הלב והציווי – על חוכמת הלב וקביעת גבולות
חלוקה שרירותית, או עניינית?
שתי הפרשות החותמות את חומש שמות, עוסקות בקיום הציווי על עשיית המשכן. פרשת ויקהל פותחת במצוות השבת, בתיאור הבאת הנדבה למשכן, מינויים של בצלאל, אהליאב ועושי המלאכה, ומכאן עוברת התורה לתיאור של עשיית המשכן, הכלים והחצר.
פרשת פקודי פותחת בפקודי הזהב, הכסף והנחושת, ממשיכה בתיאור העשייה של בגדי הכהונה, הבאת המשכן וכליו אל משה, והקמת המשכן והשראת השכינה בו. לפנינו רצף הגיוני של תיאור עשיית המשכן, ולכאורה החלוקה לשתי פרשות נובעת משקולי נוחיות של הפחתת העומס על הקוראים. אך עיון נוסף מגלה שלכל פרשה מאפיין משלה, שאינו מופיע בחברתה, וממילא, לחלוקה לשתי פרשות, משמעות עמוקה יותר.
למשל, הסיכום של פקודי המתכות ששימשו לעשיית המשכן והכלים, מתאים היה שיופיע בסוף פרשת ויקהל, ששם דובר על עשיית המשכן והכלים, אלא שמכיוון שפרשת ויקהל ארוכה למדי (122 פסוקים), צירפו פסוקים אלו לפקודי, שיש בה לאחר הצירוף 92 פסוקים. אך מתברר שהביטוי: "כאשר צווה ה' את משה" (בשינויים קלים) חורז את כל פרשת פקודי, והוא מופיע החל מן הפסוק השני בפרשה, ובכך הופכת פרשיית הפקודים לחלק אינטגראלי מסגנון הפרשה. בסך הכל חוזר הביטוי 19 פעמים בכל הפרשה1.
גם את פרשת ויקהל מאפיינת מילה מסוימת: לב. המילה מופיעה 14 פעמים בפרשה2, והיא מתייחסת לנדבת הלב, ולחכמי הלב. הפעם האחרונה שמילה זו מופיעה היא בפסוק הפותח את חלקה השני של הפרשה, זה העוסק בעשיית המשכן וכליו: "ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן…".
פרשת ויקהל – נדבת הלב וחוכמת הלב
נראה שהלב והציווי מבטאים שתי מהויות שהיו חיוניות בהקמת המשכן. בפרשת ויקהל מתוארת נדבת הלב של ישראל בתרומתם למלאכת המשכן, עד שהיה צורך להעביר קול במחנה ולמנוע מהם להביא עוד למלאכה. כמו כן מתוארת חכמת הלב של העושים במלאכה, שעליהם נאמר: "יהיב חכמה לחכימין". נדרשה יצירתיות הנובעת ממקור הלב, ולא די היה בראיה יבשה של תוכניות המשכן. הדבר בולט במיוחד בהיפוך הסדר: בפרשת תרומה הסדר הוא: כלים, משכן, חצר. ואילו בפרשת ויקהל הסדר: משכן, כלים, חצר. חז"ל מביאים מחלוקת בין משה לבצלאל, האם יש להקדים את הארון למשכן, או להיפך, עד שמשה הודה לבצלאל ששמע להקדים את המשכן, ואמר לו: "בצל א-ל היית". בפשט, רואים מחלוקת זו בין הסדר של פרשת תרומה, שמבטא את התוכנית, ובו מקדימים את הציווי על הכלים, לפרשת ויקהל , שמבטאת את הביצוע, ושם מקדימים את עשיית המשכן, ורק אחר כך מתוארת עשיית הכלים, כאשר יש מקום להכניס אותם לשם. חוכמת הלב של בצלאל היא זו שהביאה אותו לא להיצמד לתוכנית, אלא לכוון מדעתו לדעת עליון, כמובן, רק לאחר שקיבל לכך אישור ממשה. בשתי הפרשות הסיום הוא בחצר, כי באמת תכלית המשכן היא הכלים, אלא שבעולם המעשה יש צורך לבנות קודם את הבית, ולאחר מכן את הכלים, לכן ברגע שהבית מוכן, ניתן לעשות את הכלים, שהם תכלית המשכן, ולחתום בחצר.
פרשת פקודי – הציווי והמסגרת
פרשת פקודי, לעומת זאת, מדגישה את ערכה של השמיעה לציווי הא-לוקי ואי הסטיה ממנו כמלוא הנימה. קיים חשש ש"אנשי בצלאל" יפריזו בשמיעה למה שאומר להם ליבם, ויחליטו שיותר אומנותי לעשות כרוב מזהב, וכרוב מכסף, או למקם את המנורה בכניסה למשכן, ולכן מדגישה התורה שהכל נעשה בדיוק: "כאשר ציווה ה' את משה".
ניתן לומר שהבחינה של הלב, מבטאת את רצונו של האדם לפעול, ואת מידת האהבה, והבחינה של הציווי, מבטאת את קבלת הדברים מלמעלה, ואת מידת היראה. שתי בחינות אלו נמצאות למעשה כבר בפרשות: תרומה – תצווה, ההתנדבות, והציווי.
בתווך, באה פרשת כי תשא ובה התיאור של חטא העגל. פרשה זו מראה לאן עלולים להגיע בדרך של עשייה מתוך הלב, אך במנותק מהציווי הא-לוקי. מכיוון שלא היתה השמירה של היראה, קלקלו ישראל ומסרו את נדבתם לעגל.
קהל ישראל
שתי הבחינות, האהבה והיראה, קשורות לשמות הפרשות: ויקהל – פקודי.
ויקהל, מבטא את ישראל כקהל, ציבור אשר קיימת אחדות בין פרטיו, דבר אשר בשום אופן לא יכול לבוא מתוך כפיה, אלא מתוך הלב: "כאיש אחד בלב אחד"3. הרב כשר מביא את המדרש הבא4:
ויקהל משה…ויאמר אליהם אלה הדברים. זה שאמר הכתוב מי כהחכם ומי יודע פשר דבר. אשריהם הצדיקים שיודעים לעשות פשרה בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך אמר משה רבנו ע"ה ויקהל:
תבוא "ועשו לי מקדש" – ותכפר על מעשה העגל שנאמר בו "קום עשה לנו אלוהים".
ותבוא קהילת משה רבנו, שנאמר "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" – ותכפר על קהילת אהרון, דכתיב "ויקהל העם על אהרון".
תבוא אמירת משה רבנו, שנאמר "ויאמר אליהם (משה)" – ויכפר על אמירת אהרון שנאמר "ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוהים".
תבוא אמירת "זה הדבר" – ותכפר על אמירת "כי זה משה האיש".
תבוא "אלה הדברים" – ותכפר על אמירת "אלה אלוהיך ישראל".
תבוא נתינת זהב התנופה – ותכפר על נתינת זהב העגל.
ועליו אמר דוד ע"ה הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם.
מדרש זה מטיב לתאר את ההקבלה בין ההתנדבות לעגל ובין ההתנדבות למשכן, שמתקנת אותה, קושר זאת להיקהלות, ומסיים בדברי דוד על הישרים בליבותם – כי יש כאלו שהם עקומים בליבותם. עושים דברים מתוך הלב, אך לא בכיוון הנכון.
הקהל ויום השבת
נראה שאף פרשיית השבת שבראש פרשת ויקהל, נוגעת לנקודת הקשר והאחדות: התורה נותנת משמעות למלאכות, על ידי שהיא קושרת אותן ל-39 אבות, ומהם מסתעפים תולדות, ומלאכות אלו שימשו להקמת המשכן. אין כאן אוסף מקרי של מלאכות, אלא מארג אחדותי שיוצר את המשכן, שמאחד את עם ישראל.
אף כאן מבטא המדרש את הקשר המיוחד בין ההיקהלות ליום השבת5:
ויקהל משה. אמר להם הקב"ה לישראל, אם אתם נקהלים בכל שבת ושבת לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין בתורה ובנביאים, מעלה אני עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי, שכן ישעיה הנביא מפרש: ואתם עדי נאום ה' ואני א-ל. אתם מעידין עלי שאני א-לוה בעולם.
ביום השבת, מתכנסים ישראל ומכריזים על מלכות ה', ובכך נותנים קשר ומשמעות לעשיה של ימות השבוע.
פקודי העדה
שמה של פרשת פקודי, קשור לפקודי המשכן6, אך גם לפקודי העדה7. פקודי, לשון: פקודה. מפקד בני ישראל מבטא את היותם נתונים למרות ה', כמפקד המונה את צבאו ומסדרם כדי למלא את פקודותיו. אם פרשת ויקהל הדגישה את ההתייחסות לעם ישראל כקהל מאוחד, הרי שפרשת פקודי מדגישה זווית ראיה נוספת, והיא העם כפקודים. סופרים את הפרטים ומחלקים אותם לתפקידיהם השונים.
לעומת פרשת ויקהל, העוסקת בנדבת ישראל למלאכת המשכן ובבניית המשכן לכבוד ה', עוסקת פרשת פקודי בבגדי כהונה, בגדים שהם "לכבוד ולתפארת" לאדם הלובש אותם. כאן קיימת הסכנה מצד הכהן העובד במשכן, שירום ליבו ויראה את עצמו כבעל הבית על המשכן8, ולכן התורה מקפידה לחזור ולומר בכל בגד מבגדי הכהונה, שנעשה כאשר ציווה ה' את משה.
גם הקמת המשכן משופעת באיזכור שהכל נעשה בהתאם לציווי, כיוון שבשלב זה של הקמת המשכן והשראת השכינה בו, עלול ליבו של האדם להיות גס בו, ונדרשת צייתנות מוחלטת לצו ה'. לעומת בניית המשכן שמדגישה את נדבת הלב לכבוד ה', בהקמת המשכן יש צורך לתת ביטוי לציווי ולהגבלות. אף משה רבנו אינו יכול לבוא אל אוהל מועד, מפני כבוד ה' שמלא אותו, עד שיקבל אישור להיכנס מהקב"ה.
פקודי המשכן
בראש השיחה תמהנו על הופעתו של מפקד הזהב, הכסף והנחושת, ששימשו לעשיית המשכן, בפרשת פקודי, ולא בפרשת ויקהל, ששם לכאורה מקומו הטבעי. נראה שגם עניין זה קשור לנושא של פרשת פקודי, והוא אף זה שנותן לפרשה את שמה. בניגוד לאווירה העולה מפרשת ויקהל, שם נראה שהזהב, הכסף והנחושת, ושאר תרומת המשכן, זורמים בשפע ונאספים על ידי עושי המלאכה, בפרשת פקודי האווירה היא של דקדקנות והקפדה. מונים את מספר הזהב, הכסף והנחושת, כדי לוודא שאף אחד לא נטל לכיסו מאומה. חשוב לתורה לציין שהכל נעשה על פי הציווי הא-לוקי, ללא נגיעה של אינטרסים אישיים. דבר זה קשור למידת היראה, שמאפיינת את הפרשה כולה.
יתכן שבכך יש להסביר את מינויו של איתמר, דווקא, על פקודי המשכן:
אשר פוקד על פי משה, עבודת הלויים, ביד איתמר בן אהרון הכהן.
הכהן, מידתו חסד. זו התכונה המאפיינת את אהרון הכהן, וממנו עוברת לבנו הממשיך אחריו, אלעזר.
הלוי, מידתו גבורה ודין. נראה שזו תכונתו של איתמר הכהן, אשר ממונה על עבודת הלויים, ועל פקודי המשכן.
להיות מרובע יצירתי
אנו רגילים לקטלג את בני האדם, לפי תכונותיהם. יש אנשים מסגרתיים, שמרנים, מקובעים. וישנם יצירתיים, מקוריים, נועזים ופורצי דרך. הצירוף של שתי הפרשות: ויקהל – פקודי, מלמד אותנו שהאידיאל הוא שילובן של שתי התכונות, מעבר לתכונות האישיות המבדילות בין אדם לאדם. למשל, בתפילה, יש לתת את הדעת לערך החשוב של תפילה מתוך הלב. עלינו לשמר חוויות מיוחדות של תפילה שיצאה מן הלב: תפילה שהתפללנו במצב מסוים, או במקום מסוים שעורר אותנו: בטיול, בצבא, בכותל, ולצקת חוויות אלו לתפילת היום- יום שלנו. לכוון לפחות בתפילה אחת או בברכה אחת שנוגעת אלינו ביותר, או להוסיף תפילות ובקשות משל עצמנו. כל זאת, בלי לחרוג מן התבניות שקבעו לנו חז"ל בתפילה: מנין, זמן, בית הכנסת, נוסח קבוע.
דומה שהפרשות הנ"ל נותנות בידנו את המפתח לשילוב המתאים בין הלב והמסגרת. הבדיקה האם בבסיס ההחלטות שלנו עומד אינטרס אישי: כאשר אנו מתקרבים לגבול האינטרס, נדע להיזהר ממקוריות פזיזה שעלולה להטות את ההחלטות שלנו ולגרום לנו לפרוץ גבולות. וכאשר מדובר בעניינים שהם טובת האחר, הכלל, או לשם שמים, כאן דווקא השמרנות היא המסוכנת, ונדרשת פתיחת הלב לחידוש ומקוריות.
חומש שמות – חומש העשיה
פרשיות המשכן בכלל, ומושגי הלב והציווי בפרט, מבררים את ערך המעשים בעם ישראל. למעשה, כל חומש שמות עוסק בכך:
מתחילה, עבדים היינו לפרעה במצרים. כל חילנו ומעשה ידינו הושקעו במלאכת זרים, בעבדות לפרעה ולמצרים. ה' הוציאנו מעבדות לחירות, ובכך הפכנו מ"עבדי פרעה" ל"עבדי ה'", שזו החרות האמיתית.
בהר סיני קיבלנו עול מלכות ה', כאשר הקדמנו "נעשה" ל"נשמע".
מכאן, נעשינו ראויים לקדש את מעשינו ואת רכושנו, ובאותו ממון שלקחנו ממצרים, ובאותן ידים אשר עשו לפרעה, הקמנו משכן להשראת שכינתו של הקב"ה.
1 כנגד י"ח חוליות שבשדרה וחוליה קטנה, בהם כורע האדם וכופף עצמו לפני ה'.
2 סימן מובהק למילה מנחה – הופעתה שבע פעמים או בכפולות של שבע.
3 ביטוי זה נאמר על חניית ישראל לפני הר סיני בסמוך ליום מעמד הר סיני, שנקרא: "יום הקהל".
4 תורה שלמה פרשת ויקהל, אות ד'.
5 מדרש תנחומא. ראה תורה שלמה שם אות ה*.
6 שמות ל"ח כ"א.
7 שם, כ"ה – כ"ו.
8 ראה שיחה לפרשת תצוה: "הרועה שאינו נראה".