פרשה א – פסקה י"ב – מדוע כתוב "בראשית ברא אלוקים" ולא "אלוקים ברא בראשית"

הרב יהושע ויצמן
ט׳ בסיון ה׳תשע״ב
 
30/05/2012

בראשית רבה פרשה א', י"ב

רבי יודן בשם עקילוס אמר: לזה נאה לקראו אלוה, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם מתקלס במדינה, ועדיין לא בנה לה דמוסיות, ועדיין לא בנה לה פריבטאות, בתחלה מזכיר שמו ולבסוף קטיזמה שלו, ברם יחידו של עולם בתחלה פעל ולבסוף נתקלס. שמעון בן עזאי אומר: "ענותך תרבני", בשר ודם מזכיר שמו, ואחר כך שבחו: פלן אגוסטולי, פלן פראטאטא, אבל הקב"ה אינו כן, אלא משברא צורכי עולמו, אחר כך מזכיר שמו, "בראשית ברא" ואחר כך "אלהים".

רבי יודן בשם עקילוס אמר: לזה – לבורא העולם – נאה לקראו אלוה, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם מתקלס במדינה, ועדיין לא בנה לה דמוסיות – בניינים יפים, ועדיין לא בנה לה פריבטאות – מרחצאות וכדומה. מלך בשר ודם משבח את עצמו בפני בני המדינה עוד קודם שעשה עבורם דברים טובים – בתחלה מזכיר שמו ולבסוף קטיזמה – שבח – שלו – שמו של המלך קודם לשבח על מה שעשה. ברם יחידו של עולם בתחלה פעל ולבסוף נתקלס – קודם נאמר (בראשית א', א'): "בְּרֵאשִׁית בָּרָא", ורק אחר כך: "אֱלֹהִים". הקב"ה אינו מזכיר את שמו לפני שמזכיר את מה שעשה, שברא את העולם. שמעון בן עזאי אומר (תהלים י"ח, ל"ו): "וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי" – ענוותנותו של הקב"ה מרבה את כבודו של מלך בשר ודם – בשר ודם מזכיר שמו, ואחר כך שבחו: פלן אגוסטולי – פלוני הקיסר, פלן פראטאטא – פלוני המלך, אבל הקב"ה אינו כן, אלא משברא צורכי עולמו, אחר כך מזכיר שמו – מזכיר בתחילה את שבחו ורק אחר כך את שמו: "בראשית ברא" ואחר כך "אלהים".

נושאי השיעור: א. קודם בריאת העולם לא יצאו אל הפועל הכוחות האינסופיים של הבורא, ולכן אי אפשר לקלס אותו. ב. מהות ההבדל בין השם המפורש לשמות הקדושים הנוספים. ג. רק אחר הבריאה נקרא הבורא בשם "אלהים", שמבטא את כח המשפט והדין שיש בבריאה.

המדרש עונה על שאלה בפשט הכתוב הפותח את התורה (בראשית א', א'):
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.
לכאורה, היה צריך להיות כתוב: "אלהים ברא בראשית…"1. מדוע לא כך נכתב? הרי בנוהג שבעולם אדם מזכיר את עצמו, ואחר כך את מעשיו. התורה איננה כתובה על פי הנוהג שבעולם, ויש להבין זאת.

במדרש מופיעות שתי התייחסויות לשאלה זו, הנוגעות לדברים עמוקים בתורה – שם אלקים ומשמעותו.
המהרז"ו כותב:
והתבונן שמאמר של בן עזאי הוא היפך מאמר של עקילוס, שבדברי עקילוס שם אלקים הוא קילוס, ובדברי בן עזאי אלקים הוא שמו.
אמנם, אף כי הבחנתו בין השבח ובין השם נראית, הגדרתו את ההבחנה כמחלוקת אינה נראית. יש כאן שתי זוויות הסתכלות על שם אלקים. ננסה לעמוד על משמעותן.

יחידו של עולם
הבדל יש בין לשונו של ר' יודן בשם עקילוס, ובין לשונו של שמעון בן עזאי:
רבי יודן בשם עקילוס אמר… ברם יחידו של עולם
שמעון בן עזאי אומר… אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן…
נראה שהביטוי "יחידו של עולם" מדוייק בדברי עקילוס. הבורא הוא יחידי. כיון שכך – אין מי שישבח אותו. רק אחר שנברא העולם יש מציאות של שבח וקילוס לבורא.
בספרים הקדושים מבארים בדרך דומה את מטרת בריאת העולם.
המציאות הרוחנית העליונה ביותר שאנו רשאים לדבר עליה, נקראת על ידינו בשם "אין סוף". האינסוף הוא אינסוף של כוחות אינסופיים2. אינסוף חסד ואינסוף גבורה, אינסוף רחום ואינסוף חנון – עד אין סוף, עד אין חקר. אולם, הכוחות הללו לא נקראים בשם ולא באים לידי ביטוי.
משל למה הדבר דומה? לאדם שנולד עם כשרון מדהים לנגינה. כל עוד הוא לא יקח לידיו כלי נגינה וינגן בו, על פי כללי חכמת הנגינה – אין משמעות לכשרון הזה.
יכול אדם לשאול: לשם מה הוא מנגן על כלי מסויים? הרי הכשרון שלו הוא אינסופי, הוא יכול לנגן על כל כלֵי הנגינה, מנגינות נפלאות ללא גבול? מדוע נתנו לו כלי שמצמצם את הכשרון?
הדבר פשוט. בלי כלי מסויים ומנגינה מסויימת מתוך כלל הכלים והמנגינות – לא יכול הכשרון לצאת אל הפועל. הכשרון לא נקרא בשם, כל עוד הוא איננו יוצא אל הפועל בצורה מסויימת ומיוחדת.
אינסוף הכוחות האינסופיים אינם נקראים בשם עד שלא נברא העולם, ויצא כח אחד מהם אל הפועל, והתגלה בעולם. העולם הוא הכלי המגלה את הכשרון האינסופי של היות הבורא רחום וחנון.

כאו ניתן לעמוד על ההבדל שבין "יחידו של עולם" ובין מלך בשר ודם. יחידו של עולם ברא את העולם כדי שיקלסו אותו. כדי שהכוחות האינסופיים יצאו אל הפועל ויקראו בשם – נברא העולם. על כן תחילה הוא פועל, ורק אחר כך מתקלס בבריאתו. ללא שברא – אין מי שיקלס אותו.
אך מלך בשר ודם – מולך על מציאות קיימת. הוא משתבח שיש ביכולתו לעשות3, ועל כן ניתן לקלס אותו גם קודם שעשה. מלכותו וממלכתו נמצאות – ולכן ניתן לקלס אותו.

"בראשית ברא – אלהים". רק אחר שברא – נקרא הוא בשם "אלהים". קודם שברא לא היה כלל אפשרות לקרוא בשם, שכן כלל הכוחות לא יצאו אל הפועל.

כותרת
שמעון בן עזאי מדבר על שמו של הקב"ה. אין הוא חולק על עקילוס, אלא מבאר את הפסוק מזווית שונה.
יש מדרגות בשמות שאנו מזכירים בהם אותו יתברך שמו.
יש שם המפורש, הנכתב ואינו נקרא. זוהי מציאות עליונה שאין לנו השגה בה. אין אנו יכולים להזכירה בפינו.
שם אלוקים – הוא שם שאנו יכולים להזכיר בפינו. זה שם מהכינויים והתארים של הבורא, שהם בהשגתנו. מתוך המציאות הנבראת אנו מתארים את הקב"ה.
הדברים מתבארים לאור דברי הרמ"ק ביחס לשם הוי"ה ברוך הוא (פרדס רמונים שער י"ט פ"א):
כל דורשי רשומות מתורתינו הקדושה אם מבעלי הקבלה ואם מבעלי הפשט אם מחוקרי שרשי תורתינו כולם הסכימו פה אחד היות שם זה שם העצם ולא זולתו. ויחדוהו בין שאר השמות הקדושים שאינם נמחקין. עד שאמרו כי אפילו שם אהיה עם היותו שם נורא מאד לא ישתוה אל השם הזה. ובהשם הזה יש סבות רבות… סבה השניה כי כל השמות האלה נשמש בהם לשון חול אם נרצה, מה שאין כן באותיות שם בן ד'. כיצד. אל, נשתמש בו הכתוב בלשון חול "אל אחר", וכן "כהררי אל" וכיוצא בו רבים. וכן אלדים, כמו "ראה נתתיך אלהים לפרעה", וכן "אלדים לא תקלל" וכיוצא בו הרבה. ושדי, כמו "וזיז שדי עמדי", "בין שדי ילין", הרי אותיותיו ואינם אלא חול. ושם צבאות, כמו "יצאו כל צבאות ה'" וכיוצא בו. אדנ"י, כמו (בראשית י"ח) "ויאמר אדני אל נא תעבור מעל וכו'", ויש מרבותינו אומרים לגדול שבהם אמר, ועם היות שיש חולקים בזה ואומרים שהוא קדש עם כל זה נפקא מינה דאליבא דכלהו אם ירצה לדבר לאדונו אדני ר"ל אדון שלי מותר להשתמש בו בלשון חול. אהי"ה, כמו "שלמה אהיה כעוטיה", "לא אהיה חובש" וכיוצא בהם הרבה. מה שאין כן בד' אותיות קדושות האלה ידו"ד. כי עם היות ששלשה מהם ימצא. ארבעתם לא ימצאו בענין אחר חול. כמה דכתיב (קהלת י"א) "במקום שיפול העץ שם יה"ו". אבל שם בן ד' כלו לא נמצא…
כל השמות הקדושים שאינם נמחקים, משמשים כמילים בעברית ובתנ"ך בהקשר של חול. רק שם הוי"ה הוא מילה שאינה משמשת כלל במשמעות של חול. הצורה היחידה של מילה זו בלשון הקודש היא לשם ה'.
משמעות הדבר היא, שכל השמות, מלבד השם המפורש, נובעים מן הכוחות שיש בעולם. המילה "אלהים" פירושה דיין4 – בעל הכח לעשות משפט. אנו משתמשים במילה הזו ומכנים את הקב"ה "אלהים" – שהוא מקור הכח לעשות משפט. מן הכח האלוקי של המשפט מגיע הכח גם לדיין.
השם המפורש אינו כן. אין מילה כזו בלשון הקודש. אין במילה זו מלבד שם ה'.
הפסוק אומר: "בראשית ברא אלהים". בדווקא מופיע כאן שם "אלהים" ולא שם הוי"ה. שם אלהים מופיע רק אחר הבריאה. אחר שיש עולם, ויש כח של משפט והנהגת העולם – יש משמעות לשם זה.

סיכום:
שתי הדעות במדרש מבארות מדוע שם "אלהים" מופיע אחר "בראשית ברא". רק אחר שנברא העולם נקרא הבורא בשם "אלהים".
עקילוס מתייחס לשבחו של הבורא. כדי לשבח את הבורא צריך שיהיה עולם שיכול לשבח.
שמעון בן עזאי מתייחס לשמו של הבורא. השמות שאינם השם המפורש הם שמות שבאים מתוך המציאות, ואנו מכנים בהם את ה' שהוא מקור הכוחות שבמציאות.


1 עי' מגילה ט' ע"א, שכך כתבו שבעים ושנים הזקנים שתרגמו את התורה לינאי המלך.
2 כך עולה מדברי הרמח"ל (פירוש ל"ארימית ידי בצלותין", מהד' הרב פרידלנדר עמ' רכו-רכז): "הנה הרצון העליון א"ס ב"ה הוא שורש הכל, והוא בלתי בעל תכלית ודאי… ולא עוד כי באמת כוחו הוא בלתי בעל תכלית ורק כח אחד מן כוחותיו הבלי תכלית הוא זה שגילה מן הכח אל הפועל" – כוחותיו הם בלי תכלית, וכל כח מאינסוף הכוחות הללו הוא בלי תכלית.
מקור הדברים נראה בזוה"ק: (רעיא מהימנא ח"ג פנחס, רנ"ז ע"ב): "ואית למנדע דאיהו אתקרי חכם בכל מיני חכמות ומבין בכל מיני תבונות וחסיד בכל מיני חסדים וגבור בכל מיני גבורות ויועץ בכל מיני עצות וצדיק בכל מיני צדקות ומלך בכל מיני מלכות עד אין סוף עד אין חקר, ובכל אלין דרגין בחד אקרי רחמן ובחד אקרי דיין והכי בכמה דרגין עד אין סוף" – יש אין סוף דרגין, וכל דרגא היא "עד אין סוף עד אין חקר".
3 יתכן שניתן לשמוע במדרש נימה של ביקורת על הנוהג שבעולם, שמלך בשר ודם מתקלס במעשיו עוד קודם שעשאם. אף על פי כן – זהו הנוהג ויש לו משמעות.
4 כמו בפסוק (שמות כ"ב, ח'): "עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.