פרשה א – פסקה י'

הרב יהושע ויצמן
כ״ד באייר ה׳תשע״ב
 
16/05/2012
3
בראשית רבה פרשה א', י'

רבי יונה בשם ר' לוי אמר: למה נברא העולם בב', אלא מה ב' זה סתום מכל צדדיו ופתוח מלפניו, כך אין לך רשות לומר מה למטה מה למעלה, מה לפנים מה לאחור, אלא מיום שנברא העולם ולהבא. בר קפרא אמר: "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום" שנבראו אתה דורש, ואי אתה דורש לפנים מכאן, "ולמקצה השמים ועד קצה השמים" אתה דורש וחוקר ואי אתה חוקר לפנים מכאן. דרש רבי יהודה בן פזי במעשה בראשית בהדיה דבר קפרא: למה נברא העולם בב', להודיעך שהן שני עולמים העולם הזה והעולם הבא. דבר אחר, ולמה בב', שהוא לשון ברכה, ולמה לא באל"ף שהוא לשון ארירה. דבר אחר, למה לא באל"ף, שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסין, לומר היאך העולם יכול לעמוד שהוא נברא בלשון ארירה, אלא אמר הקב"ה: הרי אני בורא אותו בלשון ברכה והלואי יעמוד. דבר אחר, למה בב', אלא מה ב' זה יש לו שני עוקצין, אחד מלמעלה ואחד מלמטה מאחוריו, אומרים לב': מי בראך, והוא מראה בעוקצו מלמעלה, ואמר זה שלמעלה בראני, ומה שמו, והוא מראה להן בעוקצו של אחריו ואומר: ה' שמו. אמר ר' אלעזר בר חנינא בשם ר' אחא: עשרים וששה דורות היתה האל"ף קורא תגר לפני כסאו של הקב"ה, אמרה לפניו: רבונו של עולם, אני ראשון של אותיות ולא בראת עולמך בי, אמר לה הקב"ה: העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה, שנאמר: "ה' בחכמה יסד ארץ וגו'", למחר אני בא ליתן תורה בסיני ואיני פותח תחלה אלא בך, שנאמר: "אנכי ה' אלהיך". רבי הושעיא אומר: למה נקרא שמו אל"ף, שהוא מסכים מאלף, שנאמר: "דבר צוה לאלף דור".

הדרשות הבאות עוסקות בפתיחת התורה באות ב, בכמה דרכים. רבי יונה בשם ר' לוי אמר: למה נברא העולם בב' – תיאור בריאת העולם בתורה פותח באות ב' שבמילה "בְּרֵאשִׁית", אלא מה ב' זה סתום מכל צדדיו ופתוח מלפניו – צורת האות ב סגורה מכל הצדדים מלבד בצד הקדמי, כך אין לך רשות לומר מה למטה מה למעלה, מה לפנים מה לאחור1, אלא מיום שנברא העולם ולהבא – אין לו לאדם לחקור על מה שהיה קודם שנברא העולם, ולכן האות ב, הפותחת את הבריאה, פונה קדימה, שזהו הכיוון שיחיד שבו מותר לחקור. בר קפרא אמר: ענין זה נלמד מן הפסוק (דברים ד', ל"ב): "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ", וכך דרשו: "למן היום" שנבראו אתה דורש, ואי אתה דורש לפנים מכאן – אסור לדרוש ולחקור מה היה לפני הבריאה, "ולמקצה השמים ועד קצה השמים" אתה דורש וחוקר, ואי אתה חוקר לפנים מכאן – אסור לחקור על מה שמחוץ לשמים – על העולמות שמעל השמים. דרש רבי יהודה בן פזי במעשה בראשית בהדיה דבר קפרא – יחד עם בר קפרא: למה נברא העולם בב' – ב' מניינו בגימטריא שנים, להודיעך שהן שני עולמים העולם הזה והעולם הבא. דבר אחר, ולמה נברא העולם בב', שהוא לשון ברכה – הפותחת אף היא באות ב', ולמה לא נברא העולם באל"ף, שהוא לשון ארירה. דבר אחר, למה לא באל"ף, שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסין, לומר היאך העולם יכול לעמוד שהוא נברא בלשון ארירה – ויאמרו שמלכתחילה נברא העולם כך שאינו יכול להתקיים, אלא אמר הקב"ה: הרי אני בורא אותו בלשון ברכה והלואי יעמוד. דבר אחר, למה נברא העולם בב', אלא מה ב' זה יש לו שני עוקצין, אחד מלמעלה ואחד מלמטה מאחוריו – לאות ב' בכתב אשורי יש שני תגים: ב. מה נרמז בהם? אומרים לב': מי בראך, והוא מראה בעוקצו מלמעלה, ואמר: זה שלמעלה בראני – העוקץ כלפי מעלה מראה על המקור של הבריאה, ומה שמו, והוא מראה להן בעוקצו של אחריו – המראה כלפי הא', בחינת אדון, ואומר: ה' שמו. אמר ר' אלעזר בר חנינא בשם ר' אחא: עשרים וששה דורות – מבריאת העולם ועד מתן תורה – היתה האל"ף קורא תגר לפני כסאו של הקב"ה, אמרה לפניו: רבונו של עולם, אני ראשון של אותיות ולא בראת עולמך בי, אמר לה הקב"ה: העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה, שנאמר (משלי ג', י"ט): "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה" – בזכות החכמה – התורה – ברא ה' את העולם, למחר אני בא ליתן תורה בסיני ואיני פותח תחלה אלא בך, שנאמר (שמות כ', ב'): "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". עשרת הדברות פותחות בא'. רבי הושעיא אומר: למה נקרא שמו אל"ף, שהוא מסכים מאלף – בו מתחילה התורה, שהסכים הקב"ה לתת לעולם אחר אלף דורות, שנאמר (תהלים ק"ה, ח'): "זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר" – התורה היא הדבר שציוה הקב"ה לתת לאלף דור, ועל כן פותחת באות א'.

