פרשה א – פסקה י”א

הרב יהושע ויצמן
ב׳ בסיון ה׳תשע״ב
 
23/05/2012

בראשית רבה פרשה א’, י”א

אמר ר’ סימון בשם רבי יהושע בן לוי: מנצפ”ך צופים אמרום, הלכה למשה מסיני. רבי ירמיה בשם ר’ חייא בר אבא אמר: מה שהתקינו הצופים. מעשה היה ביום סגריר ולא נכנסו חכמים לבית הועד, והיו שם תינוקות, ואמרו: באו ונעשה בית הועד. אמרו: מה טעם כתיב מ”ם מ”ם, נו”ן נו”ן, צד”י צד”י, פ”א פ”א, כ”ף כ”ף, אלא ממאמר למאמר, ומנאמן לנאמן, ומצדיק לצדיק, ומפה לפה, מכף לכף. ממאמר למאמר, ממאמר של הקב”ה למאמר של משה. מנאמן לנאמן, מהקב”ה שנקרא ‘אל מלך נאמן’, למשה שנקרא נאמן, דכתיב: “בכל ביתי נאמן הוא”. מצדיק לצדיק, מהקב”ה שנקרא צדיק, דכתיב: “צדיק ה’ בכל דרכיו”, למשה שנקרא צדיק, דכתיב: “צדקת ה’ עשה”. מפה לפה, מפיו של הקב”ה לפיו של משה. מכף לכף, מכף ידו של הקב”ה לכף ידו של משה. וסיימו אותן ועמדו חכמים גדולים בישראל. ויש אומרים: רבי אליעזר ורבי יהושע ור’ עקיבא היו, וקראו עליהן (משלי כ’): “גם במעלליו יתנכר נער וגו'”. באנכי דרבי מאיר וכו’.

אמר ר’ סימון בשם רבי יהושע בן לוי: מנצפ”ך – האותיות הכפולות, שיש צורה מיוחדת לאות כשהיא בסוף תיבה – צופים – נביאים – אמרום, הלכה למשה מסיני – בגמרא (מגילה ג’ ע”א) ביארו: “שכחום וחזרו ויסדום” – האותיות הללו ניתנו למשה מסיני, ואחר ששכחו אותן, באו הנביאים ויסדו אותן בשנית. רבי ירמיה בשם ר’ חייא בר אבא אמר: מנצפ”ך פירושו: מה שהתקינו הצופים. מעשה היה ביום סגריר – יום גשום שכולם נסגרים בבתיהם – ולא נכנסו חכמים לבית הועד – לבית המדרש, והיו שם – בבית המדרש – תינוקות, ואמרו: באו ונעשה בעצמנו בית הועד. אמרו: מה טעם כתיב מ”ם מ”ם, נו”ן נו”ן, צד”י צד”י, פ”א פ”א, כ”ף כ”ף, אלא כך יש לדרוש זאת: ממאמר למאמר, ומנאמן לנאמן, ומצדיק לצדיק, ומפה לפה, מכף לכף. האות מ”ם פירושה: ממאמר למאמר, ממאמר של הקב”ה למאמר של משה – התורה ניתנה ממאמרו של הקב”ה, למאמרו של משה. האות נו”ן פירושה: התורה ניתנה לנו מנאמן לנאמן, מהקב”ה שנקרא ‘אל מלך נאמן’ (עי’ שבת קי”ט ע”ב), למשה שנקרא נאמן, דכתיב (במדבר י”ב, ז’): “לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא”. האות צד”י פירושה: התורה ניתנה לנו מצדיק לצדיק, מהקב”ה שנקרא צדיק, דכתיב (תהלים קמ”ה, י”ז): “צַדִּיק ה’ בְּכָל דְּרָכָיו וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו”, למשה שנקרא צדיק, דכתיב (דברים ל”ג, כ”א): “וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת ה’ עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל” – ופסוק זה נדרש על משה (עי’ ברש”י לפסוק). האות פ”א פירושה: התורה ניתנה לנו מפה לפה, מפיו של הקב”ה לפיו של משה. האות כ”ף פירושה: התורה ניתנה לנו מכף לכף, מכף ידו של הקב”ה לכף ידו של משה. וסיימו אותן – כששמעו חכמים את דברי התינוקות הללו, סימנו אותם, כדי לדעת מה יעלה בגורלם, ועמדו חכמים גדולים בישראל. ויש אומרים: רבי אליעזר ורבי יהושע ור’ עקיבא היו – אותם תינוקות, וקראו עליהן חכמים את הפסוק (משלי כ’, י”א): “גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר אִם זַךְ וְאִם יָשָׁר פָּעֳלוֹ” – כבר מנערותו של אדם ניתר להכירו על פי מעשיו, וכמו נערים אלו שראו מדבריהם שגדולים הם, וכך אכן היה בגדלותם. באנכי דרבי מאיר וכו’ – מילים אלו אינן שייכות למדרש, ומקורן, כנראה, בהערה של אחד המעתיקים, עי’ במפרשי המדרש.

נושאי השיעור: א. מקומה של דרשה זו. ב. האותיות הכפולות – מבטאות את העולם העליון שמכוחו פעול העולם התחתון. ג. המדרגה שהאדם מגיע אליה במעשיו היא קטנה לעומת המדרגה שהוא מגיע אליה מכח העולם העליון, הסתום. ד. בטחון הגאולה בא מן העולם העליון שהוא מקורו של העולם הזה, והעולם הזה שואף אליו. ה. ביאור דרשות התינוקות.

ראשית, יש להבין את מיקומה של הדרשה כאן – כיצד היא קשורה למדרשים הקודמים? האם היא דרשה נוספת על “בראשית”?
המפרשים ביארו זאת בשתי צורות.
א. מהרז”ו כתב:

מאמר זה הובא כאן דרך אגב שדרשו בסימן הקודם על אות ב’ ואות א’, הביאו גם דרשה של אותיות אלו.

ב. “ענף יוסף” כתב:

אין ענין לכאן, ונראה שמקומו הראוי לקמן ריש פרשה ב’, דפתא בהאי קרא “גם במעלליו יתנכר”, בתחילה דרשו לענין מנצפ”ך עד סיומו: “וקראו עליהן ‘גם במעלליו יתנכר נער'”, ואחר כך דרשו על “והארץ היתה תהו ובהו” כו’ כדלקמן. וכן דרך המדרש להביא קרא ולדרשו תחילה לענין אחר ואחר כך לענין שפתח בו (מהרב מוה’ יעקב נכד הגר”א מסלאנים).

נראה לשלב בין שני הפירושים. דרשה זו היתה שייכת לתחילת פרשה ב’, ובגלל דרשת האותיות שבפסקה הקודמת – צורפה לכאן.
נראה שלשאלה זו יש משמעות בהבנת המדרש. ב”ענף יוסף” מבין שהמדרש במקורו הוא חלק מהדרשות על הפסוק (משלי כ’, י”א): “גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר אִם זַךְ וְאִם יָשָׁר פָּעֳלוֹ”. אם כך, הרי שפסוק זה הוא מרכז המדרש, ולא רק “סוף טוב”, על כך שהילדים הללו אכן גדלו בתורה. הפסוק במשלי הוא המקור להבאת הדרשה כאן, ויש להבין את הדרשה בהקשר לכך.
נראה, שהמדרש עוסק בדווקא בדרשות של נערים, הקשורים עדיין לתמימות הנעורים, עוד קודם שפגשו את סיבוכי החיים. דרשות אלו מבטאות תוכן פנימי פשוט ועמוק. המפגש של נערים אלו עם האותיות הוא מפנימיותם, ולא מקליטה מבחוץ. האותיות קשורות לפנימיות הנשמה שלהן, ומכוחה הן מלמדים על מהותן.
יתכן שקשור הדבר לניסוי שנעשה לפני שנים רבות. בניסוי לקחו ילדים בני יומם, ובודדו אותם מן העולם. כל מחסורם ניתן להם בלי ששמעו כלל דיבור אנושי. באחד הניסויים הללו – הילדים התחילו מעצמם לדבר עברית1. יתכן שיש בכך ללמד על כך שלשון הקודש טמונה בנפש האדם מעצם בריאתו.
כך יש להבין את דרשותיהם של הנערים. הם מכירים את האותיות מעצם נשמתם, ולא מתוך המפגש שלהם עם העולם ועם התורה, ולכן הדרשות הללו מבטאות עומק פנימי פשוט וראשוני.

מנצפ”ך
מהי משמעות האותיות הכפולות?
הרבה נאמר על כך בפנימיות התורה. נראה, שכפילות האותיות היא ביטוי לכפילות שמצויה בעולם.
במבט רגיל, האדם פועל ומשפיע, מלמטה למעלה. הוא פועל ומתקדם וקונה מדרגה אחר מדרגה – עד שמגיע למדרגה העליונה שבכוחו להגיע אליה.
אולם במבט עמוק יותר מובן, שאדם אינו מחדש מדרגות, אלא חושף מדרגות שכבר קיימות בנשמתו. הנשמה היא אינסופית, מציאות שלמה ועליונה. האדם מתחיל מלמטה, וחושף עוד ועוד מדרגות מהמציאות השלמה של הנשמה.

התורה, הכתובה באותיות, בנויה כך. יש כ”ב אותיות רגילות, שהן כלי הביטוי של האדם הלומד את התורה ומנסה להבינה. אך יש חמש2 אותיות כפולות, המלמדות שמקור הדברים הוא במציאות עליונה, שהיא המחיה את המציאות הפשוטה. הכח לעסוק וללמוד את האותיות הפשוטות הוא מן הכפולות, מן המציאות הרוחנית העליונה שהיא מקורה של המציאות שאנו פוגשים.

המדרגה העליונה שהגיע אליה משה רבנו, איננה מה שהשיג בכח עבודתו, מדרגה אחר מדרגה. משה זכה לכך שהקב”ה השפיע עליו שפע, והמאמר שלו היה ביטוי למאמר האלוקי.
כוחו של משה בעבודתו ובעמלו, מרומז באותיות הפשוטות, אך המדרגה שהגיע אליה היא עליונה יותר, מכח האותיות הסתומות. מדרגתו של משה היא יותר ממה שגילה בחכמתו – המדרגה היא מה שזכה כשהחכמה האלוקית עברה דרכו.
מנצפ”ך צופים אמרום – אותיות אלו מבטאות צפיה עמוקה אל עומק המציאות, מן העולמות הגבוהים והעליונים.

נראה שיש בדברים אלו מסר עבורנו. אנו רגילים לחשוב כי מה שאדם יכול להגיע אליו בעבודתו ובעמלו – זו מדרגתו. זו אמירה שמביאה אותנו לפעמים לוותר לעצמנו. “עשיתי מה שאני יכול. כך אני ואלו כוחותי”. אך האמת היא שיש לנו נשמה גדולה. אנו לא רק אותיות פשוטות, הגלויות לעין. יש בנו חלק נסתר, שמהווה ביטוי לדברים גדולים מאיתנו – לנשמה שבקרבנו, לדור ולתקופה שאנו חיים בהם. על כן אנו יכולים להוציא אל הפועל הרבה יותר ממה שנראה מן המציאות הגלויה לעין.

מפרשי המדרש מפנים לירושלמי (מגילה פ”א ה”ט):

משם ר’ מתיה בן חרש אמרו: מנצפ”ך הלכה למשה מסיני. מהו מנצפ”ך, ר’ ירמיה בשם ר’ שמואל בר רב יצחק: מה שהתקינו לך הצופים. מאן אינון אילין צופין, מעשה ביום סגריר שלא נכנסו חכמים לבית הוועד ונכנסו התינוקות, אמרין: איתון נעביד בית וועדא דלא ייבטל, אמרין: מהו דין דכתיב מ”ם מ”ם נון נון צד”י צד”י פ”ה פ”ה כ”ף כ”ף – ממאמר למאמר מנאמן לנאמן מצדיק לצדיק מפה לפה מכף ידו של הקב”ה לכף ידו של משה. וסיימו אותן חכמים ועמדו כולן בני אדם גדולים. אמרון: רבי ליעזר ורבי יהושע הוון מינהון.

נראה, ששאלת הירושלמי: “מהו מנצפ”ך”, כוונתה: למה מזכירים את האותיות הסתומות שלא על הסדר, הרי ראוי היה לומר: כמנפ”ץ? ועונים על כך, שרמוז כאן: מן צפך – מי תיקן אותיות אלו? הצופים3.
השאלה “מן”, מלמדת שחז”ל הבינו שיש באותיות אלו רמז לדברים עליונים, ועל כן שאלו – מי תיקן זאת, מנין הגיעו האותיות הללו. והתשובה על כך: צפך – הצופים, המביטים אל המציאות במבט עמוק, הם אלו שהולידו אותיות אלו. כפי שביארנו, האותיות הללו מבטאות את העולם העליון, את הדברים הגדולים והעמוקים שאנו מהווים כלי ביטוי להם.

סוד הגאולה
במדרשים נוספים מובאת דרשה זו עם תוספת שיש בה משמעות.
בבמדבר רבה דרשו (פרשה י”ח, כ”א):

מנצפ”ך האותיות כפולות צופים אמרום. כ”ך נרמז לאברהם: “לך לך”, למאה שנה יוליד. מ”ם ליצחק (בראשית כ”ו): “כי עצמת ממנו מאד”, רמזו שהוא וזרעו עצומים בב’ עולמות. נ”ן ליעקב: “הצילני נא”, מציל בשני עולמות. פ”ף לישראל למשה (שמות ג’): “פקד פקדתי אתכם”. צ”ץ (זכריה ו’): “הנה איש צמח שמו וגו'”, זה משיח, ואומר (ירמיה כ”ג): “והקימותי לדוד צמח צדיק ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ”.

ובפרקי דרבי אליעזר (פרק מ”ז):

ר’ אליעזר אומר: חמשה אותיות שנכפלו בכל האותיות שבתורה כלם לסוד גאולות. כ”ף כ”ף, אברהם אבינו נגאל מאור כשדים, שנאמר: “לך לך מארצך”. מ”ם מ”ם, נגאל בו יצחק אבינו מיד פלשתים, שנאמר: “לך מעמנו”. נו”ן נו”ן, נגאל בו יעקב אבינו, שנאמר: “הצילני נא מיד אחי”, פ”א פ”א, בו נגאלו אבותינו ממצרים, שנאמר: “פקוד פקדתי”. צד”י צד”י, בו עתיד הקב”ה לגאול את ישראל משעבוד ארבע מלכיות ולאמר להם: צמח צמחתי לכם, שנאמר: “ואמרת אליו כה אמר ה’ צבאות לאמר הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח”.

האותיות הכפולות, שמקורן בעולם העליון, מביאות אלינו מהעולם העליון את הבטחון בגאולה. העולם שאנו רואים אינו כל העולם. יש עולם רוחני שהוא מקורו של העולם שלנו, והעולם החומרי שואף אליו, ומשתוקק לשלמותו. על כן האותיות הכפולות הן “סוד גאולות”. מאברהם אבינו ועד המלך המשיח, מבטאות האותיות הללו את הגאולה.
הסוד של הגאולה הוא בכפילות. העולם הזה מצד עצמו אינו יכול להגיע אל הגאולה. סוד הגאולה הוא שלאחר שהעולם הזה עושה את המירב – מתגלה הכח של העולם העליון, ומרומם את העולם הזה למדרגות שאין הוא יכול להגיע אליהן בעצמו – אל הגאולה.

הליכתו של אברהם לארץ ישראל, הנרמזת באותיות כ”ך, היא ביטוי לכך.
כך דרשו חכמים בזוה”ק (ח”א, לך לך ע”ז ע”ב, בתרגום):

ובשעה שיצאו מה כתוב בהם, “ללכת ארצה כנען”, כי רצונם היה ללכת לשם. מכאן למדנו שכל מי שבא לטהר עוזרים לו. בוא וראה שכך הוא, כי כיון שכתוב “ללכת ארצה כנען”, מיד כתוב, “ויאמר ה’ אל אברם לך לך וגו'”. ומִטרם שנתעורר מעצמו מתחילה ללכת לארץ כנען, לא כתוב לך לך…
בוא וראה שכן הוא. כי כבר יצאו מאור כשדים, והיו בחרן, ולמה יאמר לו “לך לך מארצך וממולדתך”, אלא עיקר הדבר כמו שאמרנו, “אל הארץ אשר אראך” – אראך מה שלא יכולת לעמוד עליו, ולא יכולת לדעת הכח של ארץ ההיא, שהוא עמוק וסתום.

אברהם התעורר מעצמו ללכת אל ארץ ישראל. אחר יציאתו של אברהם, מתגלה אליו ה’ ואומר לו: “אל הארץ אשר אראך”. אני אראה לך את מעלת הארץ שאין אתה יכול להגיע אליה מעצמך, את הדבר העמוק והסתום, שאדם אינו יכול לעמוד עליו בלא שהקב”ה מגלה לו.
על כן נרמזת הליכתו של אברהם באות כפולה. תחילת הדרך היא בחינת הפשוטות, המעשה של האדם בכוחותיו. אולם ההמשך הוא מלמעלה, בכח סתום, שאין האדם יכול להגיע אליו מעצמו, והוא זקוק לגילוי עליון.

דרשת התינוקות

ממאמר למאמר, ממאמר של הקב”ה למאמר של משה.

משה אמר הרבה דברים מעצמו. רובו של ספר דברים הוא מאמר של משה. ישנו גם פסוק מיוחד (במדבר כ”ז, ט”ו):

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה’ לֵאמֹר.

המם הכפולה מלמדת, שהמאמר של משה התחיל מלמעלה, ממאמר של הקב”ה. כיון שהיה מאמר של הקב”ה אל משה – היה למשה כח לומר דברים גם מעצמו.

מנאמן לנאמן, מהקב”ה שנקרא ‘אל מלך נאמן’, למשה שנקרא נאמן, דכתיב: “בכל ביתי נאמן הוא”.

דרשה זו עוסקת באמונה. האמונה אינה מדרגה שאדם מגיע אליה מכח חקירתו וחיפושיו. האמונה היא מדרגה שמעל לכוחותיו של האדם. כיון שהקב”ה נאמן, והוא מאמין בנו – יש לנו כח להאמין. בזכות המציאות העליונה שהיא מקור האמונה – אנו יכולים להגיע לאמונה עמוקה בה’ ובכוחות שנתן לנו4.

מצדיק לצדיק, מהקב”ה שנקרא צדיק, דכתיב: “צדיק ה’ בכל דרכיו”, למשה שנקרא צדיק, דכתיב: “צדקת ה’ עשה”.

גם דרשה זו מובנת בדרך דומה. הצדקות אינה מדרגה שאדם מגיע אליה מלמטה למעלה. יש בעולם מדרגה עליונה של צדקות, ומכוחה פועל האדם להיות צדיק, להיות חלק מהצדקות העולמית.

שתי הדרשות הבאות, עוסקות באיבריו של משה, ולא בדמותו המוסרית והרוחנית.

מפה לפה, מפיו של הקב”ה לפיו של משה.

משה העיד על עצמו (שמות ד’, י’):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה’ בִּי ה’ לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי.

ובכל זאת אנו מוצאים (דברים א’, א’):

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל…

מבארים חכמים (דברים רבה פרשה א’, א’):

הרי משה עד שלא זכה לתורה, כתיב בו: “לא איש דברים אנכי”, כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים. מנין, ממה שקרינו בענין: “אלה הדברים אשר דבר משה”.

כיון שזכה משה לתורה, נתרפא פיו, בחינת (שיר השירים א’, ב’): “יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ”. פיו של משה הוא תוצאה של המפגש עם נשיקות פיו של הקב”ה.
משה היה כבד פה כדי להדגיש וללמד, שדיבורו לא היה מכח מדרגתו, אלא מכח השכינה שהיתה מדברת מתוך גרונו. מצד עצמו היה משה כבד פה, ולא היה איש דברים. אך כיון שפיו פעל מכח פיו של הקב”ה – אמר משה לישראל את כל התורה.

מכף לכף, מכף ידו של הקב”ה לכף ידו של משה.

הדרשה הקודמת עסקה בפיו של משה, בחינת התורה שבעל פה. כאן דורשים על הלוחות, התורה שבכתב, שניתנה למשה מידו של הקב”ה. היכולת של משה להחזיק את התורה, היתה מכח הכף של הקב”ה. משה הוריד אלינו את התורה, והיא נקראה על שמו (מלאכי ג’, כ”ב):

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים.

מכחו של משה יכולים גם אנו להחזיק בתורה וללמוד אותה. כיון שהמקור הוא בכפו של הקב”ה – יכול העולם הזה להחזיק בתורה, ללמוד אותה ולדעת אותה.


1 ברוב הניסויים הילדים מתו, ולא כאן המקום להאריך במשמעות הדבר. ראה על כך בספר “גן העדן הרבוד” עמ’ 180. ועי’ ב”רבה אמונתך” לקהלת רבה פרשה א’, פסקה ל”ו (עמ’ רצ”ד).
2 המספר חמש מבטא את כלל המדרגות של המציאות. ראה בדברי הרב קוק זצ”ל (אורות הקודש ח”א עמ’ ע”ג): “לחמשה חלקים מוכרח עסק הלימוד להתחלק. א’, שיטה, ב’, ריהטא, ג’. גירסא, ד’, לימוד, ה’, עיון… ודוגמת חמשת הדרכים שבתורה, יש כמותם בעבודה, בהדרכה ובתפלה. והחיים הרוחניים בכללותם מתפשטים על פי חלוקה מוטבעת זו, וגם החיים המעשיים הנם בערך זה מסומנים. חמשה חומשי תורה, חמשה ספרי תהלים, וחמשה ברכי נפשי. חמשה חלקי הנשמה, נפש רוח נשמה חיה יחידה, וחמשת הפרצופים הסודיים, וחמשת העולמות, הנם עולים בחוברת עם הדרכה זו, הלימודית, והמעשית”.
3 עי’ במפרשי הירושלמי, שאין הכוונה שהצופים אלו התינוקות, אלא שמדברי התינוקות נלמדת המשמעות של תיקון הצופים. אמנם עי’ ברמב”ן לשבת ק”ד ע”א.
4 עי’ אגרות ראי”ה ח”א אגרת מ”ה: “ואי אפשר להשיג שום השגה רוחנית באמת כי אם על ידי קדושת אמונה שלמה, והחכמה והרחבת הדעת היא רק גורם להשגה ולא עצמותה”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.