פרק יד’ – שמשון והאריה

הרב מנשה וינר
י״ז בסיון ה׳תשע״ב
 
07/06/2012

נביאים וכתובים
פרק יד’ – שמשון והאריה

(א) וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן תִּמְנָתָה וַיַּרְא אִשָּׁה בְּתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים: (ב) וַיַּעַל וַיַּגֵּד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר אִשָּׁה רָאִיתִי בְתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה קְחוּ אוֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה: (ג) וַיֹּאמֶר לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ וּבְכָל עַמִּי אִשָּׁה כִּי אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה מִפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי:(ד) וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה’ הִיא כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים וּבָעֵת הַהִיא פְּלִשְׁתִּים מֹשְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל: פ

תואנה
נכון שמה’ אישה לאיש, אך קשה להניח שזה מה שהיה כתוב בהזמנה, שה’ רצה ששמשון ילך לפלישתים.

(ה) וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן וְאָבִיו וְאִמּוֹ תִּמְנָתָה וַיָּבֹאוּ עַד כַּרְמֵי תִמְנָתָה וְהִנֵּה כְּפִיר אֲרָיוֹת שֹׁאֵג לִקְרָאתוֹ:(ו) וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ ה’ וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדוֹ וְלֹא הִגִּיד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה:(ז) וַיֵּרֶד וַיְדַבֵּר לָאִשָּׁה וַתִּישַׁר בְּעֵינֵי שִׁמְשׁוֹן:(ח) וַיָּשָׁב מִיָּמִים לְקַחְתָּהּ וַיָּסַר לִרְאוֹת אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה וּדְבָשׁ:(ט) וַיִּרְדֵּהוּ אֶל כַּפָּיו וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְאָכֹל וַיