פרק י' – תוכנית הגבעונים ומכת הברד

סיכמה וערכה: שפרה בירנבוים. לא עבר את הגהת הרב.
הרב מנשה וינר
א׳ בשבט ה׳תשע״א
 
06/01/2011

נביאים וכתובים
פרק י' – תוכנית הגבעונים ומכת הברד

ראינו בשבוע הקודם את המלחמה של יהושע וישראל מול מלכי הדרום, פרק י' ועמדנו על הנקודה המרכזית בכל הסיפור – השעון. הגורם הלחוץ. הייתה הזדמנות כאשר הצבאות המרכזיים של מלכי הדרום נמצאים מחוץ לערי המבצר שלהם, צריך לנצל במהירות את ההזדמנות, דיברנו על איך הגיעו למצב הזה. יהושע במסע הצליח להפתיע אותם ולתפוס אותם מחוץ לערים, מכאן מתחיל המרדף הגדול עם החשש שיספיקו להגיע לעריהם. מכאן הבהילות. לא הורגים אותם למרות שאולי היה כדאי מבחינה מוראלית, אומר יהושע שאין זמן. שמים אבנים בפתח המערה, ונטפל בהם אחר כך. שמים שומרים ורצים הלאה. זוהי הסיבה שנדרשה ההתערבות האלקית המיוחדת של שמש בגבעון דום, כי צריך לתפוס את כולם לפני ש… הם בירידה לשפלה במעלה בית חורון. השאלה האם יצליחו לברוח ולהימלט גם בסיוע אבני הברד, אבל בראש ובראשונה ההארכה שקיבלו, שמש בגבעון דום, ויכלו לראות.

המסלול של המלחמה.
יודעים איפה נמצאת גבעון, סמוך לירידה לבית חורון. יורדים לשפלה, מערבה, מטפסים חזרה דרומה ושוב לגב ההר בחברון. חוזרים חזרה, אבל מי שנמלט מהסיפור הזה הוא מלך ירושלים. המלך עצמו לא זכה להימלט, אך ירושלים ניצלה. כי כשכולם ברחו לאותו כיוון, היחידים שלא ברחו לאותו כיוון היו אנשי ירושלים. (4) הכיוון שלהם הוא הפוך, ואז כשיהושע ניגש לחזור, כבר מאוחר מידיי וכיבוש ירושלים נדחה לשנים רבות.

הפן המוסרי
ראינו את ההצלחה של יהושע דווקא בגלל שלא התעכב לרגע, ובא מייד לעזור לגבעונים, למרות שהיו בוודאי לא מעט קולות בעם שלא רצו בכך, כיון שהם שיקרו לנו. אבל יהושע לא שומע להם, וזה בסופו של דבר הביא את ההזדמנות למצוא את העמים הללו מחוץ לעריהם.

(כ) …וְהַשְּׂרִידִים שָׂרְדוּ מֵהֶם וַיָּבֹאוּ אֶל עָרֵי הַמִּבְצָר:

דיברנו על הביטוי:יהושע וכל ישראל עמו
הביטוי מופיע כמה פעמים. עוד כמה שאלות שהותרנו פתוחות.

סיפור הגבעונים – ההסבר
מתברר לנו חלק ממה שעמד באותה תפיסה של הגבעונים. מה חשבו הגבעונים כשבאו עם כל ההצגה הזאת ורימו את בני ישראל? (7)
יהושע עלה וכבשו את יריחו, ועלו אל העי על יד בית אל. מה הם חשבו? הרי ברור שיתפסו אותם.
אמרנו שיש לאנשי גבעון מה למכור, כי ראינו שבני ישראל היו מאוד להוטים, מאוד רוצים. ויקחו מצידם… אין הכוונה ללחם מעופש לצורך ההצגה. המצב לא היה חמור כל כך. אלא מצֵידם – היה להם מה לתת. הגבעונים גרים פה באזור, (אז עדיין לא ידעו זאת,) יכלו לתת הערכות מודיעיניות – דברים שיכלו לעמוד לזכותם. אבל יש פה דבר מעבר לזה. הגבעונים מכירים את האזור, ומגלים בדיוק מה התכנית בכיבוש הארץ. מה הכיוון של צבא ישראל, בו ירצה לעלות. מה הכיוון? נכנסו ליריחו ואז עולים מערבה. ברור לאן הולכים. לכיוון ירושלים מן הסתם, משם ימשיך הצבא הישראלי. נראה שמה שהעריכו הגבעונים, שבמערכה מול ירושלים או מול אחד המלכים האחרים, הם יוכלו לבוא ולעזור לישראל. הם גרים (9) קרוב ויכולים לסייע. הם העריכו שזו תהיה התחנה רגע לפני שעם ישראל יתקדם הלאה ואחרי המלחמה בירושלים יגלו את הערים שלהם. וזה לא קרה כך.

ויהי אחרי שלושת ימים…

מהר מאוד התגלה, מוקדם מידיי מבחינתם. השאלה מדוע. שני דברים טרפו כאן את הקלפים. הדבר הראשון הוא שלא הצליחו להקדים את המלחמה על ירושלים, כי לא חשבו שיקרה מה שקרה, שמלך ירושלים אוסף איתו את מלכי הדרום להילחם מולם (11) ולא מול יהושע. פתאום מצאו עצמם מותקפים, ולא יכלו לפרוע את השטר שחשבו שיפרעו. פתאום מוצאים עצמם מתחננים ליהושע שיבוא ויציל אותם.
דבר שני: שהעמים ידעו על השבועה.
מה שקרה עוד לפני כן, מה שנתנו בני ישראל זה לא מה שהם חשבו לקבל, אלא עוד הרבה מעבר. הגבעונים ביקשו ברית. לעומת זאת מה שנתנו להם זו שבועה. נשבעו להם אנשי העדה. הם נשבעו והעמים מסביב ראו את השמחה. נראה שהם הורידו הילוך ולא נהגו בזהירות. ייתכן שחזרו חזרה ועשו חגיגות שלמה כשחזרה המשלחת, וסיפרה לאיזו הצלחה הם זכו. ייתכן ששני דברים קרו במקביל. גם עם ישראל שמע, אבל גם מלך ירושלים ומלכי הדרום שמעו. הגבעונים התחילו להשתולל. מלכי הדרום שמעו. הם חשבו שיוכלו לעזור לעם ישראל. באמת, אילו שמרו על עצמם, ולא היו יוצאים (13) עם כל מיני הצהרות, חוזרים בשקט, מספרים לאנשיהם בשקט ומסודר, ולא היו חוגגים, לא בטוח שמלך ירושלים היה שומע את הדבר הזה, ולא בטוח שגם בני ישראל לא היו שומעים וזה היה עובד יפה. זו התכנית שהייתה באמתחתם – לתת עזרה ממשית, אך כל זה נפל, אולי הרגישו שכבר לא צריך. אבל כל זה לא מספק. בוודאי נותן מוטיבציה לבני ישראל לכרות ברית איתם. גם יכלו לומר שאת חלקם בברית הם מילאו. תארו לכם שזה היה קורה. יהושע היה עולה לירושלים, וזו עיר מבוצרת, ובמי שלא יבחר יהושע להילחם, יבואו הגבעונים ויעזרו, כי הם ידועים איפה מקורות המים, והגבעונים הם אנשים חזקים כמו שנאמר:… יהושע פרק י

(ב) וַיִּירְאוּ מְאֹד כִּי עִיר גְּדוֹלָה גִּבְעוֹן כְּאַחַת עָרֵי הַמַּמְלָכָה וְכִי הִיא גְדוֹלָה מִן הָעַי וְכָל אֲנָשֶׁיהָ גִּבֹּרִים:

ולאחר שיספקו את העזרה הזאת, ישראל יראו את ערי הגבעונים. אחרי שהם עזרו במלחמה, זה לא נעים, זה יותר מסובך. אבל זה לא מספק, כי עדיין השקר עומד. גם לזה הייתה להם תכנית מגירה טובה מאוד. הדבר הבא שהם לקחו בחשבון הוא שבעצם יש להם קשרים ארוכים.
מיהם הגבעונים?
מאיזה עם היו הגבעונים? חיווי. יש עיר מפורסמת שנדבר עליה שם יושבים החווי. שכם. שכם בן חמור החווי יושב הארץ.
לעיר שכם יש סיפור עתיק יומין. היה שם סיפור לא נעים עם דינה. נחזור אל דינה כשנדבר על אי-כיבוש שכם, אבל כרגע נאמר שנוצרו קשרים. אפשר לומר מארץ רחוקה באנו, שכם זה נושא רגיש אצל יהושע. מארץ רחוקה הכוונה משכם. כשנמצאים באזור ירושלים, שכם זה כבר אזור אחר. בעיקר אם נתאר את יערות שמילאו את הר אפרים. זוהי ארץ רחוקה ומזכיר סיפור רחוק שהיה בינינו. איפה יושבים החיווי ממש? יש כל מיני בסיסים. ערי הגבעונים בגבעון הכפירה, ויש גם בשכם אבל הבסיס שלהם הוא (19) בצפון. עליו הם בנו את השקר שלהם מארץ רחוקה. יהושע פרק יא

(א) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָבִין מֶלֶךְ חָצוֹר וַיִּשְׁלַח אֶל יוֹבָב מֶלֶךְ מָדוֹן וְאֶל מֶלֶךְ שִׁמְרוֹן וְאֶל מֶלֶךְ אַכְשָׁף:
(ב) וְאֶל הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מִצְּפוֹן

והחיווי – תחת החרמון
שם נמצאים החיווי. רכס ההר הגבוה שממנו אפשר לראות ולצפות. מצפה. כמו צפת, הצופה על האזור. ארץ המצפה היא ככל הנראה הרכס הגדול של החרמון. מופיע גם בשופטים, ברשימת הגויים שה' הניח ללמד את בני ישראל מלחמה.
שופטים פרק ג

(ג) חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְכָל הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי וְהַחִוִּי יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת:.

שמואל ב' פרק כד, מפקד שדוד שולח את יואב לעשות בכל הארץ: שמואל ב פרק כד

(ז) וַיָּבֹאוּ מִבְצַר צֹר וְכָל עָרֵי הַחִוִּי וְהַכְּנַעֲנִי וַיֵּצְאוּ אֶל נֶגֶב יְהוּדָה בְּאֵר שָׁבַע:

שם יושבים החוי. לגמרי בצפון. וזה יהיה התירוץ אותו יגידו. הם בונים על האינטרס המשותף. ולגבי ארץ רחוקה נוכל להסתדר. (23) אנחנו מהלבנון, לא מכאן. זה יוכל להצטרף אחרי שכבר כרתנו ברית. בתכנית שלהם הייתה מחשבה לטווח ארוך, ולכן מבחינתם היא הצליחה. עצם זה שלחיווי יש פריסה גדולה כזאת, צריך להסביר. כשנסביר את תכנית הכיבוש נסביר.
בהקשר הזה מבינים את התחכום שהיה בתכנית שלהם. ככל שתכנית מתוחכמת יותר, זה לכאורה אמור להגביר את הכעס והתרעומת על התכנית. עם כל זה בגלל חילול ה' הגדול שהיה פה, כי נשבעו בשם ה', עכשיו אומר יהושע לעשות הכל, וה' מעודד את יהושע אל תירא מהם, והוא מגיע ועושה את כל העניין זה.
הניסים
על הרקע הזה נוכל להבין יותר את הסיפור המוזר, והנס הגדול שקורה כאן.

יא וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֵם בְּמוֹרַד בֵּית-חוֹרֹן וַה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן-הַשָּׁמַיִם עַד-עֲזֵקָה…

לכאורה זה סותר את כל המהלך שאנחנו רואים. המעבר שעם ישראל עובר לארץ ישראל, עובר גם שינוי ההנהגה האלקית. (25:30) פה עם ישראל כבר לא אוכל לחם מן השמים אלא דואג לפרנסתו, להילחם על ארצו ולכבוש, להתנהג בצורה טבעית. מעבר הירדן נסי וכן יריחו אבל מלחמת העי טבעית לחלוטין.
למה ה' מתערב בנס? מה פשר ההתערבות הזאת?
ברור שהייתה הצטננות גדולה של ההתלהבות, ראינו שזה כך, זה קרה במפלה הראשונה מול העי. התפרקות מוחלטת, עד כדי כך שיהושע קורע שמלותיו ואומר יהושע פרק ז

(ז) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֲהָהּ אֲדֹנָי יְקֹוִק לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הַיַּרְדֵּן לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַאֲבִידֵנוּ וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: (ח) בִּי אֲדֹנָי מָה אֹמַר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף לִפְנֵי אֹיְבָיו:

יהושע היה מוכן לוותר על כל זה. הסברנו בזמנו. זו הייתה תחושה קשה שאולי זה לא הולך טוב. בא הניצחון הגדול לאחר הטקס הגדול של תפיסתו של עכן. נראה שאולי זה בסדר. אולי זה תוקן. ואז מגיעים הגבעונים. ומתברר לעם ישראל שהם שוב פישלו בענק. ופתאום קולטים כמה זה עלוב כאשר את פי ה' לא שאלו. כשרוצים להסתדר לבד. אם כתוב את פי ה 'לא שאלו, לא סתם לא שאלו, אלא החליטו לא לשאול, עדיף לא לשאול. עדיף שיהיו שוגג ואל מזיד. גם פה הרושם את פי ה' לא שאלו. מה ה' יגיד? תכרתו איתם ברית? לא. אז התברר להם מה קורה כאשר "את פי ה' לא שאלו", וזו הרגשה קשה מאוד. חלק מהבעיה היא שיהושע מנותק מעם ישראל. שתי המשלחות ששלחו הגבעונים וכל הקושי שיש בדבר הזה. מה רואה עם ישראל עכשיו? התגובה (30) שמלך ירושלים אוסף את החברים שלו והגבעונים מבקשים מישראל בואו תעזרו לנו.
מה ההרגשה שיש לישראל?
אנחנו הולכים להסתבך במלחמה שלא שלנו. הכי נוח לעם ישראל, שחמשת המלכים יעשו את העבודה ויפתרו אותנו מהבעיה של הגבעונים. אנחנו צריכים עכשיו להסתבך במלחמה שלא על פי התכנית של ה'. ואת זה עם ישראל מבין. ואומר להם יהושע, "חגורים, הולכים למלחמה, הגבעונים קראו לנו." התחושה היא מאוד קשה. כל המסע מהגלגל עד גבעון זו עלייה קשה מאוד. בשביל מה כל הדבר הזה? מלחמה שאנחנו לא צריכים להיות בה.
למה יהושע הולך לשם? כי מרגיש שאולי פישל. ללכת למלחמה שכזאת, האם ה' נמצא איתנו או לא, השאלה התעוררה ביתר שאת. ויש כאן צורך להחזיר איזה מהלך אחד אחורה (32) וה' מראה שהוא שותף איתכם. זה שיתוף הפעולה ה' נותן סיוע. מאריך את הזמן, מוריד ארטילריה – ברד, ה' עוזר ומאפשר לעם ישראל את המרדף. בסוגריים נאמר לנו, שרבים מתו באבני הברד מאשר בחרב. כלומר הסיוע מאת ה' עזר יותר מהמלחמה עצמה. יש פה צורך בשיתוף פעולה. הקב"ה מפיל את חומות יריחו – ואתם מסתערים. הקב"ה מסתיר את השמש בשמים – ואתם הולכים ומנצחים. שיתוף הפעולה הולך יפה. הוא נרמז לנו כאן:
נס אחד, האבנים הגדולות שיורדות מן השמים והשני זה שמש בגבעון דום.
בסוף השמש כן שקעה. מתי זה קרה?

יהושע י'
כו וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ אַחֲרֵי-כֵן, וַיְמִיתֵם, וַיִּתְלֵם, עַל חֲמִשָּׁה עֵצִים; וַיִּהְיוּ תְּלוּיִם עַל-הָעֵצִים, עַד-הָעָרֶב. כז וַיְהִי לְעֵת בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּרִידוּם מֵעַל הָעֵצִים, וַיַּשְׁלִכֻם, אֶל-הַמְּעָרָה אֲשֶׁר נֶחְבְּאוּ-שָׁם; וַיָּשִׂמוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, עַל-פִּי הַמְּעָרָה, עַד-עֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה. {ס}

כשנגמר הסיפור של שמש בגבעון דום, הוריד את המלכים התלויים. מאיפה לקח אבנים לשים על פי המערה? מהאבנים שה' השליך על האויבים. אבל האבנים מברד? זה מה שכתוב קודם: פרק י

יא וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֵם בְּמוֹרַד בֵּית-חוֹרֹן וַיהוָה הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן-הַשָּׁמַיִם עַד-עֲזֵקָה...

את אלו לקחו. ואם תשאלו אבל אבנים אלו מברד איך החזיקו מעמד? כתוב עד עצם היום הזה. יש כאן בדיוק אותו שיתוף פעולה. הקב"ה עצר את השמש והוריד אבנים ובסופו של דבר עם ישראל משתמש באותם אבנים גדולות כדי לבטא מחדש כריתת הברית המחודשת עם הקב"ה ולהבין שיהושע נלחם בציווי ה' ומתוך זה בא החיבור המחודש (36) בין יהושע לישראל. חוזר כל כך הרבה פעמים.
האבנים – מכת הברד
האבנים הגדולות – אבני הברד. חובה להשוות לפרשת וארא – בוא. נראה שהיה פה משהו מעבר למה שנראה במבט ראשון. אם אנחנו נמצאים בעונת האביב, מכת ברד זה יכול להיות נחמד. מכת הברד ב ספר שמות, היא מכה מיוחדת, המכה שמסיימת את הפרשה הראשונה שעוסקת במכות, פרשת וארא. שלוש המכות הבאות בפרשת בוא הן אחרי שהכול הסתיים פחות או יותר, אך ברד תופסת נפח גדול בהיקף הפסוקים שלה , ובביטויים המיוחדים שלה.
(37) משהו גדול ועצום. ואמרנו לא פעם שפרעה הגיע לנקודה שבה לא יכול היה להמשיך. אומר

. כז וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים.

חטאתי הפעם וה' הצדיק. יותר מזה לא מופיע. עדיין מחכה. אבל הביטויים. מכת הברד זו המכה השביעית ששברה אותו. שבע זה מספר מיוחד. מה בדיוק שבר אותו? אם מדייקים רואים שיש פה דבר שונה.
שמות י'

. כג וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּהוּ, עַל-הַשָּׁמַיִם, וַה' נָתַן קֹלֹת וּבָרָד, וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה; וַיַּמְטֵר ה' בָּרָד, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.

קולות. זה אולי נתפס כדבר שולי, אך זה דבר מרכזי. מהם הקולות? הדבר מאוד משמעותי, כי מה אומר פרעה בפסוק כ"ח

כח הַעְתִּירוּ, אֶל-ה', וְרַב, מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד; וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם, וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד. כט וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מֹשֶׁה, כְּצֵאתִי אֶת-הָעִיר, אֶפְרֹשׂ אֶת-כַּפַּי אֶל-ה'; הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן

הקולות, הקולות שיפסיקו . כה מודגש הקולות.

לג וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה, אֶת-הָעִיר, וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו, אֶל-ה'; וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד, וּמָטָר לֹא-נִתַּךְ אָרְצָה. לד וַיַּרְא פַּרְעֹה, כִּי-חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת–וַיֹּסֶף לַחֲטֹא; וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ, הוּא וַעֲבָדָיו. לה וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה', בְּיַד-מֹשֶׁה

וכאשר חדלו הקולות, הוא יכול לחזור לסורו. ויחזק לבו. יכול להמשיך לחטא. קולות תופסים נפח גדול. חז"ל מדברים על חמש פעמים קולות.
משמחים חתן וכלה יש חמשה קולות,
מעמד סיני יש חמשה קולות,
וגם כאן יש חמישה קולות.
יש פה הופעה של גילוי שכינה אדיר כמו מעמד סיני. עוצמה גדולה. הקולות באים לבטא חלק מהעוצמה שלו. אנחנו לא יודעים כיצד נשמעו הקולות. התנ"ך מספר לנו על כמה מקומות שהקב"ה מהמם את צבא האויב ושומעים קולות. (40) בכמה הזדמנויות הארכנו בזה. איזו עוצמה :

מלכים ב פרק ז
(ו) וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה שָׂכַר עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ:

מחנה ארם הוא גדול . שם מצור גדול בשומרון. עם המצורעים. חייל ישראלי אחד לא היה שם. ה' רק השמיע להם קולות. לא היה כלום. רק השמיע קולות. מחנה ארם הגדול והעצום, בורח. וכל הדרך עד הירדן אי אפשר לעבור שם, כי הכול מלא בציוד ובכל מה שהשליכו מחנה ארם בחופזם. בפאניקה אדירה בורחים, כמו הצבא המצרי בסיני. כלום לא היה, רק השמיע קולות. הדבר הזה חוזר, בפרשת בשלח, מהמם את סוס פרעה – מה שקורה בקריעת ים סוף. ה' מהמם. זה שבר סופית את פרעה. נראה שזה מה שהיה אצלנו. לא רק ברד, לא כל כך נעים הברד, לא הייתה סיטואציה נעימה כשמלכי הדרום נסו. אמנם ראו מראה מיוחד ביום מותם,

י וַיְהֻמֵּם ה' לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּכֵּם מַכָּה-גְדוֹלָה בְּגִבְעוֹן; וַיִּרְדְּפֵם, דֶּרֶךְ מַעֲלֵה בֵית-חוֹרֹן, וַיַּכֵּם עַד-עֲזֵקָה, וְעַד-מַקֵּדָה

להומם
זה להשמיע את הקולות והייתה שם הופעה מדהימה (43:30) ומלחיצה ומפחידה שהייתה צריכה להגיע מחדש. הופעה של גילוי שכינה שהיה צריך להופיע מחדש. והיו זקוקים לזה.
מי היה זקוק לזה? כולם. גם העמים כי כפי שעשה עמלק שצינן את ההתלהבות זה מה שקרה במלחמה מול העי. התברר שאלוקי ישראל יכול להפיל חומות, אבל יש לו גם נפילות. כל התפיסה האלילית ששלטה פה, שיש פה אלילים שונים, כוחות שונים. והיה צורך להחזיר את אותו פחד שהיה במעבר הירדן. וימס לבבם ולא היה בהם עוד רוח…
ככה זה מה היה צריך להיות. ואחר כך היתה הנפילה בעי. ואז התברר – לב אחד נמס. המים המסו את לב עמי כנען, המים של בקיעת ירדן. ועכשיו לב ישראל נמס למים. אותו תיאור שאחרי בקיעת הירדן מופיע כאן,
בפרק ט' כולם שמעו ובאים להילחם. קודם שמעו ונבהלו עכשיו באים להילחם. צריך להחזיר את ההרתעה. וזה ישפיע גם על מלכי הצפון. לא פחות מזה אמור היה להשפיע ולחזק את בני ישראל, שנחלשו ברוחם בעקבות התחושה הקשה שלא מצליחים. ניתנה כאן הזדמנות מחודשת. מן חזרה על הסיפור של גילוי שכינה גדול שהיה בצורה הזאת. לכן גם הדיבור: יהושע פרק י

(יב) אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַה' בְּיוֹם תֵּת ה' אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן:

בלשון אז ישיר משה. ואולי זה הדבר שהיה חסר. דיברנו על ההקבלות הרבות שיש בין מעבר ים סוף ונפילת חומות יריחו. אבל משהו חסר. בים סוף הגענו לשירת הים. זה היה חסר. לא הייתה התגובה ההולמת המקבילה לשירה. אולי

(יב) אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַיקֹוָק בְּיוֹם תֵּת ה' אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן: (יג) וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים: (יד) וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ ה' בְּקוֹל אִישׁ כִּי ה' נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל: פ

לא יכול שלא להזכיר את מה שהיה בים סוף, שה' נלחם לישראל.
הפן המוסרי של הרגל על צואר המלכים – אין התייחסות
אבל צריכים את החיזוק. למה זה קורה עכשיו? נלחמנו ביריחו בעי, למה צריכים את החיזוק? כי לא ברור האם הם בכיוון הנכון. עכשיו שוב מתברר שאם הולכים עם ה' מצליחים.

שמות י'יג וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה, הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר, וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, כֹּה-אָמַר ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים, שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי. יד כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת, אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת-כָּל-מַגֵּפֹתַי אֶל-לִבְּךָ, וּבַעֲבָדֶיךָ, וּבְעַמֶּךָ–בַּעֲבוּר תֵּדַע, כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל-הָאָרֶץ. טו כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי, וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת-עַמְּךָ בַּדָּבֶר; וַתִּכָּחֵד, מִן-הָאָרֶץ. טז וְאוּלָם, בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ, בַּעֲבוּר, הַרְאֹתְךָ אֶת-כֹּחִי; וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי, בְּכָל-הָאָרֶץ. יז עוֹדְךָ, מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי, לְבִלְתִּי, שַׁלְּחָם. יח הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר, בָּרָד כָּבֵד מְאֹד, אֲשֶׁר לֹא-הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם, לְמִן-הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד-עָתָּה. יט וְעַתָּה, שְׁלַח הָעֵז אֶת-מִקְנְךָ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לְךָ, בַּשָּׂדֶה: כָּל-הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר-יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה, וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה–וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד, וָמֵתוּ. כ הַיָּרֵא אֶת-דְּבַר ה', מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה–הֵנִיס אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ, אֶל-הַבָּתִּים. כא וַאֲשֶׁר לֹא-שָׂם לִבּוֹ, אֶל-דְּבַר ה'–וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ, בַּשָּׂדֶה. {פ}כב וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, נְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַשָּׁמַיִם, וִיהִי בָרָד, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם: עַל-הָאָדָם וְעַל-הַבְּהֵמָה, וְעַל כָּל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה–בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. כג וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּהוּ, עַל-הַשָּׁמַיִם, וַיהוָה נָתַן קֹלֹת וּבָרָד, וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה; וַיַּמְטֵר ה' בָּרָד, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. כד וַיְהִי בָרָד–וְאֵשׁ, מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד: כָּבֵד מְאֹד–אֲשֶׁר לֹא-הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי. כה וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, מֵאָדָם, וְעַד-בְּהֵמָה; וְאֵת כָּל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד, וְאֶת-כָּל-עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר. כו רַק בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, אֲשֶׁר-שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לֹא הָיָה, בָּרָד. כז וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה, וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, חָטָאתִי הַפָּעַם: ה', הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים. כח הַעְתִּירוּ, אֶל-ה', וְרַב, מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד; וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם, וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד. כט וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מֹשֶׁה, כְּצֵאתִי אֶת-הָעִיר, אֶפְרֹשׂ אֶת-כַּפַּי אֶל-ה'; הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן, וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה-עוֹד, לְמַעַן תֵּדַע, כִּי לַיהוָה הָאָרֶץ. ל וְאַתָּה, וַעֲבָדֶיךָ: יָדַעְתִּי–כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן, מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים. לא וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה, נֻכָּתָה: כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב, וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל. לב וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת, לֹא נֻכּוּ: כִּי אֲפִילֹת, הֵנָּה. לג וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה, אֶת-הָעִיר, וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו, אֶל-ה'; וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד, וּמָטָר לֹא-נִתַּךְ אָרְצָה. לד וַיַּרְא פַּרְעֹה, כִּי-חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת–וַיֹּסֶף לַחֲטֹא; וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ, הוּא וַעֲבָדָיו. להוַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה', בְּיַד-מֹשֶׁה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן