מהו חטא העגל?

מעובד ע"פ שיעור מפי הרב מנשה וינר. ערך: שחר שטרן (לא עבר את הגהת הרב)

בפרשה מופיעה אחת הנפילות הגדולות ביותר של עם ישראל – חטא העגל. חטא זה מעורר סימני שאלה רבים. ראשית כמובן בעצם העשייה. הרמב"ן אומר שלא יתכן שהעם היה כל כך טיפש עד כדי כך שהוא חשב שהזהב שעד לפני רגע היה באוזניים שלהם הוא זה שהוציא אותם מארץ מצרים. מהפסוקים עולה, כפי שאומר גם הכוזרי, שזהו לא חטא עבודה זרה גמור, עם ישראל ביקש תחליף למשה ולא תחליף לקב"ה. הדברים אותם נראה בשיעור זה הנם דברים מורכבים שההבנה בהם היא מאוד קשה.

אלוהי זהב

לאחר שמשה רבנו יורד הוא שובר את הלוחות, טוחן את העגל עד אשר דק, כועס על אהרן, קורא ללוויים וכל מי שאיתו והם מפילים מהעם כ- 3,000 איש, ואז נאמר (ל"ב,ל'-ל"ב):

וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה’ אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם:
וַיָּשָׁב משֶׁה אֶל ה’ וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב:
וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ:

משה אומר לקב"ה: העם חטא, עשה אלוהי זהב. והאם הנקודה היא שהם עשו אלוהי זהב? לכאורה אלו פרטים לא משמעותיים. אומר רש"י (ל"ב,ל"א):

אלהי זהב – (ברכות לב יומא פו) אתה הוא שגרמת להם שהשפעת להם זהב וכל חפצם מה יעשו שלא יחטאו. משל למלך שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו ותולה לו כיס בצוארו ומעמידו בפתח בית זונות מה יעשה הבן שלא יחטא:

רש"י מרגיש צורך להסביר שזאת הסיבה. זאת טענה שלא נשמעת חזקה כל כך. האם מזהב ניתן לעשות רק עגל? והאם הקב"ה לא חשב על זה?

הסתירה בתיאור אהרן למשה

מהפסוקים לא ברור בדיוק מה קרה כאן עם העגל. נראה את התיאור כיצד הדבר קרה בפועל כאשר באים אל אהרן (ל"ב,ב'-ה'):

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרֲקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי:
וַיִּתְפָּרֲקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן:
וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַה’ מָחָר:

אהרן לקח את כל הזהב, יצר אותו בחרט – דפוס של מעשה צורפים, ועשה אותו עגל מסכה. לאחר מכן, כאשר משה יורד הוא מתחקר את אהרן, ושם אהרן מספר לו כך (ל"ב,כ"א-כ"ד):

וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה:
וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא:
וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ:
וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה:

עד הפסוק האחרון התחקור תואם את מה שקרה במציאות. אלא שאז אהרן מספר שיצא לו העגל הזה. זה לא מה שכתוב לפני כן, שם כתוב שהוא עשה את הדבר בצורה מתוכננת. מה פירוש הדבר הזה? יש שאומרים שאהרן לא אמר את האמת, הוא חשש ולא סיפר את הכל. אבל קשה לומר שאהרן משקר למשה. חז"ל אומרים שזה היה מעשה קסמים. יש כאן תחושה שיש כאן משהו על-טבעי לגמרי. צריך להבין איך זה מסתדר עם מה שנאמר לפני כן: "ויצר אותו בחרט"? הרושם הוא לא שנעשה כאן איזשהו כישוף, ואם זה לא כך יש כאן סתירה בין התיאור של אהרן למה שקרה בפועל. בנוסף, נשאל מדוע הגיעו דווקא לעגל?

"כי בשש משה"

החטא הזה קרה בתחושת ההחמצה הידועה. הסוף הוא תמיד החלק הקשה ביותר. משה אמר שצריך לחכות 40 יום. ואז נאמר: "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר" (ל"ב,א'). אומר רש"י: בשש – בא שש, הגיעה כבר השעה השישית. הכל נופל על האיחור הזה, אלו היו ממש הרגעים האחרונים וכוח ההתנגדות תמיד מנסה לתפוס אותנו כשהכי קשה, כשנמצאים רגע לפני. אבל בפשט אין זכר לדבר הזה, משה לא אומר לעם ישראל בשום מקום שהוא מתעתד לחזור בעוד 40 יום. אם כבר, כתוב משהו שהוא שונה לחלוטין (כ"ד,י"ב-ט"ו):

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם:
וַיָּקָם משֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרֲתוֹ וַיַּעַל משֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים:
וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם:
וַיַּעַל משֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר:

משה אומר: אני עולה להביא את הלוחות. לפני כן כבר ראינו שמשה עלה וירד מספר פעמים וזה לא מסלול ארוך מידי בשבילו. הרושם היה שכבר הוא חוזר, אך משה לא חוזר. עוברים כמה ימים והוא לא חוזר. יותר מזה, הוא לא לקח איתו אוכל ושתייה. בפרשה שלנו מודגש שהוא לא אכל ולא שתה, וזה דבר שחשוב להגיד אותו. כיצד העם מרגיש בינתיים כאשר שום דבר לא קורה? יותר מזה, מחשבות מפחידות מתחילות להכנס, הרי ההר הזה מתואר בצורה מאוד ברורה – הוא בוער באש. העם מפחד פחד מוות מההר הזה, מי שיגע בו – ימות. משה נכנס אל האש ונעלם. לפני כן הוא אומר שאם יש שאלה שייגשו אל אהרן וחור, אבל בינתיים הוא לא חוזר. לכן נאמר "כי בשש משה". עם ישראל מבין שכנראה קרה משהו. חז"ל אומרים שהשטן הראה לעם ישראל דמות מיתתו של משה בראש ההר באש. הם מבינים שמשהו נורא קרה. רש"י מביא את המדרש הזה כי הוא מבין שהוא מתבקש מלשון הפסוקים.

"כי זה משה האיש"

יש ביטוי מיוחד שבכל פעם שהוא מובא חז"ל דורשים עליו שהוא משהו שהוראה באצבע, וזהו הביטוי "זה". דוגמאות לדבר:

זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה’: (ל',י"ג)

וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה’ אֶת משֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה: (במדבר,ח',ד')

כאשר כתוב "זה" יש הצבעה באצבע, משהו שרואים בפועל. זה גם מה שנאמר כאן (ל"ב,כ"ג):

וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ:

סימן שהם הצביעו וראו משהו. הם מבינים שקרה כאן משהו. בתוך כל המערבולת הזאת ניגשים אל אהרן.¹

ראית המרכבה

יש כאן מתח גדול ועם ישראל באים אל אהרן ומבקשים מישהו שיחליף את משה. בסוף פרשת משפטים, לאחר שעם ישראל אומר "נעשה ונשמע", ישנם דברים קשים מאוד להבנה (כ"ד,ט'-י"א):

וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר:
וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ:

כיצד הם יכולים לראות את אלוקי ישראל? קשה להבין מה פשר הדבר הזה. בגמרא נאמר שהנביא ישעיה שילם בחייו על דבר דומה לזה (מסכת יבמות דף מ"ט ע"ב):

תני שמעון בן עזאי אומר: מצאתי מגלת יוחסין בירושלים וכתוב בה איש פלוני ממזר מאשת איש וכתוב בה משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי וכתוב בה מנשה הרג את ישעיה. אמר רבא: מידן דייניה וקטליה. אמר ליה: משה רבך אמר כי לא יראני האדם וחי, ואת אמרת ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא.

מנשה הרג בגלל דבר כזה את ישעיה. אם כך יש כאן קושי גדול. האם בכלל אפשר לראות כאן משהו? ההקבלה לישעיה נותנת כאן את הכיוון. יש הרבה דרגות בביטוי שם אלוקים. כאן הכוונה היא שהם ראו את המרכבה, בדיוק כפי שראה ישעיה. לקב"ה יש מרכבה, ניתן לדבר על המרכבה אך אי אפשר לדבר על מה שמעל. גם למרכבה יש הרבה מאוד שלבים וחלקים, מעליה יש אפילו מראה דמות אדם שיושב עליה. זה לא מה שישעיה תיאר. הם ראו כאן מרכבה, אצל ישעיה זה מופיע בקיצור נמרץ. תיאור זה מופיע גם בספר יחזקאל (א',א'-י'):

וַיְהִי בִּשְׁלשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים:
בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין:
הָיֹה הָיָה דְבַר ה' אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד ה':
וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ:
וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה:
(…)
וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן:

רואים כאן בחינה של מלכות משום שמדובר כאן על ארבעה מלכים: האדם שהוא מלך הבריאה, האריה שהוא מלך החיות, השור שהוא מלך הבהמות והנשר שהוא מלך העופות. יחזקאל רואה את המרכבה הזאת. הדבר הזה נוסע ומתרומם (שם,י"ט):

וּבְלֶכֶת הַחַיּוֹת יֵלְכוּ הָאוֹפַנִּים אֶצְלָם וּבְהִנָּשֵׂא הַחַיּוֹת מֵעַל הָאָרֶץ יִנָּשְׂאוּ הָאוֹפַנִּים:

בדרך כלל כאשר מופיע תיאור כזה בתנ"ך מדובר על סילוק שכינה וקשה לראות את הדברים, רואים כאן תמונה של פורענות. אם הקב"ה "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיה,ו',ג') זה רע מאוד. הקב"ה כבר לא מייחד שכינתו אצלנו אלא הוא כבר על כל הארץ ולכן ישעיהו נבהל כל כך. בכל אופן, זה התיאור אותו ישעיה רואה.

וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה:
וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה אֵשׁ בֵּית לָהּ סָבִיב מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה רָאִיתִי כְּמַרְאֵה אֵשׁ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב:
כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה' וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל פָּנַי וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר: (יחזקאל,א',כ"ו-כ"ח)

אנו לא מבינים כאן יותר מידי אך אנו מוצאים כאן את הרקיע בהקבלה לשמים, מעשה לבנת הספיר כנגד אבן הספיר. אנו חשים שיש קשר בין הכתוב בשמות,כ"ד לבין הכתוב ביחזקאל,א'. התיאור הזה חוזר גם בפרק י' בספר יחזקאל (פס' ט'-י' שם):

וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אַרְבָּעָה אוֹפַנִּים אֵצֶל הַכְּרוּבִים אוֹפַן אֶחָד אֵצֶל הַכְּרוּב אֶחָד וְאוֹפַן אֶחָד אֵצֶל הַכְּרוּב אֶחָד וּמַרְאֵה הָאוֹפַנִּים כְּעֵין אֶבֶן תַּרְשִׁישׁ:
וּמַרְאֵיהֶם דְּמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּם כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפַן בְּתוֹךְ הָאוֹפָן:

בהמשך, ארבעת הפנים הללו מתוארים שוב (שם,י',י"ד-כ'):

וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר:
וַיֵּרֹמּוּ הַכְּרוּבִים הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי בִּנְהַר כְּבָר:
וּבְלֶכֶת הַכְּרוּבִים יֵלְכוּ הָאוֹפַנִּים אֶצְלָם וּבִשְׂאֵת הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם לָרוּם מֵעַל הָאָרֶץ לֹא יִסַּבּוּ הָאוֹפַנִּים גַּם הֵם מֵאֶצְלָם:
בְּעָמְדָם יַעֲמֹדוּ וּבְרוֹמָם יֵרוֹמּוּ אוֹתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּהֶם:
וַיֵּצֵא כְּבוֹד ה' מֵעַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיַּעֲמֹד עַל הַכְּרוּבִים:
וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וַיֵּרוֹמּוּ מִן הָאָרֶץ לְעֵינַי בְּצֵאתָם וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וַיַּעֲמֹד פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה' הַקַּדְמוֹנִי וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה:
הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת אֲלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּנְהַר כְּבָר וָאֵדַע כִּי כְרוּבִים הֵמָּה:

ארבעת הפנים כאן דומים למה שראינו לעיל, חוץ משינוי אחד והוא שהשור והכרוב מתחלפים כאן. אם כך כנראה שזה אותו דבר. הכרוב זה כרבא – חרישה. הכרוב הוא צורה של שור, שור שהוא חורש.

לאחר שעם ישראל שמע את עשרת הדברות, יורד משה ונותן לעם פירוט (כ',י"ט-כ'):

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם:
לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם:

אלו שתי הדברות הראשונות². נשים לב לשני דברים: הראשון הוא שהביטוי "אלוהי זהב" מופיע כאן. השני הוא שנאמר: "לא תעשון אתי". מה הפירוש? אומרים חז"ל (מסכת ראש השנה דף כד ע"ב):

והתניא (שמות כ) לא תעשון אתי – לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני במרום. אמר אביי: לא אסרה תורה אלא דמות ארבעה פנים בהדי הדדי אלא מעתה פרצוף אדם לחודיה תשתרי אלמה.

אומר אביי: מכאן אזהרה למי שעושה בכפורת ארבעה כרובים במקום שני כרובים. מה הכוונה?

הכרובים הם סיפור מורכב ומסובך מאוד. איך הקב"ה נותן שיהיה בקודש הקודשים כרובים? הכרובים הם אלה שמבטאים את המרכבה, אבל עד ולא עד בכלל. מעל זה אין מה לראות כלל. יש כאן אלוהי זהב ואלו הכרובים שנעשו בציווי. אסור לעשות אחרים, ואסור להוסיף. הכרובים הם המרכבה, האמצעי שדרכו הקב"ה מנהיג את העולם. חז"ל אומרים שהאבות הם כמרכבה למקום. היה ברור לבני ישראל שמי שמוביל את העסק הוא משה רבנו, הוא זה שהעלה אותם ממצרים והוא איש הקשר שלהם עם הקב"ה. אך הוא נעלם ולכן רוצים מישהו במקום משה. הם ראו שם משהו. בפשט הפשוט הכרובים בבית המקדש על ארון העדות היו בדמות של שוורים, הכרוב עומד במקביל לשור. הם ראו שם מרכבה ובתוך המרכבה יש את ארבע החיות הללו, כשהנמוך שבכולם הוא השור, הדבר היחיד שהייתה בו איזה תפיסה. הם ראו שם "תחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" – אותה מרכבה. מה זה "תחת רגליו"?

הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת אֲלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּנְהַר כְּבָר וָאֵדַע כִּי כְרוּבִים הֵמָּה: (יחזקאל,י',כ')

ראו שם את החלק הנמוך ביותר של המרכבה והוא יודע שאלה כרובים. בתחילת תיאור המרכבה נאמר (שם,א',ז'):

וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחשֶׁת קָלָל:

הם ראו שם משהו, הם זכו לראות את החלק הנמוך של המרכבה, כף רגל עגל.
נחבר את הדברים: הם ראו בשמיים דמות של אלוקי ישראל שהחלק התחתון שלה היה כף רגל של עגל. לזה הם מחפשים תחליף. משה רבנו עלה ונכנס לתוך האש, הם ראו שם משהו. אם יש משהו שניתן לראות זה במרכבה. המרכבה הזאת מתוארת ביחזקאל גם כשהשכינה חוזרת (שם,מ"ג,א'-ג'):

וַיּוֹלִכֵנִי אֶל הַשָּׁעַר שַׁעַר אֲשֶׁר פֹּנֶה דֶּרֶךְ הַקָּדִים:
וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ:
וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בְּבֹאִי לְשַׁחֵת אֶת הָעִיר וּמַרְאוֹת כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי אֶל נְהַר כְּבָר וָאֶפֹּל אֶל פָּנָי:

יש כאן דגש על הראיה. יחזקאל מתאר שזה מה שהוא ראה על נהר כבר. כאשר כתוב שרואים את אלוקי ישראל, הכוונה שרואים את המרכבה, זה מה שנאמר כאן וזה מה שמחפשים. הם ראו את זה בדמות של הכרובים – אלוהי זהב. זה בעצם מה שעכשיו עם ישראל הולכים לעשות, בזה אהרן מרצה אותם.

הזהב

משה רבנו נכנס לתוך האש וכנראה הוא לא יכול לצאת משם. אומר אהרן: הביאו זהב, המרכבה היא מזהב. הם נותנים זהב ועושים דפוס של עגל מעץ. אהרן רוצה לקחת את העגל הזה ולהשליך אותו באש כדי שהוא יותך ואז יתברר שכדאי לחכות למשה רבנו. אבל זה לא הלך ומה שקרה הוא שהעגל יצא החוצה. יתכן שהעגל יצא ע"י הקוסמים או הערב רב. לא חשוב בכלל איך, בשורה התחתונה הוא יצא. העגל יצא מן האש לעומת משה שלא יצא מהאש. לפתע קורה הדבר המדהים כשמתברר שבעצם לא יצא העגל מן האש אלא משה מגיע. משה קודם כל לוקח את העגל ומחזיר אותו לאש. בעצם רצו לעשות כאן כרובים, ולכן משה אומר (ל"ב,ל"א)

וַיָּשָׁב משֶׁה אֶל ה’ וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב:

זה בדיוק העניין – אלוהי זהב. זה אולי עומק כוונת חז"ל באמירתם שמשה בא בטענות כלפי הקב"ה על הזהב. מדוע באמת הקב"ה נתן לעם ישראל את הזהב בביזה? כדי לעשות את המשכן. שיא השיאים הוא הזהב שנמצא בקודש הקודשים – הכרובים. אתה הקב"ה אפשרת משהו כזה וזה דבר מאוד מסובך. אין בין העגל לבין הכרובים אלא שזה בציווי וזה לא בציווי. כביכול זה אותו הדבר, אלא שזה נידון כדבר הנורא ביותר וזה בקודש הקודשים. ברגע שכבר יש איזושהי הגשמה, אומר משה שזה מסוכן ומסובך, והקב"ה מקבל את זה.

זו שאלה שמלווה את המשכן והמקדש לאורך כל הדורות: האם צריך משהו מוחשי או לא? מדוע צריך בית כנסת וארון קודש? הרי הקב"ה "מלא כל הארץ כבודו". זו שאלה גדולה וזה עניין החיבור של הרוח אל החומר. גם האדם הוא כזה. המלאכים הם כרובים, אבל עניינו הגדול של העולם הזה הוא לגלות שגם בתוך ההעלם של העולם יש משהו, וזה סיפור מסובך. משה רבנו מסנגר על ישראל ונוגע בנקודה אמיתית ומורכבת מאוד.

"אלוהי ישראל"

הביטוי "אלוהי ישראל" הוא הביטוי שמבטא את המרכבה. ביטוי זה הוא יחסית נדיר ונראה כמה הוא מדויק (ל"ב,כ"ה-כ"ז):

וַיַּרְא משֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם:
וַיַּעֲמֹד משֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה’ אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי:
וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ:

המאבק כעת הוא מי אלוהי ישראל, מי אלוהי המרכבה? בצורה הנכונה זה ה' אלוהי ישראל.

מיד אח"כ באים הלוחות השניים והברית שכורתים עם הקב"ה שלא לעבוד עוד עבודה זרה. בפרק ל"ד נאמרת פרשת המועדות שוב, בדיוק כפי שהיא נאמרה בפרשת משפטים, בפרק כ"ג. אלא שיש הבדל אחד משמעותי: בין לבין היה חטא העגל. לפני חטא העגל נאמר (כ"ג,י"ז):

שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה’:

עולים לרגל שלוש פעמים בשנה. בפרק ל"ד הפסוק הזה חוזר שוב, רק ששם נאמר (ל"ד,כ"ג):

שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

כעת צריכים להדגיש שזה אלוהי ישראל. על זה היה כאן הדיון. זה נאמר כאשר עולים לרגל, לבית המקדש, ושם פוגשים את הכרובים, את המרכבה. כשרואים את זה צריך לזכור מה זה אלוהי ישראל, רואים מה שיש תחת רגליו.

מצות העליה לרגל

מדוע נאמר "לעלות לרגל"? צריך לומר "לעלות ברגל"! בצורה הפשוטה עולים ברגל, אבל בעומק עולים לרגל. הגמרא אומרת (מסכת יומא דף נ"ד ע"א):

אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה.

לזה עולים. לכן זה נקרא שלוש רגלים. אנו באים לראות את פני ה'. אנחנו זוכים לבוא ולראות, וזה מסוכן ומסובך מאוד לפי מה שאנו רואים בסיפור של העגל. אף על פי כן אנו מקווים ומצפים שהקב"ה יזכה אותנו לעלות לרגל בצורה הנכונה והאמיתית.

---

¹ חז"ל מרגישים שחור נעלם בסיפור ודורשים על כך במסכת סנהדרין (דף ז' ע"א), ע"ש.
² כל עשר הדברות חוזרות שוב גם בהמשך בפרשת משפטים. עיין בשיעור על פרשת משפטים – ה'תשס"ד.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *