּוּ; וְאוּלָם, נִלָּחֵם אִתָּם בַּמִּישׁוֹר–אִם-לֹא נֶחֱזַק, מֵהֶם. כד וְאֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, עֲשֵׂה: הָסֵר הַמְּלָכִים אִישׁ מִמְּקֹמוֹ, וְשִׂים פַּחוֹת תַּחְתֵּיהֶם. כה וְאַתָּה תִמְנֶה-לְךָ חַיִל כַּחַיִל הַנֹּפֵל מֵאוֹתָךְ וְסוּס כַּסּוּס וְרֶכֶב כָּרֶכֶב, וְנִלָּחֲמָה אוֹתָם בַּמִּישׁוֹר–אִם-לֹא נֶחֱזַק, מֵהֶם; וַיִּשְׁמַע לְקֹלָם, וַיַּעַשׂ כֵּן. {פ}
כו וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה, וַיִּפְקֹד בֶּן-הֲדַד אֶת-אֲרָם; וַיַּעַל אֲפֵקָה, לַמִּלְחָמָה עִם-יִשְׂרָאֵל.
מה זה לתשובת השנה? אנחנו לא יודעים הביטוי לתשובת השנה מוכר לנו ממקור אחר. שמואל ב' פרק יא פסוק א'
ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלכים
הכוונה מתי שהמלכים יוצאים למלחמה, בניסן. החורף זהו זמן לא מתאים למלחמה. מלחמה עושים בזמן שיהיה נעים. בניסן, ראש השנה למלכי ישראל. הביטוי הזה שחוזר פעמיים, הזמן המתאים להילחם.
כז וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, הָתְפָּקְדוּ וְכָלְכְּלוּ, וַיֵּלְכוּ, לִקְרָאתָם; וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל נֶגְדָּם, כִּשְׁנֵי חֲשִׂפֵי עִזִּים, וַאֲרָם, מִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ. כח וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱלֹקים, וַיֹּאמֶר אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר כֹּה-אָמַר ה' יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם אֱלֹהֵי הָרִים ה', וְלֹא-אֱלֹהֵי עֲמָקִים הוּא–וְנָתַתִּי אֶת-כָּל-הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה, בְּיָדֶךָ, וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'
המלחמות הן לדעת מי ה'.
כט וַיַּחֲנוּ אֵלֶּה נֹכַח-אֵלֶּה, שִׁבְעַת יָמִים; וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַתִּקְרַב הַמִּלְחָמָה, וַיַּכּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-אֲרָם מֵאָה-אֶלֶף רַגְלִי, בְּיוֹם אֶחָד. ל וַיָּנֻסוּ הַנּוֹתָרִים אֲפֵקָה, אֶל-הָעִיר, וַתִּפֹּל הַחוֹמָה, עַל-עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה אֶלֶף אִישׁ הַנּוֹתָרִים; וּבֶן-הֲדַד נָס, וַיָּבֹא אֶל-הָעִיר חֶדֶר בְּחָדֶר
יש כאן מלחמה שבעת ימים, בניסן, וביום השביעי נופלת החומה. כמה מסתבר? שנמצאים בתקופת ניסן, בפסח. להתחבא בעיר עם חומה דווקא בשביעי של פסח, זה לא בטוח…
א"ת ב"ש
מי שרוצה למצוא בא"ת ב"ש שביעי של פסח, כנגד האות ע' יום העצמאות. תחשבו מה המשמעות של הדבר הזה.
המהלך של יציאת מצרים שהחל ולא הצליח להסתיים, מגיע ישירות לכאן. מה קרה בקריעת ים סוף? הפחד הגדול של מצרים, הוא שנמצא כאן, בתחילת פרק ה' פסוק א':
… וַיִּמַּס לְבָבָם, וְלֹא-הָיָה בָם עוֹד רוּחַ, מִפְּנֵי, בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל. {פ
וזה הדבר שעוצר אותם מלתקוף את ישראל כשעושים ברית מילה. למרות שכולם בגימלים. זה הדבר שעוצר את אנשי יריחו. תתקפו עכשיו, כשעם ישראל הולך בשיירה ארוכה, זה הזמן להפיל חללים. והם לא מסוגלים לעשות שום דבר, נפל עליהם פחד. והחומות נופלות. והעם נכנס ומכה את העיר, ומשאירים רק את רחב. חז"ל אומרים שרחב התגיירה ויהושע נשאה לאישה, על זה דיברנו מספיק,
איסור לבנות מחדש – קדושה ארעית וקדושה עולמית
יהושע אומר שאסור לבנות את העיר מחדש. אולי יש כאן……….. במעמד סיני הקדושה – הייתה לשעתה. אבל במשוך היובל המה יעלו בהר…. אבל לאחר מכן, המקום שהיה בו גילוי השכינה הגדול ביותר, כבר אינו קדוש. הייתה קדושה לזמנה. היום אין קדושה בהר סיני. וכאן אומר יהושע, שזה שונה עכשיו. בארץ ישראל, זה נשאר, ולכן שונה. כאן צריך להישאר רושם, ולכן אסור לבנות מחדש את יריחו. לא משהו שהיה ונגמר אלא השראת שכינה של קבע. תזכורת קבועה. זה דבר שנשאר, עומד כל הזמן. זה הדבר שמחיה את העם בארץ ישראל. לבוא לארץ ישראל פירושו לעמוד מול פני שכינה. בכך שונה מסיני שם הקדושה חד פעמית.
(46) סיבה נוספת חשובה, שהיה צורך בנס המיוחד של הפלת החומות. נראה זאת בהמשך, שהסיפור של כיבוש הארץ יכול היה להפוך לסיפור ארוך וקשה. היה קשה והיו גם תקלות. הדבר הכי מורכב ומסובך שיכול היה להיות הוא שעם ישראל יצטרך לעבור בכל עיר ועיר עם חומה ולהפיל את החומה. אנחנו יודעים מה זה מצור. זה יכול לקחת הרבה זמן. הערים היו מאורגנות למצור, ידעו להתגונן. אם זוכרים את המצור על ירושלים, אפילו בימי נבוכדנצר. העיר הייתה במצב קשה, מולה עמד הצבא הגדול ביותר, של האימפריה הבבלית. והעיר הזאת עם כל הקשיים החזיקה מעמד שלוש שנים. לעבור בכל עיר מוקפת חומה, והיו הרבה ערים מוקפות חומה מימי יהושע בן נון. אולי נפילת החומה באה לומר לעמי כנען, להוציא מלבם שזה יעזור להם. להוציא להם את החשק להילחם. כי חומות זה דבר נזיל, זה לא מה שהיה פעם. פעם חומות היו עומדות, והיום אי אפשר לבטוח בזה. וזה אולי אמור להוציא את הצבאות מחוץ לחומה, וכך לגמור את כיבוש הארץ בצורה מהירה יותר. האם זה הלך, נראה בהמשך. שומעים בשני פסוקים לאחר הסיפור שבאים לאחר הקללה של יהושע, שני פסוקים סותרים.
יהושע ו
כז וַיְהִי ה', אֶת-יְהוֹשֻׁעַ; וַיְהִי שָׁמְעוֹ, בְּכָל-הָאָרֶץ.
פרק ז'
א וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מַעַל, בַּחֵרֶם; וַיִּקַּח עָכָן בֶּן-כַּרְמִי בֶן-זַבְדִּי בֶן-זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה, מִן-הַחֵרֶם, וַיִּחַר-אַף ה', בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
שני פסוקים מנוגדים. קרה הסיפור הגדול, הנס העצמתי של נפילת חומות יריחו, וזה עשה רושם אדיר, עשה רושם בכל הארץ. כולם שומעים, השאלה מה עושים עם זה. איזה פחד זה ממלא אותם. ומאידך הפסוק המבטא שזה לא היה חלק. יש בקיע, יש סדק. וייחר אף ה' בישראל. עדיין איננו רואים מה גורם חרון האף הזה. אבל מבינים שיש החמצה. כמה חבל שלא הולך טוב. כבר מבינים שהמטרות הגדולות אולי לא כולם הושגו. מה היו המטרות. נראה בהמשך.
א וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֵין יוֹצֵא, וְאֵין בָּא. {ס}
ב וַיֹּאמֶר ה', אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ, אֶת-יְרִיחוֹ וְאֶת-מַלְכָּהּ–גִּבּוֹרֵי, הֶחָיִל. ג וְסַבֹּתֶם אֶת-הָעִיר, כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה–הַקֵּיף אֶת-הָעִיר, פַּעַם אֶחָת; כֹּה תַעֲשֶׂה, שֵׁשֶׁת יָמִים. ד וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים, לִפְנֵי הָאָרוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, תָּסֹבּוּ אֶת-הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהַכֹּהֲנִים, יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת. ה וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל, בשמעכם (כְּשָׁמְעֲכֶם) אֶת-קוֹל הַשּׁוֹפָר, יָרִיעוּ כָל-הָעָם, תְּרוּעָה גְדוֹלָה; וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר, תַּחְתֶּיהָ, וְעָלוּ הָעָם, אִישׁ נֶגְדּוֹ. ו וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, אֶל-הַכֹּהֲנִים, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, שְׂאוּ אֶת-אֲרוֹן הַבְּרִית; וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים, יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת יוֹבְלִים, לִפְנֵי, אֲרוֹן ה'. ז. ויאמרו (וַיֹּאמֶר), אֶל-הָעָם, עִבְרוּ, וְסֹבּוּ אֶת-הָעִיר; וְהֶחָלוּץ–יַעֲבֹר, לִפְנֵי אֲרוֹן ה'. ח. וַיְהִי, כֶּאֱמֹר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הָעָם, וְשִׁבְעָה הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאִים שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי ה', עָבְרוּ וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת; וַאֲרוֹן בְּרִית ה', הֹלֵךְ אַחֲרֵיהֶם. ט. וְהֶחָלוּץ הֹלֵךְ–לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים, תקעו (תֹּקְעֵי) הַשּׁוֹפָרוֹת; וְהַמְאַסֵּף, הֹלֵךְ אַחֲרֵי הָאָרוֹן, הָלוֹךְ, וְתָקוֹעַ בַּשּׁוֹפָרוֹת. י. וְאֶת-הָעָם צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר, לֹא תָרִיעוּ וְלֹא-תַשְׁמִיעוּ אֶת-קוֹלְכֶם, וְלֹא-יֵצֵא מִפִּיכֶם, דָּבָר: עַד יוֹם אָמְרִי אֲלֵיכֶם, הָרִיעוּ–וַהֲרִיעֹתֶם. יא. וַיַּסֵּב אֲרוֹן-ה' אֶת-הָעִיר, הַקֵּף פַּעַם אֶחָת; וַיָּבֹאוּ, הַמַּחֲנֶה, וַיָּלִינוּ, בַּמַּחֲנֶה. {פ}
יב. וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ, בַּבֹּקֶר; וַיִּשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים, אֶת-אֲרוֹן ה'. יג. וְשִׁבְעָה הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאִים שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיֹּבְלִים, לִפְנֵי אֲרוֹן ה', הֹלְכִים הָלוֹךְ, וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת; וְהֶחָלוּץ, הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְהַמְאַסֵּף הֹלֵךְ אַחֲרֵי אֲרוֹן ה', הולך (הָלוֹךְ) וְתָקוֹעַ בַּשּׁוֹפָרוֹת. יד. וַיָּסֹבּוּ אֶת-הָעִיר בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, פַּעַם אַחַת, וַיָּשֻׁבוּ, הַמַּחֲנֶה; כֹּה עָשׂוּ, שֵׁשֶׁת יָמִים. טו. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיַּשְׁכִּמוּ כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר, וַיָּסֹבּוּ אֶת-הָעִיר כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה, שֶׁבַע פְּעָמִים: רַק בַּיּוֹם הַהוּא, סָבְבוּ אֶת-הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים. טז. וַיְהִי בַּפַּעַם הַשְּׁבִיעִית, תָּקְעוּ הַכֹּהֲנִים בַּשּׁוֹפָרוֹת; וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הָעָם הָרִיעוּ, כִּי-נָתַן ה' לָכֶם אֶת-הָעִיר. יז. וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל-אֲשֶׁר-בָּהּ, לַה': רַק רָחָב הַזּוֹנָה תִּחְיֶה, הִיא וְכָל-אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת–כִּי הֶחְבְּאַתָה, אֶת-הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלָחְנוּ. יח. וְרַק-אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן-הַחֵרֶם, פֶּן-תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן-הַחֵרֶם; וְשַׂמְתֶּם אֶת-מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, לְחֵרֶם, וַעֲכַרְתֶּם, אוֹתוֹ. יט. וְכֹל כֶּסֶף וְזָהָב, וּכְלֵי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל–קֹדֶשׁ הוּא, לַה': אוֹצַר ה', יָבוֹא. כ. וַיָּרַע הָעָם, וַיִּתְקְעוּ בַּשֹּׁפָרוֹת; וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת-קוֹל הַשּׁוֹפָר, וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה, וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ, וַיִּלְכְּדוּ אֶת-הָעִיר. כא. וַיַּחֲרִימוּ, אֶת-כָּל-אֲשֶׁר בָּעִיר, מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה, מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן; וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר, לְפִי-חָרֶב. כב. וְלִשְׁנַיִם הָאֲנָשִׁים הַמְרַגְּלִים אֶת-הָאָרֶץ, אָמַר יְהוֹשֻׁעַ, בֹּאוּ, בֵּית-הָאִשָּׁה הַזּוֹנָה; וְהוֹצִיאוּ מִשָּׁם אֶת-הָאִשָּׁה וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לָהּ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתֶּם לָהּ. כג. וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים הַמְרַגְּלִים, וַיֹּצִיאוּ אֶת-רָחָב וְאֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ וְאֶת-אַחֶיהָ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לָהּ, וְאֵת כָּל-מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ, הוֹצִיאוּ; וַיַּנִּיחוּם–מִחוּץ, לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. כד. וְהָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ, וְכָל-אֲשֶׁר-בָּהּ: רַק הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב, וּכְלֵי הַנְּחֹשֶׁת וְהַבַּרְזֶל–נָתְנוּ, אוֹצַר בֵּית-ה'. כה. וְאֶת-רָחָב הַזּוֹנָה וְאֶת-בֵּית אָבִיהָ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לָהּ, הֶחֱיָה יְהוֹשֻׁעַ, וַתֵּשֶׁב בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל, עַד הַיּוֹם הַזֶּה: כִּי הֶחְבִּיאָה אֶת-הַמַּלְאָכִים, אֲשֶׁר-שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ לְרַגֵּל אֶת-יְרִיחוֹ. {פ}
כו. וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ, בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר: אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה', אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת-הָעִיר הַזֹּאת אֶת-יְרִיחוֹ–בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה, וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ. {ס}
כז. וַיְהִי ה', אֶת-יְהוֹשֻׁעַ; וַיְהִי שָׁמְעוֹ, בְּכָל-הָאָרֶץ.