נושאי השיעור: א. האותיות לא נוצרו בצורה הסכמית, אלא הן יצירה אלוקית. ב. חשיבות לימוד האותיות בראשית לימוד הקריאה. ג. על האדם לדעת את מגבלות השכל, ולשאול על דברים שיש ביכולתו לקבל תשובה להם. ד. הידיעה שיש שני עולמות, נותנת כח להתמודד עם קשיים בעולם הזה. ה. מצד הראשית, העולם הרוחני, יש מבט ביקורתי על העולם הזה. מצד העולם החומרי יש מבט של ברכה על העולם. ו. התגין הם המפיחים חיים באותיות, כדם שהדרשות קושרות למציאות החיים את התורה שבכתב. ז. התורה היא המקור הרוחני שמגיע לעולם אחר שהעולם התפתח והוא בשל לקבל זאת.

אותיות
בבסיס המדרש עומדת התייחסות לאותיות שיש מקום לעמוד עליה.
תפיסה מקובלת רואה באותיות ענין הסכמי. כדי שבני האדם יוכלו להעביר ביניהם מסרים – הם יצרו לעצמם סימנים מוסכמים. האותיות הן אמצעי לתקשורת, ותו לא.
חז"ל מתייחסים לאותיות בצורה אחרת. האותיות הן יצירה אלוקית. יש משמעות לאות, לשמה, לצורתה, להגייה שלה, לערכה המספרי.
ההתייחסות לאותיות באה לידי ביטוי בצורת לימוד הקריאה. הדרך המקובלת בעם ישראל במשך הדורות היא של לימוד האותיות לעצמן, ולאחריהן לימוד האותיות עם הניקוד, ורק אז חיבור ההברות הבודדות למילים ולמשפטים.
בשנים האחרונות ישנן צורות לימוד אחרות, שבהן לומדים לקרוא מילים, ודרך המילים לומדים על האותיות ועל הניקוד.
שתי צורות הלימוד מחדירות בקרב הלומד התייחסות שונה לאותיות. הלימוד המסורתי מחדיר בילד את התפיסה שהאותיות הן יצירה בעלת משמעות עצמית, ואינן רק אמצעי ליצירת מילים.
כשמתבוננים על צורות כתב שאין להן אותיות, אלא סימנים המבטאים מילים או מושגים, מבינים את החידוש הגדול שבאותיות. יצירת מספר סופי קטן של סימנים, שניתן לצרף אותם באינסוף צירופים ליצירת מילים, גרמה לקפיצת מדרגה עצומה ביכולת התקשורת והעברת המידע בין בני האדם. השילוב של היגוי וצורה ליחידה אחת של אות הוא חידוש כל כך גדול, שנראה פשוט שזו "המצאה" אלוקית ולא אנושית.
כך אמרו חכמים (שיר השירים רבה פרשה א', ל"א):
דבר אחר, "נגילה ונשמחה בך"… אמר רבי יצחק: "בך", בכ"ב אותיות שכתבת לנו בתורה, בי"ת – שנים, כ"ף – עשרים, הרי "בך".
כ"ב האותיות הן יצירה אלוקית שהתורה בנויה עליה.
הגר"א מבאר, שהתורה ניתנה כשהיא בנויה מאותיות בלבד, והחילוק למילים נעשה בשלב שני2 (קול אליהו לדברים ל"ד, ה'):
