המן מן התורה מניין? – "המן העץ"
מעובד ע"פ שיעור מפי הרב מנשה וינר. ערך: שחר שטרן (לא עבר את הגהת הרב)
אומרת הגמרא (מסכת חולין דף קל"ט ע"ב):
משה מן התורה מנין? בשגם הוא בשר. המן מן התורה מנין? המן העץ. אסתר מן התורה מנין? ואנכי הסתר אסתיר. מרדכי מן התורה מנין? דכתיב מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא.
הגמרא מחפשת רמזים למשה, המן, אסתר ומרדכי. נראה שהגמרא מחפשת כאן משהו משמעותי. אומר רש"י שם:
ועוד זה שאלו ממנו – מנין למשה רמז קודם שבא שסופו לבא
מחפשים רמז לכך שעתיד לבוא משה עוד לפני שהוא נולד. ממילא זו הדרך גם בהמן, אסתר ומרדכי. מדוע צריך למצוא להם רמז מן התורה? בצורה הפשוטה, לתופעות הללו שקרו יש יסודות קדומים. הגמרא מחפשת מהיכן זה מתחיל? בשיעור זה נתייחס יותר למה שנאמר בעניין המן.
המן והעץ
הרמז של המן כאן נראה קלוש, שנאמר: "המן העץ". אומר רש"י (שם):
המן העץ – יתלה על העץ
הדבר הזה מצריך הסבר, כי אם המן נתלה על עץ, קשה להניח שזה דבר כל כך חשוב. הרי הוא מת ומדוע כל כך חשוב כיצד הוא מת? אם זה כך, נראה שצריך למצוא משמעות עמוקה יותר לדרשה הזאת.
ידועה יותר היא הדרשה על אסתר "ואנכי הסתר אסתיר" – מגילת אסתר עוסקת במצב בו יש הסתר פנים. המגילה מדברת על מצב של הסתר פנים גדול. השאלה היא איך יש מציאות כזאת? שם ה' לא מופיע בצורה גלויה במגילה, וכבר בתורה מוזכר שיש מציאות כזאת.
עמלק – המקרה והספק
יש כמה יסודות ביסוד הרוחני של עמלק. "עמלק" – גימטרייה "ספק". מה משמעות העניין הזה? ניתן לראות זאת לאור דברי חז"ל על הפסוקים בהקשר זה. כאשר מגיע המן ומספר לזרש אשתו "את כל אשר קרהו", הביטוי "קרהו" הזכיר לחז"ל שזה בן בנו של "קרך". במלחמת עמלק נאמר "אשר קרך בדרך" וחז"ל רואים שלא במקרה השורש הזה חוזר. זה גם מופיע כשהנער העמלקי מגיע במלחמה בגלבוע והורג את שאול. הוא מספר לדוד מה היה (שמואל ב',א',ה'-ו'):
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ אֵיךְ יָדַעְתָּ כִּי מֵת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ:
וַיֹּאמֶר הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּע
הוא אומר לשאול שזה היה במקרה. מה זאת אומרת במקרה?
לעצם שמו של חג הפורים: החג נקרא כך כפי שהוא נקרא במגילה, על שם הפור. זה נשמע מעט מוזר כי לא נראה שסיפור הפור, הגורל שהיה, הוא כל כך חשוב במגילה. גם במגילה לא רואים שקרה משהו מיוחד בגלל התאריך הזה. פורים – על שם הפור. יש דמיון גדול בין השם פורים לשם כפורים, ועל כך דרשו שיום הפורים הוא "כפורים". זה לא נראה בדיוק אותו הדבר ולמרות זאת אומרים לנו ש"כיפורים כפורים". זה נובע כמובן משמו המוזר של החג.
הנחש, עמלק והספק
יש כאן דבר יסודי מאוד. בספרים כתוב שהמן ועמלק זה סיפור המתגלגל אל נחש הקדמוני בגן העדן, ממנו מתהווה קליפת עמלק והמן היוצא ממנו.
אַל תִּשְׂמְחִי פְלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ כִּי נִשְׁבַּר שֵׁבֶט מַכֵּךְ כִּי מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע וּפִרְיוֹ שָׂרָף מְעוֹפֵף: (ישעיה,י"ד,כ"ט)
על כך דרשו שהצפע זה המן. "צפע" – גימטרייה "עמלק". היסוד מגיע משם. מה מדמה ומקרב את הדברים?
הקב"ה נתן לנו תורה ואנו אמורים להאמין בקב"ה ובהשגחתו בעולם. העולם אכן מתנהל בהשגחתו של הקב"ה, אבל לא תמיד הדברים נראים בעיניים. בעולם הזה ניתן לשאול שאלות: האם העולם מתנהל בהנהגתו של הקב"ה או לא? האם יש בכלל בורא? האם יש אלוקים או אין? הרי אנו לא רואים אותו – עולם מלשון העלם. הדבר המשמעותי ביותר בעולם נעלם מאיתנו. לכן ניתן להטיל ספקות ולהגיד שבעצם אולי לא. בשביל לעורר ספק לא צריך להוכיח. מהות הספק היא לצנן את ההתלהבות. זאת דרך הטלת הספק. חז"ל מפרשים: "אשר קרך" – לשון קור וחום. יש התלהבות גדולה ופתאום יש מישהו ששואל "ואולי לא". זה מקרר את כל ההתלהבות ופוגע באמונה. האמונה צריכה להיות שלמה ולעומתה הספק יכול להיות חלקי. ברגע שיש ספק קטן האמונה לא שלמה. למשל, אם נזרוק שתי קוביות כמה פעמים ובכל פעם ייצא 6-6, עדיין ניתן יהיה לומר שזה במקרה, ולא ניתן יהיה להוכיח שזה לא במקרה. ניתן להראות שיש הסתברות מאוד גבוהה שדבר כזה לא קורה במקרה. יש דברים שקורים בעולם וההסתברות שהם יקרו היא מאוד נמוכה, אך הם קורים כי זה מקרה. אמנם אנו אומרים שהמקרה לא חוזר עוד פעם, אבל בהחלט זה יכול להישנות.
זה עמלק. עמלק מקרר ומטיל ספק ואומר שמה שקרה הוא במקרה. עמלק מגיע ברגעים הקריטיים של עם ישראל, בהם נקודת הקבלה של האמונה השלמה עומדת להגיע, ואז הוא מגיע ומטיל ספק. אחשורוש אומר "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית" (אסתר,ז',ח') – זה לא רק סיפור פרטי בין המן לבין אסתר. זה מה שאומר מלכו של עולם, כאשר עמלק בא לכבוש את המלכה עמו בבית. רבים התלבטו מה היה כל כך קשה במלחמת עמלק? הדבר המרכזי הוא העיתוי – עמלק מגיע להילחם עם עם ישראל רגע לפני מעמד הר סיני. בצורה פשוטה יותר זה היה בהר סיני ממש. משה עולה על גבעה ויתכן שזה הר חורב. חז"ל אומרים (מסכת שבת דף פ"ח ע"א):
אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קימו וקבלו היהודים קיימו מה שקיבלו כבר
בימי אחשורוש יש קבלת תורה מחודשת, ורגע לפני כן מגיע המן. הוא מצנן את ההתלהבות ומנסה לתת הסבר שכלי ולומר שאין שום תורה מן השמיים. הוא מנסה להטיל ספקות.
עץ החיים ועץ הדעת
זהו הסיפור של הנחש הקדמוני. אדם הראשון מקבל ציווי לא לאכול מעץ הדעת. בא הנחש ואומר דבר שאין בו הרבה הגיון אך יש בו יצר גדול: הקב"ה מפחד ממך, כי אם תאכל תהיה כמוהו. זה לא נשמע סביר כל כך, גם לא בטוח שהנחש האמין במה שהוא אמר, אחרת הוא היה אוכל בעצמו מן העץ. ככל הנראה היה לספק הזה על מה לחול. יצירת ספק זה דבר מאוד יסודי אצל האדם, והוא נובע מכך שיש לאדם שכל ודעת, ובדעת הוא שוקל את הדברים. החיים באמת מורכבים, יש צדדים לכאן ויש צדדים לכאן, והאדם אוהב לעשות את הדבר הזה. אמונה תמימה אומרת לאדם – מעל השכל שלך, זה דבר שלא מפקפקים בו ולא שואלים עליו שאלות. זה לא קל! אם רוצים להבין את יסוד החטאים של בני האדם, זהו חטא עץ הדעת. כשאנו בודקים ממה זה נבע התשובה היא משום שהאדם רצה להיות כאלוקים יודע טוב ורע – האדם רצה לדעת, רצה לשקול לבדו את הדברים. לכן ישנו הביטוי "שיקול הדעת" ולא "שיקול החכמה" למשל. אפשר לומר כך ואפשר לומר כך וכבר יש ספק. האדם רוצה להכריע מדעתו אך האמונה אומרת שזה הרבה מעבר, אל תשאל שאלות, תאמין! זה משהו גדול יותר מידיעה.
יש גם מקום לדעת, הקב"ה יצר את עץ הדעת. מדוע? האדם צריך לאכול מעץ הדעת אבל תלוי מתי ותלוי מהו הסדר. האדם צריך לאכול מעץ הדעת רק לאחר שהוא אוכל מעץ החיים. אם האדם היה אוכל מעץ החיים, היה הקב"ה מתיר לו לאכול גם מעץ הדעת. עץ החיים זו התורה כפי שהיא – עץ התורה, עץ האמונה. לאכול מעץ החיים פירושו להתחבר לתורה בלי לדעת, מעבר לדעת, באמונה. לאחר שהאדם מוכן לקבל תורה כי הוא מאמין בקב"ה, עכשיו הוא היה יכול לאכול גם מעץ הדעת. עץ הדעת הוא טוב ורע, כי בעולם הזה שלאחר החטא כל דבר הוא טוב ורע, הכל מעורב, יש השגות לכל דבר. אדם יקיים מצוה מהתורה כי הקב"ה אמר. לאחר מכן הוא יכול לחפש את הטעם. האם יש מקום לטעמי מצוות או לא? נחלקו בזה הוגי הדעות בישראל. אך באמת אין מחלוקת – ודאי שיש מקום לטעמי מצוות וודאי שיש מקום לאמונה תמימה. השאלה היא בסדר הדברים: אם אתה מתחיל מטעמי המצוות זה גרוע מאוד, כי אז אתה כבר עושה חשבון. בגמרא נאמר (מסכת סנהדרין דף כ"א ע"ב):
ואמר רבי יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם. כתיב לא ירבה לו נשים. אמר שלמה: אני ארבה ולא אסור, וכתיב ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו, וכתיב לא ירבה לו סוסים ואמר שלמה: אני ארבה ולא אשיב, וכתיב ותצא מרכבה ממצרים בשש וגו'.
שלמה המלך הגדול שבעולם נכשל במצוות אלו. אם אתה מתחיל מהטעם אז אולי אתה יכול להציע משהו אחר יותר טוב ואפשר להטיל ספק. צריך להאמין בלי לחפש בכל דבר למה. עם ישראל עומד בדבר שכל העולם לא עמד בו, לקבל את מה שהקב"ה ציווה בלי טעמים. על זה אומות העולם נלחמות ואומרות שבלי לדעת לא מקיימים. כיבוד אב ואם האומות מקבלות משום שזה דבר טבעי עם טעם אוניברסאלי. פרה אדומה רק עם ישראל מקבל משום שזה דבר שמעבר לטעם ולהיגיון. לא על כל דבר צריך לשאול למה. זאת בדיוק הייתה הטעות, ורגע לפני שבאים לאכול מעץ החיים, הנחש מגיע עם סברות – אולי ככה. האדם רוצה לדעת משום שרק להאמין זה קשה. קשה להתחיל באמונה ולא בדעת. ברגע שיש דעת יש כבר טוב ורע, יש ספקות.
ואז נכנס המוות לעולם. המוות בא לאדם לא כעונש חיצוני, אלא זה הדבר הטבעי ביותר העולה מתוך הסיפור, כיוון שאם האדם לא רצה להסכים לאכול מעץ החיים, הוא הורחק ממנו, הוא לא מחובר אליו ואין חיים! הטעות של האדם אח"כ הייתה "והאדם ידע את חוה אשתו". גם אז הוא עדיין לא תפס את העניין, הוא התחבר אל חוה אשתו דרך עץ הדעת במקום שיהיה כתוב "והאדם חי את חוה אשתו" – דרך עץ החיים. התיקון מתחיל עם חוה, כי היא הייתה "אם כל חי" – חזרה לעץ החיים. אבל זה היה הנחש שבספק שהוא הטיל הביא את המוות לעולם והרחיק את האדם מעץ החיים – התורה. הוא הגיע רגע לפני שאוכלים מעץ החיים והוא יגיע רגע לפני מעמד הר סיני. כך גם המן יגיע רגע לפני "קיימו וקבלו היהודים" (אסתר,ט',כ"ז). הכל בעצם בא במקרה והכל משורש הנחש.
המאבק בין ישראל לעמלק
"המן מן התורה מניין? המן העץ" – זהו אותו העץ, עץ הדעת. זה היסוד אותו מבטאת התפיסה העמלקית, שברגע שמשתמשים בדעת כל דבר מוטל בספק והכל קורה במקרה. הפור הוא הגורל – כשמפילים את הפור יש שתי אפשרויות לראות את הדבר: או שזאת השגחה אלוקית או שזה במקרה. על זה המאבק בין ישראל לעמלק. הפור הוא הגורל זה היסוד של פורים. ביום המקודש ביותר בשנה אנו נחזור ונפיל גורל. לוקחים שני שעירים השווים בעיני עין אנושית, אחד הולך לה' ואחד לעזאזל, זה כנגד זה. עזאזל – ראשי תיבות "זה לעומת זה עשה אלוקים". עין אנושית לא יכולה לדעת איזה שעיר מתאים לה' ואיזה שעיר מתאים לעזאזל. מפילים גורל ביום הכיפורים. אנו מאמינים שגורל משמעותו הוא שזה מעבר להגיון שלנו, אני לא יכול לקבוע בדעתי ואני מעלה את זה למעלה אל הקב"ה. או, שאפשר להפיל את זה למעמקים ואז הכל מקרי, זה כנגד זה. לדבר הזה יש מהלך ארוך של תיקון, כי האמת הגדולה היא שיש כאן תקלה וטעות גדולה בהבנה – ההפרדה הנוראית בין עץ הדעת לעץ החיים.
כמה עצים היו?
בפסוקים אנו רואים דבר מאוד מוזר (בראשית,ג',ב'-ג'):
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל:
וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן
האשה אומרת לנחש שאסור לאכול מהעץ אשר בתוך הגן. איזה עץ זה? לפני כן נאמר "עץ החיים בתוך הגן" (בראשית,ב',ט'). אומר רש"י שם: בתוך – באמצע, מלשון תווך.
בנקודה האמצעית ניתן להעמיד רק עץ אחד, ונאמר שעץ החיים בתוך הגן. אם כך, דברי האשה לא נכונים! היכן עומד עץ הדעת? כשהאדם מתחבא כתוב שהוא מתחבא בתוך עץ הגן, ולא כתוב איזה עץ זה. האמת הגדולה היא שלראות את עץ הדעת ועץ החיים כעצים נפרדים זאת הטעות הגדולה של העין האנושית. בשכל האנושי זה נראה דברים נפרדים – האמונה והידיעה. אבל האמת היא שבעומק אין דבר כזה – עץ הדעת ועץ החיים זה אותו העץ. יש רק עץ אחד בתוך הגן ואליו הם בורחים ומנסים להתחבא שם. בכל מקום בתנ"ך בו מופיעים שני עצים, תמיד מתברר שזהו עץ אחד, זה רק נראה כשני עצים, כי באמת בעומק אין שניות ואין סתירה. לנו בשכלנו זה נראה כסותר, האמונה מול הידיעה, תורה ומדע, אבל אין שום סתירה, מה שנראה לנו כטוב ורע זה הטעות שלנו, אין רע אמיתי, בסופו של דבר יתגלה שהכל טוב ואין מוות, הכל חיים ואין כליון. בעולם שלנו, "עלמא דשקרא" זה נראה כך, העולם הבא הוא "עלמא דקשוט", עולם האמת, ושם מתברר שהכל חיים. הנחש שהטיל את המוות לעולם הטיל את השקר הגדול, את ההפרדה שיש בין שני העצים.
הבשר והיין – ההלכה והפנים
איך פותרים את הדבר הזה? בטור (או"ח סי' תי"ז) בהלכות ראש חודש נאמר שפסח שבועות וסוכות הם כנגד שלושת האבות – אברהם, יצחק ויעקב. ראשי החודשים הם כנגד השבטים. האבות הם מרכבה למקום, אבל למרכבה יש ארבעה גלגלים. חז"ל דרשו שדוד הוא ראש השלישים – ראש לשלושה, הוא הגלגל הרביעי במרכבה.
חז"ל דורשים על "לכו לחמו בלחמי" שיש הבדל בין בשר לבין יין. ביום טוב אין שמחה אלא בבשר ויין. הגמרא מתארת איך אוכלים ואיך שותים. הבשר זה הלחם, החלק ההלכתי של התורה. היין מבטא את יינה של התורה, החלק הפנימי הרוחני יותר של התורה, החלק הנסתר. שלושת הרגלים – העיקר בהם הוא הבשר: הקרבנות ובשר השלמים שאוכלים. לעומת זאת בפורים העיקר הוא היין. משמעות הדברים היא מאוד ברורה. בחלק הבשר של התורה, החלק ההלכתי, צריך להשתמש בשכל, בדעת, ובכל דבר להטיל ספקות. את ספר הגמרא ניתן להגדיר כספר הספקות הגדול. על כל דבר שואלים "מי אמר לך" ואם זה משהו פשוט מקשים על כך "פשיטא". מהרגע שגורשנו מעץ החיים אנו צריכים לעבוד בעץ הדעת שלנו על החלק ההלכתי. אנו צריכים לחפש ולהכריע בספקות על פי רוב. אף אחד לא אמר שרוב זה דבר אמיתי. הגמרא במסכת עירובין אומרת שלא פסקו הלכה כר' מאיר למרות שידוע שאין בעולם כמותו, ולא קבעו הלכה כמותו מפני שלא הסכימו חבריו לרדת לסוף דעתו. לא מבינים אותו! דעת האדם היא מוגבלת. התורה ניתנה לנו לא באמונה עכשיו אלא בדעת. בעלי המוסר תמיד אומרים שבכל מידה שיש בעולם יש צורך בעבודת ה' – אפילו האפיקורסות – אפילו אם התוס' אומר לך מה הגמרא אומרת במקום מסוים, אל תאמין לו ותבדוק בעצמך. חכמים לא ירדו לסוף דעתו של ר' מאיר, ובדעת שלהם אין פוסקים הלכה כמותו, זה בחלק הבשר של התורה.
בחלק הפנימי של התורה המצב הוא בדיוק הפוך, שם אנו רק מקבלים – חכמת הקבלה. הרמב"ן בהקדמתו לתורה אומר שבמצב הזה "הסברא אולת", אל תנסה להבין לבד, זה מעבר לדעתך. תעסוק במקורות הפנימיים של התורה באמונה, בביטול דעתך. זה מה שקורה בפורים "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". המגן אברהם אומר ש"ארור המן" ו"ברוך מרדכי" זו אותה גימטרייה. הגימטרייה הזאת היא 502 – בשר. בפורים אנו מסירים את החלק של הבשר, פורים זה העניין של היין. אדם שותה יין עד שלא יידע מן הבשר. בפורים אנו מבטלים את דעתנו וזה תיקון חטא עץ הדעת. בפורים אנו מתחברים מחדש לעץ החיים, לא יודעים כלום. במודע אנו הולכים לשתות יין בכדי לא לדעת.
אברהם אבינו חי 180 שנה, יצחק אבינו חי 185 שנה ויעקב אבינו חי 147 שנים – יחד 502 שנים – גימטרייה "בשר".
הרביעי הוא דוד שחי 70 שנה – גימטרייה "יין".
זאת המשמעות שבאה לידי ביטוי בדוד – איש הרגש, נעים זמירות ישראל. זה הפן המיוחד של ההתבטלות המוחלטת שלו, מידת המלכות שאין לו שום דבר מעצמו, הכל רק איזושהי קבלה. בספר שמואל רואים שדוד לא מקדם את עצמו במילימטר אחד לכיוון המלוכה, אלא תולה הכל בקב"ה. המשמעות של מלכות היא שהיא תגלה בסופו של דבר שעץ הדעת ועץ החיים מתחברים – "דוד מלך ישראל חי וקיים", זה חוזר לעץ החיים.
דוד הוא כנגד המן. דוד הוא אדמוני, "מאדים" – גימטרייה "המן". הם עומדים אחד כנגד השני. המקור הבולט לשני העצים הוא בנבואת יחזקאל (ל"ו,ט"ז-כ"ד):
וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו {חֲבֵרָיו} וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו {חֲבֵרָיו}:
וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ:
וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּךְ:
דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱדֹוִד הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו {חֲבֵרָיו} וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי:
וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם:
וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱדֹוִד הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם:
וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיֻה {יִהְיוּ} עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד:
וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים:
וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם
כשיבוא דוד, שני העצים יחזרו ויתחברו. דוד מלך ישראל חי וקיים, והוא יבטא את הבחינה של ביטול עץ הדעת. חז"ל אומרים שעץ הדעת היה גפן. הגפן עצמו גורם לכך ש"עד דלא ידע" – האם זה עץ הידיעה או העץ שגורם לאי ידיעה? זה היינו הך. תכלית הידיעה היא שיידע שהוא אינו יודע, כפי שאומרים המקובלים. זאת דרגה גבוהה מאוד. כך אתה מתחבר מחדש לעץ החיים ומתברר שזהו אותו עץ. זה דוד המלך.
נחש – עמלק או משיח?
"משורש נחש יצא צפע" – על פניו זה אכן נראה כך, שמשורש נחש הקדמוני ייצא המן, עמלק. אבל יש לזה גם בחינה אחרת. מי זה נחש?
וְאֶת עֲמָשָׂא שָׂם אַבְשָׁלֹם תַּחַת יוֹאָב עַל הַצָּבָא וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב: (שמואל ב',י"ז,כ"ה)
עמשא נשוי לאביגל בת נחש. אביגל היא אחות צרויה, אחותו של דוד, כפי שנכתב במפורש בספר דברי הימים. עמשא נשוי לאחות דוד. אם כך נחש זה אביו של דוד. והרי אביו הוא ישי?! אלא שמת בעטיו של נחש. חז"ל אומרים שישי היה צדיק תמים ולא היה בו שום עוון. מדוע הוא מת? בגלל החטא של הנחש, לכן יש מוות בעולם. גם דוד הוא בן נחש. משורש נחש – זהו שורש ישי. זה מזכיר נבואה אחרת (ישעיה,י"א,א'-ב' י'):
וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה:
וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה':
(…)
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד
לעתיד לבוא יעמוד שורש ישי וכל העמים ירוצו אליו. שורש ישי הוא שורש נחש, זה אותו ביטוי. המילה צפע לא מופיעה יותר בתנ"ך, המילה "צפעוני" מופיעה כמה פעמים (וגם בפרק זה). יש פסוק אחר בישעיה (שם,כ"ב,כ"ד):
וְתָלוּ עָלָיו כֹּל כְּבוֹד בֵּית אָבִיו הַצֶּאֱצָאִים וְהַצְּפִעוֹת כֹּל כְּלֵי הַקָּטָן מִכְּלֵי הָאַגָּנוֹת וְעַד כָּל כְּלֵי הַנְּבָלִים
צפיעות – סוג של צאצאים. כלומר משורש נחש ייצא צפע. במובן הזה צפע הוא צאצא. משורש נחש יוצא המן, עמלק. אבל יש גם את שורש דוד שהוא ראש נחש וממנו יוצאים פירות ותהיה תשועה גדולה בסופו של דבר מאותו מקום. "נחש" – גימטרייה "משיח", זה כנגד זה. השאלה היא לאן זה מוביל?
דוד הוא זה שיכול לגלות בענווה שלו, בבחינה של יינה של תורה, מה עומד בעומק ומה מסתתר מאחורי הדברים. הוא זה שיכול לחזור ולתקן את אותו חטא של עץ הדעת, ואז "מים לים מכסים", ובאותו פרק גם הצפעוני מפסיק להזיק, הנחשים מפסיקים להזיק ואין חיה רעה, הכל הופך לעולם של טוב. במקום בו מבטלים את הדעת יש מקום לדעת, כי כאשר מתחילים באמונה, טעם המצוות מוסיף, זה טעים יותר, אבל אתה מבין שזה לא הטעם היחידי ואתה מאמין שהדברים הגדולים הם מעבר לזה. זאת ההתחברות המחודשת לעץ החיים. רגע לפני שחוזרים על המהלך הזה מגיע אותו עמלק כדי לנסות להטיל ספק ולקרר, היסוד של זה מתחיל בעץ הראשון והתיקון מגיע אצלנו.