לחיות עם פרשת השבוע – תורה מן השמים ודת השלום
3חז"ל בפתיחה לפרשתנו, דרשו את סמיכות הפרשות של קדושים ואמר באופן מפליא (ויקרא רבה, כו,ז):
אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה דור דור ושופטיו, דור דור ומלכיו, דור דור וחכמיו, דור דור ומנהיגיו, דור דור ומשניו, דור דור ושוטריו, דור דור ופרנסיו, דור דור וחומסיו, דור דור וגזלניו, דור דור ונביאיו. והראהו שאול ובניו נופלים בחרב. אמר לפניו: מלך ראשון שיעמד על בניך ידקר בחרב, אמר לו הקדוש ברוך הוא: ולי אתה אומר? אמר אל הכהנים שהרג! שהם מקטרגים אותו, שנאמר: ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן
הדברים אמורים כלפי היחס בין סיומה של פרשת קדושים באיסור הפניה אל אוב וידעוני לבין פתיחת פרשתנו בדיני הקדושה של הכהנים. שאול נכשל בפניה אל בעלת האוב ומצד שני הכרית את עיר הכוהנים בנב. בצורה פשטנית, כוונת המדרש היא לראות את דמותו של שאול וחטאיו, כמפתח לקשר בסמיכות הפרשות הללו.
ננסה לרדת לעומק כוונת המדרש הסתום הזה, ומתוך כך לדלות הדרכה בס"ד לתקופנו.
שאול, הוא בעצם הראשון שמקים מלכות עצמאית בעם ישראל. נראה שזה קשור למגמה של הכרתת הכהנים ובעלי האוב. כמבקש לומר, תמו ימי המיסטיקה וההנהגה המונעת מכוחות נסתרים כאלו ואחרים. בין אם מדובר באורים ותומים "של מעלה" ובין אם מדובר באורים ותומים "של מטה" (כדוגמת אוב וידעוני). הנהגת מלכות, דורשת התנהלות מעשית בשיקול דעת ושכל ישר. עת הפרקטיות וההיגיון הצרוף לעמוד בראש המעלה ולתפוס את מקומם של מקורות ההשפעה הרוחניים יותר.
אך בסופו של דבר, שאול הוא זה שנזקק לבעלת האוב. בעל כורחו, נדרש שאול לאותם כוחות רוחניים שביקש הוא עצמו להכרית. אין זו אירוניה ותו לא, אלא הבנה עמוקה שאין מציאות בעולם אשר יש לה עמידה ללא כוחות רוחניים. לא ניתן לוותר על זה או להכחיד את זה. המשימה המוטלת עלינו היא לתת לבחינה הרוחנית את המסגרת והמצע המתאימים להופעתה השלמה והבונה ביותר.
תהליך דומה עברה גם מדינת ישראל. בראשית ימיה, חשבו שהציוני- "הצבר"- הוא שיקום על חשבון הדת השייכת לעבר. לציבור החרדי והדתי-לאומי, אשר היו אז קטנים ובלתי דומיננטיים בחברה (ודאי ביחס להיום), היו שניבאו היעלמות והיטמעות בחברה החילונית תוך שנים מספר. בוגרי בני עקיבא והישיבות התיכוניות, בראשית ימי המדינה, נטשו באחוזים ניכרים את אורח החיים הדתי לאחר ההתגייסות לצבא.
כיום, אנו יודעים שלא רק שהדת לא פינתה את מקומה לטובת המדינה, אלא רק צברה תאוצה והתעצמה.
תלמידי הישיבות הינם רבים, ואף תפקידי מפתח בצה"ל מאויישים ע"י קצינים דתיים. מה שבעבר נחשב חזון נפרץ, היום הוא עניין שבשגרה. ממובילי התהליכים האלו היה הרב משה צבי נריה זצ"ל, שרומם את קרנו של הציבור הדתי-לאומי אשר הפך לחלק מרכזי בחברה הישראלית.
כיום, ריבוי אנשי תורה וציבור אמוני בכל שדרות החברה, אף תובע מאיתנו ענווה וצניעות. עלינו לבקש שהדברים יהיו מנת חלקם של כלל ישראל, ולא להתגאות בכך שאנו התופסים את המקום המכובד בראש החץ של צה"ל או במסגרות דומות.
בעקבות המהפך החברתי הזה, אנו נדרשים היום לסוגיות אשר בעבר מעולם לא הטרידו ולא חזו שיטרידו את ההנהגה. כגון שירת נשים בצבא, ריבוי בני הישיבות הלומדים במסלול שמאפשר חוק טל וכד'.
חשוב שלא נזניח את הכוחות הרוחניים וננסה להסתדר בלעדיהם. התוצאה עלולה להיות בומרנג שיפגע בנו, בדמות של אליליות של יצרים חברתיים כאלו ואחרים. כך למשל המגמה החברתית סביב פולחן השלום; היום אף משתמשים במונח של "קורבנות השלום", ביחס לחיילים שנפלו על קידוש ה' במלחמות ישראל. אפשר לראות היום אנשים השרים בכיכר רבין "שיר לשלום" בעצרת יום הזיכרון, בדבקות שיכולה להתחרות עם תפילתם של חסידי ברסלב . זו כבר הפכה להיות "דת" של ממש, עם תפילה וקורבנות אלטרנטיביים. זהו תהליך הנובע מתנועה נפשית בלתי מודעת של כלל החברה בחיפוש עוגן רוחני להישען עליו. חיפוש אשר בהעדר המסגרת הרוחנית האמתית והנכונה הינו מסוכן.
המדרש מלמדנו, שעלינו לתת מקום לכוחות הרוחניים באומה ואף באופן פרטי אצל כל אחד ואחד. לכל אחד יש "אורים ותומים" משלו. עלינו להופיע את הקומה הרוחנית בצורה המתאימה והראויה ע"י קיום התורה והמצוות. אנו עם ה' , יש לנו תורה מן השמיים ותפקיד גדול להופיע את דבר ה' בעולם. זו הדרך בה עלינו להגשים את נטיתנו הרוחנית.
מתוך מתן מקום ראוי לצד הרוחני- "האורים ותומים של מעלה" – שבפרט ובכלל, נגשים את האידיאל אשר לאורו אנו הולכים (שמות,יט,ו): וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