לחיות עם פרשת השבוע – הרהורים על פרשת זכור
השבת נקרא בע"ה את פרשת "זכור". מצינו בראשונים, שתי דרכים לקיום המצוה של זכירת מעשה עמלק.
יש שהבינו1 שמצוה זו מתקיימת דווקא ע"י הקריאה מספר התורה, ויש שהבינו2 שמצוה זו היא בהתעוררות של כל אחד, בפיו ובליבו, לחדש את שנאתו לעמלק. צורות אלו של קיום המצוה, מלמדות אותנו על בחינות שונות בהבנת המשמעות של מצוה זו וכפי שיתבאר מתוך ד;ברינו בע"ה.
לעתים אנו שואלים את עצמנו- האם פרשה זו היא לא אכזרית מדי? מחיית עם שלם? שאלה זו צפה ועולה ביחס לדינים נוספים בתורה, כגון: "לא תחיה כל נשמה" וכן ביחס לעונשים בתורה. ישנן כל כך הרבה עבירות בתורה, שהעונש עליהן זה: "מות יומת", אפילו על מעשים קלים. לכאורה מדובר באכזריות נוראה, שלא עולה בקנה אחד עם המוסריות והנועם אליה התורה מחנכת אותנו.
אומנם, מבחן התוצאה, אשר דרכו עלינו למדוד את הדברים, מראה כי בפועל הדברים הפוכים לגמרי.
זהו לימוד יסודי בעניין זה. ההיסטוריה היא המלמדת אותנו, איזו תורה מולידה אכזריות חסרת גבולות ואיזו תורה מולידה רחמנות וחסד. הצורה בה עם ישראל מופיע בפועל, היא קנה המידה האמיתי לרמת המוסר שלו.
תיאור עוצמתי ניתן לכך בספר "אני מאמין", המאגד עדויות על חייהם ומותם של אנשי אמונה בשואה (עמ' 303-304, "יוסל ראקובר בשיחה עם קונו"):
ועכשיו, כשבכוחי לראות את פני החיים והעולם בראייה בהירה ומיוחדת, זו שרק במקרים נדירים ניתנת לאדם לפני מותו, נדמה לי, כי יש הבדל יסודי בין אלוקינו לבין אלוהיהם; אלוקינו הוא אלוקי הנקמה ותורתנו כולה דיני מוות בעד עבירות קטנות ביותר- ובכל זאת, מספיק היה לסנהדרין, אותו בית משפט עליון של אומתנו בארצה, שידון פעם בשבעים שנה ויחשב סנהדרין קטלני; אלוהיהם, לעומת זאת, ציווה לאהוב את כל מי שרק נברא בצלם, ובשמו שופכים יום יום את דמנו, זה אלפיים שנה בקירוב.
דת הנצרות היא דת האהבה. "אהבו את שונאכם" היא סיסמת הנצרות, המטיפה למאמיניה על אהבה וחסד חסרי גבולות. אמנם ההיסטוריה לימדה אותנו, כמה צביעות יש בחינוך הזה. אפילו כשיצאו להילחם בשם הדת, כגון במסעות הצלב, טבחו ברבבות באכזריות נוראה.
ביהדות לעומת זאת, המלאה חוקי הנקמה של "מות יומת", התוצאה היא אחרת לגמרי. כך למשל בספר "שיח לוחמים"3, שיצא לאחר מלחמת ששת הימים, מתוארות חוויות שונות מהלחימה, המשקפות את הרמה המוסרית הגבוהה של עם ישראל אף מול אויביו:
…בערב ובליל יום שני התנהל שם קרב טנקים די רציני. המצרים "הורידו" מפקד אחד מהטנקים שלנו ואילו הטנק עצמו לא נפגע. למחרת מצאו חייל מצרי פצוע… לאחר חקירה הסתבר שהוא זה שפגע בטנק ובמפקד. הצוות של אותו טנק הסתודד סביב אותו מצרי, מישהו נידב לו תחבושת שתחזיק את לסתו הנופלת (עמ' 27)
…מתחילת המלחמה ועד סופה היתה לי רתיעה נוראית מללחוץ על ההדק; היו מקרים שממש גבלו באבסורד… אני משוכנע עד עכשיו שלא היה פה שום גורם של פחד אלא אי הרצון להרוג (עמ' 125)
לא יכולתי לירות באדם לא מזויין ובאדם שנראה לי שכבר מנוצח. אצלנו ביחידה נהרגו ונפצעו רבים ע"י חיילים מצריים שיצאו מהעמדות והרימו נשק..עזבו אותם… אז הם נכנסו לעמדות וירו עלינו (עמ' 129)
איננו באים לראות בתקריות הללו, כדרך אותה עלינו לאמץ במלחמה. ודאי שיש כאן גם התנהגות שגויה שעברה את הגבול. אומנם, ניתן ללמוד מהסיפורים הללו, מהי בסופו של דבר התוצאה של החינוך של עם ישראל ושל תורתנו הקדושה. אותו חינוך, של מחיית זכר עמלק, הוא המייצר כזו רמה של מוסרית גבוהה.
הקריאה מתוך ספר התורה מטביעה בנו את שנאת הרע בצורה טהורה וקדושה. איננו מכניסים לתוכה את שנאתנו האישית ורגשי הנקמה האישיים המתלווים בדרך כלל לשנאה. כך עולה מדברי הרב על ברכת "למלשינים אל תהי תקוה":
"אמר להם רבן גמליאל לחכמים, כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותקנה" (ברכות כ"ח). כל הברכות של התפלה, שהן מלאות חסד ואהבה, ראוי לתקנן כל חכם הראוי למעלה רוממה כזאת, לערוך תפילות קבועות לגוי קדוש ועם חכם ונבון. אבל ברכה זו של התפלה, שבתוכה אצורים דברים של שנאה ומשטמה, והאדם באשר הוא אדם אי-אפשר כלל שלא תמצא בקרבו איזו שנאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו, צריכה היא לבא דוקא ממי שכולו טהור וקדש לד', שתכונת השנאה הטבעית אין בלבבו כלל. ורק מפני שע"י תקלתם של הרשעים המכשילים, מחוסרת ההתגלות של התכלית הכללית, יעתר אל ד' להדוך אותם. אבל אם ישאר בלבבו איזה רגש כל-דהו של שנאה מפני ההתנגדות הטבעית, אף שהיא קדש לד' בהתחלתה, מ"מ תגבר בלב להיות ג"כ לשנאה טבעית חוץ משורת הכונה האמתית. על כו עמד שמואל הקטן ותקנה, ורק הוא באמת ראוי לה, כי הוא אשר דרש תמיד "בנפול אויבך אל תשמח" , והסיר מלבבו כל רגש שנאה גם לשונאי נפשו, והוא כשיתעורר לתקן ברכה למינים לא תמצא בה כי-אם רגשת לב טהור לתכלית הטוב האמתי הכללי
הבנה זו, היא הנוגעת לצורת קיום המצוה דווקא ע"י הקריאה מספר התורה. זהו ביטוי לכך, שהמצוה למחות את הרע איננה קנה המידה הבלעדי, אלא מתכללת היא בחינוך הגדול לאמת הכללית של התורה, המכיל בתוכו את ערכי המוסר והחסד. כך עלינו להביט על הדברים. כעין מה שמצינו, אצל עיר הנידחת, שבסופו של דבר- התוצאה של אותו מעשה היא: "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך".
אומנם, כפי שפתחנו, יש שראו את המצוה הזו, לא כדבר הקשור לספר התורה אלא בפועל בחייו של כל אחד. נקודת המבט הזו, מחנכת אותנו לעורר בתוכנו כל הזמן את השנאה לעמלק. זהו לימוד חשוב, בהחדרה להכרתנו את משמעות המושג של שונא.
במסקנות דו"ח וינוגרד, נמנתה בין הסיבות לכישלון במלחמת לבנון השנייה, החדירה של תרבות המערב לערכי צה"ל, אשר גרמה לפגיעה ובלבול בערכי יסוד כגון: חתירה לניצחון ודבקות במשימה.
כאשר יש סדקים גדולים וטשטוש בהגדרת המושג של שונא, הדבר מקהה את הנכונות להשיב מלחמה שערה ונוצר יחס שגוי למציאויות שונות תוך כדי הלחימה.
על כן חובה עלינו לברר ולחדד לעצמנו את השנאה לאויבנו, ולעורר אותה בליבנו (ישנן דעות באחרונים, שבכל אומה יש בחינה של עמלק, והמשמעות של הזכירה והשנאה של עמלק היא רלוונטית כנגד כל הקמים עלינו לכלותנו).
אלו הן 2 בחינות חשובות בגישה לשנאה ומחיית עמלק. מחד, המבט הכללי על התורה ועל עם ישראל כפי שמופיע בפועל. אך מאידך גיסא, חובת בירור השנאה כלפי שונאינו כדי שהרע יתבער מהעולם והטוב יופיע במילואו.
1 היא שיטת ספר האשכול (הל' חנוכה ופורים) והראב"ן
2 רמב"ם, סהמ"צ, לא תעשה נט
3 בהוצאת "חברים צעירים מהתנועה הקיבוצית"