פרשה א – פסקה ט’ – פילוסוף

הרב יהושע ויצמן
י׳ באייר ה׳תשע״ב
 
02/05/2012

בראשית רבה פרשה א’, ט’

פילסופי אחד שאל את רבן גמליאל, אמר ליה: צייר גדול הוא אלהיכם, אלא שמצא סממנים טובים שסייעו אותו תוהו, ובוהו, וחושך, ורוח, ומים, ותהומות. אמר ליה: תיפח רוחיה דההוא גברא, כולהון כתיב בהן בריאה, תוהו ובוהו, שנאמר: “עושה שלום ובורא רע”, חושך: “יוצר אור וגו'”, מים: “הללוהו שמי השמים והמים”, למה ש”צוה ונבראו”, רוח: “כי הנה יוצר הרים ובורא רוח”, תהומות: “באין תהומות חוללתי”.

פילסופי אחד שאל את רבן גמליאל, אמר ליה: צייר גדול הוא אלהיכם – העולם הוא יצירה נאה שיצאה מתחת ידי הקב”ה, אלא שמצא סממנים טובים שסייעו אותו – לא ברא את העולם לבדו, אלא השתמש במה שכבר היה לפני בריאת העולם: תוהו, ובוהו, וחושך, ורוח, ומים, ותהומות – הפילוסוף לומד מן הפסוקים (בראשית א’, א’-ב’): “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם”. הפילוסוף מבין שפסוק ב’ מתאר את מה שהיה לפני שברא אלקים את השמים ואת הארץ. כבר אז הארץ היו בארץ סממנים, ובהם “נעזר” הקב”ה כדי לברוא את העולם. אמר ליה רבן גמליאל: תיפח רוחיה דההוא גברא – תיפח רוחו של אותו אדם, כולהון כתיב בהן בריאה – בכל הדברים הללו, המוזכרים בפסוק ב’, נאמר במקום אחר שהם נבראו. תוהו ובוהו, שנאמר (ישעיהו מ”ה, ז’): “יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה’ עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה” – “תוהו ובוהו” שייכים לחלק הרע של המציאות, שעליו נאמר: “ובורא רע”. חושך: “יוצר אור ובורא חושך”, מים (תהלים קמ”ח, ד’): “הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמָיִם”, למה צריכים המים להלל את שם ה’, שצוה ונבראו, כפי שנאמר בפסוק הבא: “יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם ה’ כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ”. הרי שגם המים נבראו. רוח (עמוס ד’, י”ג): כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ עֹשֵׂה שַׁחַר עֵיפָה וְדֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ ה’ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ”. תהומות (משלי ח’, כ”ד): “בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי בְּאֵין מַעְיָנוֹת נִכְבַּדֵּי מָיִם” – החכמה משתבחת שקדמה לכל הברואים (שם, כ”ב): “ה’ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז”, ובהקשר לכך אומרת החכמה “באין תהומות חוללתי” – נוצרתי כשעדיין לא היו תהומות. הרי שהיה זמן שבו לא היו תהומות, והם נבראו בזמן מסויים.

נושאי השיעור: א. הקב”ה ברא חומר ראשוני “יש מאין”, וממנו יצר את כל היצורים “יש מיש”. ב. העולם נברא לא שלם, ועל האדם “לעשות” – לתקנו ולהשלימו. ג. אמונת החידוש – נתינת משמעות לחיים.

יש מאין, יש מיש
מדרש זה, כמו מדרשים נוספים על פסוקי בריאת העולם, עוסק ביסודות ההסתכלות על העולם ועל הבריאה.
הפילוסוף שאל שאלה אמיתית, לכאורה.
בתורה נאמר (בראשית א’, א’-ב’):
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.
בקריאה פשוטה של הפסוקים ניתן בהחלט להבין, שהמילים “והארץ היתה” מתארות את מה שקדם לבריאה. “והארץ (כבר) היתה תוהו ובוהו”, ומהם ברא ה’ את השמים ואת הארץ.
רבן גמליאל בתשובתו לא מתמודד עם הפסוקים. הוא רק מוכיח שגם בכל הדברים הנזכרים בפסוק – נאמר בריאה. מהי משמעות כתיבת הבריאה בדרך זו?

נראה, שרבן גמליאל מסכים עם הפרשנות של הפילוסוף לפסוק. באמת היו דברים שנבראו לפני שנבראה הארץ, אלא שגם הם נבראו על ידי הקב”ה. הוא לא מצא אותם קיימים ומהם יצר את העולם, אלא ברא אותם, ומהם יצר את העולם.
הראשונים מתייחסים לדרך זו של הבריאה. כך כתב הרמב”ן (לבראשית א’, א’):
ועתה שמע פירוש המקרא על פשוטו נכון וברור. הקב”ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת. ואין אצלנו בלשון הקודש בהוצאת היש מאין אלא לשון “ברא”. ואין כל הנעשה תחת השמש או למעלה, הווה מן האין התחלה ראשונה. אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כח ממציא, מוכן לקבל הצורה, ולצאת מן הכח אל הפועל, והוא החומר הראשון, נקרא ליוונים “היולי”. ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותקן אותן.
ראשית הבריאה, יש מאין, היתה של חומר ראשוני. הוא מה שהפסוק מתאר כ”תהו ובהו, חושך ורוח, מים ותהומות”. מהם יצר הקב”ה את השמים והארץ וכל הבריאה.
גם במדרש זה, כמו במדרש הקודם, מוזכרים ששה חומרים שמהם נוצר העולם. נראה שגם כאן הכוונה לשש ספירות הבנין, שמהם מתחילה הבריאה. הם החומר הבסיסי של הבנין, ומהם השתלשל העולם על כל מרכיביו הרבים והשונים.

לעשות
יש המתבוננים על העולם, וסוברים שהעולם שברא הקב”ה הוא עולם שלם. כך ראוי, לכאורה, לעולם שהוא יציר כפיו של הקב”ה.
בתפיסה כזו, כאשר האדם פועל ויוצר בעולם, הוא בעצם מתחרה עם הקב”ה. הצלחות טכנולוגיות של האדם הן נצחון בתחרות הזו, כביכול.
ניתן היה לחוש את התחושה הזו, כשנחת האדם לראשונה על הירח (ה’ באב ה’תשכ”ט). מבחינה “דתית”, הדבר יצר הלם. האדם הצליח לכבוש את הירח, שהיה נחשב לחלק מ”השמים שמים לה'”. הדבר עורר אצל אנשים רבים שאלות באמונה, על כוחו של האדם מול הבורא וכדומה. פרופסור מכובד טען כי הגעתו של האדם לירח עוקרת את הבסיס לתורה, וכי בכך “הסתיים הפולחן הדתי”1.
התגובות הללו נובעות מכך שהאדם רואה את העולם שברא הקב”ה כשלם, וממילא כל התפתחות של האדם – מהווה תחרות מול הבריאה האלוקית.

נראה, שכנגד תפיסה זו יוצא המדרש.
הקב”ה ברא ששה סממנים, ומהם יצר את כל העולם. הבריאה לא היתה במצב מוגמר ומושלם. אדרבה. העולם נברא כ”חומר גלם”, וממנו הוא הולך ומתפתח. בבריאה עצמה מונחת היכולת שלה להתקדם ולהתפתח.
ראשית הבריאה היא “תוהו ובוהו וחושך על פני תהום”. לא עולם מושלם, אלא עולם שיש צורך לפתח אותו.
“כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת” – לא נאמר “אשר ברא ועשה”, אלא “אשר ברא לעשות”, לומר שהכל צריך תיקון2. הקב”ה ברא את העולם על מנת שהאדם ימשיך ויעשה אותו, ויתקן את הדרוש תיקון.
במדרש יש התייחסות לשני מושגים דומים: בריאה ויצירה. הפילוסוף מזכיר “צייר גדול” – בחי’ יצירה. רבן גמליאל בתשובתו אומר שבכולם נאמרה בריאה.
ידוע, כי בהשתלשלות העולמות מוזכרים ארבעה עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה.
בריאה עניינה הוצאת יש מאין. היצירה – יש מיש.
האצילות, שקודמת לבריאה, היא בחינת האָיִן. העשיה, שבאה אחרי היצירה, עניינה תיקון היש. “אשר ברא אלקים לעשות” – לתקן. יש לתקן את כל המציאות.
הביטויים במדרש מדוייקים. הפילוסוף, שסובר שאין בריאה יש מאין, משתמש במושג “צייר” – יצירה, ורבן גמליאל עונה לו, שגם הדברים הללו שמהם נוצר העולם – נבראו יש מאין.

רבן גמליאל איננו חולק על ההבנה של הפילוסוף בפסוק. אכן ה’ השתמש בסממנים ש”מצא” כדי ליצור את העולם. אלא שגם סממנים אלו נבראו. ואחר היצירה, יש צורך לעשות ולתקן את העולם. זהו תפקידו של האדם.

מצבו של העולם איננו מצב של נפילה אחרי בריאה מושלמת, אלא מצב של עשיה ותיקון העולם להשיבו את מעלתו העליונה.

עולם קדמון או מחודש
הפילוסוף במדרש – כמו הפילוסוף בספר הכוזרי – רואה את העולם כקדמון.
תפיסתו נובעת מניתוח של המציאות: הוא מתבונן בעולם, ורואה אותו פועל על פי חוקיות מסויימת. אין בידיו כל מידע על חידוש או שינוי שהיה בעולם. על כן הוא מניח, שכך היו הדברים מאז ומעולם.
הנחה זו היא אקסיומה, העומדת בבסיס הנסיון של המדע להבין את העולם ואת ראשיתו: כל חוקי הטבע הפועלים בעולם, פעלו כך מאז ומעולם ויפעלו כך לעולם.
אין לנו הוכחה שכך היו החוקים וכך יהיו, אלא שגם אין למדע הוכחה אחרת, ולכן הוא מניח כך, כדי שיוכל מתוך התבוננות בעולם להבין את העבר ולחזות את העתיד.
אולם, בתורתנו נאמר שאקסיומה זאת איננה נכונה (בראשית א’, א’):
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.
יש הרואים בתורה אמונה עיוורת, ובמדע – מסקנות הגיוניות. בענין זה בולט כי האמת הפוכה. המדע מניח הנחה שאין לה כל ביסוס. אנשי המדע מאמינים שכך היה – בלי כל הוכחה. אנו, לעומת זאת, מסתמכים על התורה, שניתנה לנו מבורא העולם בהר סיני.
אנשי המדע עוסקים באמונה, והתורה היא אמת מוכחת…

ביטוי לכך חשתי פעם בהיותי עם תלמידים בטיול שנתי באילת. במהלך הטיול ניגש אלי המדריך והתנצל: אמנם אני מאוד מכבד את הדת ואת הדתיים, אבל התחנה הבאה שלנו עוסקת בשבר הסורי אפריקני. שם אנו מסבירים את מסקנות המדע על תזוזת הלוחות של כדור הארץ שאורכת מליוני שנים. אני מבין שזה מנוגד לאמונתכם, ואני מכבד את האמונה, אבל מדע זה מדע, ואי אפשר להסביר דברים אחרים. לכן אני מציע לדלג על התחנה הזו.
אמרתי לו, שהוא יכול להסביר את ההסברים שהוא רגיל להם, ואני אדבר אחריו.
ואכן, הוא אמר לתלמידים שהוא מאוד מכבד את האמונה, אבל המדע אומר שהשבר הסורי אפריקני נוצר במשך מליוני שנים של תזוזה, שגם עכשיו אפשר למדוד אותה ואת הקצב שלה.
כשסיים, אמרתי לתלמידים: אני מאוד מכבד מדענים ואת המדע. מן הסתם אתה, המדריך, פותח כל בוקר בהצהרה: אני מאמין באמונה שלמה, שכל חוקי הטבע שקיימים היום – קיימים מאז ומעולם. זו האמונה שעליה המדע מבסס את מחקריו, ואנחנו, כידוע, מכבדים אנשים מאמינים… אבל לנו יש תורה, שנתינה לנו מהקב”ה בהר סיני, ושם נאמר: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ”, ונמנו שנות העולם מאדם הראשון ועד היום.
המדע מצטייר הדבר מוכח, והתורה כאמונה עיוורת. כשבודקים לעומק, מגלים שזה הפוך.

בספר הכוזרי (א’, ס”ב-ס”ז) מודגשת נקודה זו:
אמר הכוזרי: עד כמה שטענתי עליך מהמון נבער מדעת ומבני אדם שאין אצלם הסכמה לדעה אחת – צדקת בתשובתך, אולם מה תענה בדבר הפילוסופים, אשר הגיעו בחקירה ובעיון למדרגות שהגיעו, והם הלא הסכימו לדעה בדבר נצחיות העולם וקדמותו, והנצחיות הלא אינה לעשרות אלפי שנים או לאלפי אלפים, כי אם דבר שאין לו סוף.
אמר החבר: אל הפילוסופים אין לבוא בטענות, הואיל והם אנשים שלא קבלו חכמה או דת בירושה, שהרי הם יוונים ויוון הוא מבני יפת יושבי הצפון, ואילו החכמה הבאה בירושה מאדם הראשון, זאת אומרת החכמה המחוזקת על ידי הענין האלוהי, עברה מאדם רק אל זרעו של שם שהוא בחיר בני נח, ומאז לא פסקה ולעולם לא תפסק מבחירי אנוש אלה…
אמר הכוזרי: וכי דבר זה מחייב אותנו כי לא נאמין לאריסטו בחכמתו?
אמר החבר: אמנם כן, רק מתוך שלא היתה בידו קבלה נאמנה מאנשים שדבריהם נאמנים עליו, הטריח אריסטו את שכלו ואימץ מחשבתו בחקירה על ראשית העולם ועל סופו. קשה היה לו לצייר לעצמו כי יש לעולם ראשית, כשם שקשה היה לו לצייר לעצמו גם את קדמות העולם, ורק בעיונו המופשט הכריע לצד ההקשים הנוטים אל הקדמות, ולכן לא ראה צורך בדבר לשאול לדורות שהיו לפניו, ולא כיצד נתיחשו בני אדם. אולם, אילו היה הפילוסוף בן אומה שדעות אמיתיות עוברות בה בקבלה כמפורסמות שאין לדחותם, היה משתמש בהקשיו ובמופתיו לחזק את האמונה בעולם נברא, על כל הקשיים אשר בה, כדרך שעשה בבואו לחזק את הרעיון בדבר קדמות העולם, רעיון המתקבל פחות על הדעת…
…אולם שאלת קדמות העולם או בריאתו, שאלה שקשה לפתרה היא, וראיות שתי הטענות בה שוות, ומה שהכריע לצד הבריאה הוא הקבלה מאדם, מנח וממשה ע”ה, עדות הנבואה, שהיא נאמנה מעדות ההקש ההגיוני…
מהי המשמעות של היות העולם נברא? מדוע כה חשוב לריה”ל לחזק את האמונה בענין זה?

נראה, שבאמרנו שהעולם נברא, וברצונו של ה’ נברא, הרי שיש לעולם יעוד. הבריאה נבראה למטרה מסויימת, יש לעולם ראשית, שבה התחיל לצעוד למטרתו, ויש לעולם אחרית, שאליה הוא צועד, וכל הברואים נועדו להשלמת מטרה זו.
התפיסה שהעולם קדמון, פירושה שאין לעולם התחלה ואין לו סוף – ולכן אין לו כיוון. אין קשר בין אדם לאדם, כל בריאה היא ענין לעצמה, ואין מטרה שלשמה נבראו כל הברואים ואליה הם צועדים.
חשוב לדעת ולהפנים שהעולם נברא. יש מטרה לבריאה. יש לשם מה לקום בבוקר. אתה חלק מדבר גדול, ולא פירור שמסתובב בעולם אין סופי ולא קשור אליו.

אמונת החידוש היא גם אמונת היעוד. היא נותנת משמעות לחיים, לכוחות ולכשרונות שנתן ה’ בכל נברא כדי להביא את הבריאה אל יעדה.

מבט אקטואלי
לאחר רצח ראש הממשלה רבין, נערכה בקיבוץ “מזרע” שבת לשיח בין אנשים מאמינים ובין חברי הקיבוץ, בנסיון לגשר על הפערים בחברה הישראלית.
באחת הפגישות, אמר אחד מחברי הקיבוץ: כאדם כופר, אני חש בבדידות נוראה. אין קשר אמיתי בין בני האדם. אין נקודה אחת הכוללת הכל ומאחדת הכל. אפילו קשר בין אדם לאשתו הוא חיצוני ולא נובע מייעוד משותף לחיים. אני חש כפירור המסתובב בעולם בלי התחלה ובלי סוף. חיים בלא אמונה הם חסרי משמעות.
אבל לאמונה כמו שאתם חיים אותה – איני יכול להתחבר.

דבריו ממחישים את מה שנאמר לעיל, על החשיבות באמונה בבורא העולם כבסיס לחיים של משמעות.
אך עיקר הלימוד מדבריו, הוא הצורך בהופעת תורה גדולה ואמונה גדולה, שאנשים המחפשים את המשמעות של חייהם יוכלו להיות חלק ממנה.


1 כבחור ישיבה צעיר, הכרתי את שיטתו של הרב קוק, שהעולם הולך וחוזר אל מקורו – אל מצבו של אדם הראשון לפני החטא (עי’ למשל באורות התשובה י”א, ד’). לכן חיפשתי בדברי חז”ל האם נאמר על אדם הראשון שהיה בחלל? האם גם צעד זה הוא שיבה אל מעמדו של האדם לפני החטא? ואכן, כך מובא במדרש (בראשית רבה פרשה ח’, א’): “רבי יהושע בר נחמיה ורבי יהודה בר סימון בשם רבי אלעזר אמר: מלא כל העולם בראו, מן המזרח למערב… מצפון לדרום… ומנין אף בחללו של עולם, שנאמר: ‘ותשת עלי כפכה'”.
2 על פי בראשית רבה פרשה י”א, ו’, בגירסת רש”י, ועיי”ש פיסקא ט’.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.