…הלא כל התורה כולה היתה נכתבת אלפים שנה קודם בריאת העולם, אם כן לא היה עדיין השמים והארץ וכל אשר בה, ודור המבול ודור הפלגה ויציאת מצרים ודומיהם, ואיך נכתבו בתורה קודם שהיו בעולם. אמנם זאת ידוע כי כל התורה הוא שמותיו של הקב"ה והיינו על ידי צירופים של אותיות ותיבות, ולפני בריאת עולם היתה התורה אמון אצל הקב"ה על פי צירופים וסודות נעלמים, ולא היתה נקראת כמו עתה רק על פי שמותיו של הקב"ה, ואחר שברא השי"ת את העולם ונתן את התורה לישראל וסיבבם במצוות הצריכין לעשות בגבולי מקום וזמן, כתב את התורה באר היטב איך לעשות כל המצוות, וחלק כל התורה לתיבות ואותיות לגלות ולפרש את כל דברי התורה הזאת, וסודות התורה על פי צירופים ניתנו ליודעי חן, מה שאין מודיעים אלא לחכם ומבין מדעתו…
התורה היא האותיות. החלוקה למילים נעשתה על פי המציאות ועל פי הצורך במצוות. זוהי הדרך לקרוא את התורה במציאות החיים שלנו. אולם בעולם עליון יותר – נקראת התורה באותיותיה. האותיות הן הבסיס של התורה, והחלוקה למילים היא לאור המציאות.

"פתוח מלפניו"
צורתה של האות ב' הפותחת את התורה מלמדת כי מבטו של האדם צריך להיות מופנה קדימה. אל לו להביט אל מה שמעליו. אין לשאול: "מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, מה לאחור".
יש בדברים אלו אמירה חשובה, שנותנת מבט חשוב על מקומו של האדם בעולם.
לפעמים אדם שואל שאלה, והוא מקבל תשובה: שכלו של האדם מוגבל, ואין לו כלים לחשוב על השאלה הזו. פעמים רבות, תשובה זו נראית כהתחמקות. מדוע? מפני שאמירה כזו פוגעת באגו של האדם. האדם חושב שהוא יכול להבין הכל, ואין דבר הנבצר ממנו ומבינתו.
גאוותו של האדם אומרת לו, שאם אינו יכול להבין, סימן הוא שאין הדבר נכון או שאינו קיים. הענווה, שהיא שורש כל המידות של האדם, היא שורש גם להבנה עמוקה ולאמונה גדולה.
בפועל, כשאדם שואל שאלות שאין לו כלים לקבל להן תשובות, הוא "נתקע". הוא מסתבך בקושיות, הוא לא מוצא תשובות שמניחות את דעתו, ואף עלול להגיע לכפירה.
היכולת להשתמש בשכל כראוי תלויה בהבנה של "גבולות הגזרה" של השכל. האות ב מבטאת את תפקידו של האדם כשהוא משתמש בשכל – להביט קדימה, לחקור את הכוחות הפועלים בעולם ולהבין אותם, וכך לפתח את העולם, לחדש וליצור. על האדם להבין שהדרך להבנת "מה למעלה, מה למטה" – חסומה בפניו. אין הוא יכול לעסוק בשאלות אלו. שכלו של האדם איננו כלי בבירור השאלות הללו.

"שני עולמים"
הדרשה הזו עוסקת בערכה המספרי של האות ב', הרומז לכך שיש "שני עולמים" עולם הזה ועולם הבא.
ההבנה שהעולם שלנו איננו התמונה המלאה, והוא מבוא לעולם אחר – היא בעלת משמעות רבה.
למשל, היחס לטוב ולרע שאנו פוגשים בעולם. אם העולם הזה הוא סוף דבר, הרי שמה שנראה לנו כרע – הוא באמת רע. אבל אם יש תהליך ארוך שהמשכו בעולם הבא, הרי שרע יכול להתהפך לטובה.
כשאדם משקיע בענין מסויים – הוא מוכן לשלם מחיר עכשיו – בממון, בזמן ובכוחות, כדי לקבל תוצאה טובה בעתיד. כרגע זה קשה, מייגע ומייסר, אבל זה נעשה בשמחה, שכן הוא יודע שזה מה שיגרום לתוצאות שהוא חפץ בהן.
כך יש להסתכל על הרע שבעולם הזה. הרע גורם להשקעה בהווה – בהתמודדות מולו. את תוצאותיה של ההתמודדות מקבלים בעולם הבא. מי שרואה את כל התמונה בעולם הזה – רואה בכך רע סתם, ולא השקעה שאת תוצאותיה יקבל בהמשך.
מובן, שאדם חפץ לקבל את תוצאות מעשיו בעולם הבא, שבו התוצאות הן טוב אמיתי, ולא בעולם הזה, שבו הכל בא בצורה זמנית, חולפת וקטנה.

ברכה וארירה
דבר אחר, ולמה בב', שהוא לשון ברכה, ולמה לא בא', שהוא לשון ארירה.
יש להבין את דברי המדרש. הרי ניתן למצוא מילים רבות המתחילות בב', ומשמעותן שלילית, ומילים רבות המתחילות בא', ומשמעותן חיובית?
נראה שכוונת המדרש איננה לכך ש"במקרה" נמצאו שני הפכים שפותחים בשתי אותיות סמוכות. יש להבין את הענין המהותי שבמדרש.
האות א מבטאת את הראשית, ההתחלה. כל בריאה מתחילה בעולם רוחני, היורד ומתגשם בעולם נמוך יותר. מצד הנשמה, שהיא ראשיתו של דבר – יש ירידה. הנשמה יורדת אל הגוף. מצד הנשמה – "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא" (עי' עירובין י"ג ע"ב). על כן א היא ארירה. במבט של הנשמה, בריאת העולם היא דבר שלילי, יש בה ירידה מעולם רוחני עליון לעולם של חומר.
אולם במבט של העולם המעשי – זו ברכה גדולה. הנשמה מובילה את הגוף כלפי מעלה, והעולם הולך ומתפתח, הולך ומתקדם.

נראה ששני המבטים הללו באים לידי ביטוי במחלוקת של בית שמאי ובית הלל.
בית שמאי מתבוננים על הירידה של העולם מהעולם הרוחני. "פוחת והולך" (שבת כ,א ע"ב). על כן אמרו שנוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. על כן הרבו בית שמאי בגזרות, כדי לשמור על העולם הגשמי לבל ירד עוד ויתרחק ממקורו הרוחני. בית שמאי רואים בעולם החומרי "בעיה", ולכן שמאי היה שומר כל בהמה טובה – לשבת (ביצה ט"ז ע"א). אין ערך לאכילה בימי החול כשלעצמו, אלא כאמצעי לתכלית שהיא השבת.
בית הלל, לעומתם, רואים את ההתקדמות של העולם. מעת שניתנה לאדם נשמה בלידתו – הוא הולך ומתקדם ומתפתח. "מוסיף והולך". משום כך אמרו שנוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא, ומיעטו בגזרות. העולם החומרי מחובר לעולם הרוחני, וניתן לתת בו אמון שיתקדם אל מקורו. "ברוך ה' יום יום" – גם לימי החול יש ערך, וגם הם מאירים מאור הנשמה.

הארירה קשורה במהות לא', לראשית, לנשמה היורדת מהעולם הרוחני. הברכה קשורה במהות לב', לנשמה הנמצאת בגוף ומרוממת אותו אל המקור הרוחני.

"היאך העולם יכול לעמוד"
דבר אחר, למה לא באל"ף, שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסין, לומר היאך העולם יכול לעמוד שהוא נברא בלשון ארירה, אלא אמר הקב"ה: הרי אני בורא אותו בלשון ברכה והלואי יעמוד.
יש הרואים את העולם כהולך ונסוג אחור. כל התפתחות של העולם – מדעית, טכנולוגית וכדומה, נראית להם כנסיגה.
כשרואים את העולם כאילו הוא מתחיל בא' – בעולם רוחני עליון, הרי שהעולם הולך ויורד.
יש בכך השקפת עולם פסימית – פעם היה טוב, אבל מאז הכל הולך ויורד ומתקלקל.
גם את ההתפתחות הטכנולוגית של העולם אפשר לראות כנסיגה. כשהאדם רכב על חמורים, ונפל מן החמור – הוא היה עלול לשבור רגל. כיום, כשהוא טס במטוסים, כל נפילה היא אסון בקנה מידה גדול הרבה יותר.
מכשירים רבים שאנו משתמשים בהם, פולטים קרינה שעלולה להיות מסוכנת.
בכל דבר ניתן לראות את הבעיה שבו, ואת הנזקים – הגשמיים והרוחניים – שהוא עלול לגרום לאנושות ולכדור הארץ.

אולם ניתן לראות את העולם כמתחיל באות ב' – ברכה. העולם הולך ומתקדם.
לפני שנים רבות היו רוב בני האדם אנאלפבתיים. כיום כמעט כל אדם יודע לקרוא, ורוב המידע שמצוי בידי האנושות נמצא בכף ידו. הידע נמצא ביד האדם, ולא ניתן לומר לו מה לחשוב ומה לדעת.
מי שמאמין שהקב"ה משגיח על העולם, מבין שיש בהתפתחות הזו ביטוי לאמון הגדול שהקב"ה נותן באדם.
הקב"ה נתן בידינו את המכשירים הללו, והוא מאמין בנו שנשתמש בהם לטובה. הקב"ה הפקיד בידינו את עולמו, ונתן בידינו יכולת להביא את העולם לטוב, על ידי הכלים והמכשירים שהולכים ומתפתחים בעולם.
גם את התורה – הדבר היקר ביותר – נתן הקב"ה בידינו. האם אנו ראויים ללמוד תורה, לעסוק בסודות הבריאה וההנהגה האלוקית? כן. הרי הקב"ה ציוה אותנו לעסוק בתורתו. הוא מאמין בנו שנלמד תורה וכך נביא את העולם למקום טוב יותר.
זהו מבט של ברכה, של אמון באדם ואמונה בה' שמשגיח על העולם ומכוון אותו לטובה.

ללא אמונה בה' שמשגיח על העולם, ניתן לחשוב שהעולם הולך לאבדון. מבט של כפירה הוא מבט של ארירה. כמה משוגעים שיש להם פצצת אטום – יכולים להשמיד את העולם. אמונה בהשגחת ה' מאפשרת לראות את העולם במבט של ברכה.

שני עוקצין
מה ב' זה יש לו שני עוקצין, אחד מלמעלה ואחד מלמטה מאחוריו, אומרים לב': מי בראך, והוא מראה בעוקצו מלמעלה, ואמר זה שלמעלה בראני, ומה שמו, והוא מראה להן בעוקצו של אחריו ואומר: ה' שמו.
דרשו חכמים (עירובין כ"א ע"ב):
"קווצותיו תלתלים", אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות.
לקוצים – לתגי האותיות, יש ערך ומשמעות. חלק מהמשמעות של צורת האות ניתן למצוא בתגין של האות.
חכמים מלמדים, כי האותיות הן כגוף, והתגין הם נפש. אותיות בלא תגין הן הגוף בלא חיים. התגין – הם הנותנים חיים לאותיות.
בלא התגין, מצוותיה של תורה הן גוף ללא דינמיקה וללא תנועה, מעשים טכניים שאינם מחוברים למציאות הדינמית.
התגין הם מקור הדרשות הקושרות את התורה למציאות החיים. כך היא לשון הרמב"ם (הלכות ממרים פ"ב ה"א):
בית דין גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם בית דין אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו, הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר: "אל השופט אשר יהיה בימים ההם", אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.
בכל דור דורש בית הדין את התורה על פי מה שנראה בעיניו ראוי לדור זה, ולמציאות החיים המיוחדת שלו.
הדרשות הגנוזות בתגין, הן הדרך להתאים את התורה הכתובה והמסורה למציאות החיים הדינמית, ולהפיח בה חיים3.

שני העוקצים של האות ב' מכוונים כנגד שתי רמות.
א. "מי בראך". ב. "מה שמו". העוקץ שלמעלה מכוון לעצם הבריאה, העוקץ שמאחור מכוון לשמו – להיותו אדון הבריאה ומנהיגה.
העוקץ שלמעלה הוא בחינת התגין, שהם מדרגה למעלה מהאותיות, והוא רומז לבריאת העולם, לכך שמקור הבריאה הוא בבורא. העוקץ שמאחור רומז לאות א'. זו מדרגה נמוכה יותר, שיכולה להתבטא באות. זו מדרגת ההנהגה של העולם בפועל.

פתיחת התורה
חלקו האחרון של המדרש עוסק באות א'. התורה ניתנה באות א', והעולם נברא באות ב'4.
התורה, שהיא הצד הנשמתי, הרוחני, מקור המציאות, פותחת בא'. היא הראשית והמקור. העולם שלנו הוא הצד המעשי, הנובע מן הצד הרוחני, ולכן הוא באות ב'.
העולם נברא באות ב', ורק אחר עשרים וששה דורות הגיעה התורה שפותחת בא'.
יש מקום לשאול, לכאורה, מדוע לא ניתנה התורה לאדם הראשון? אם התורה היא דבר טוב, שראוי לעולם לקבל אותה, מדוע לא נעשה כך בתחילה (עי' בראשית רבה פרשה כ"ד, ה')?
כדי שיוכל העולם לקבל תורה, הוא צריך להיות ראוי לכך. העולם מתחיל מלמטה, מן הצד החומרי, והוא הולך ומתעלה ומתפתח. אחר שהבשיל העולם – ראוי הוא לקבל את התורה, והתורה יכולה להוביל אותו לדרך טובה. עוצמתה של התורה יכולה להוביל את האדם לחטא, אם אין הוא בשל לכך. על כן פותח העולם באות ב', בצד החומרי, ורק אחר עשרים וששה דורות יכולה להופיע התורה הפותחת באות א', ומביאה לעולם את מקורו הרוחני.


1 זהו ציטוט של משנה (חגיגה פ"ב מ"א): "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור".
2 עי' ב"מיטב הארץ" עמ' 499 לביאור סוגיית הגמרא לאור דברי הגר"א.
3 משמעות נוספת בענין התגין עולה מדברי הרב קוק זצ"ל, ביחס לרבי עקיבא שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תילין של הלכות (אגרות ראי"ה ח"ב, תרפ"ט): "תורתו של רבי עקיבא מקושרת בקשרי הכתרים של האותיות, ופליג אתנא קמא דספרא דאמר תורה שבעל פה ותורה שבכתב הן שתי תורות, כי אם הכל תורה אחת. השלו' מכוון אל האמת, לא ויתור של אמת כי אם דיוק של אמת יש בו, והצדק
היונק מהשלו' בשפעו הגלוי-מטל השמים אשר לאמת העליונה הוא שותה, והלכה-למשה-מסיני לא בפני-עצמה נתנה כי אם בכתרים היא גנוזה, ב'אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה'".
רבי עקיבא רואה בדרשות חלק מהאותיות עצמן. תורה שבעל פה ותורה שבכתב אינן שתי תורות, אלא תורה אחת. עוד על כך ראה ב"משוש הארץ", מהדו"ב, בשיחה "והאמת והשלום אהבו" (עמ' שע"ד).
4 מדברי הרב קוק זצ"ל בראש מילין עולה כך: "האלף מעיר בנו את המחשבה של הראשית, ההתחלה הקדומה… אחרי שיש תוכן, שישנה צורת ראשית, הרי כאן תפארת אדם לשבת בית…".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן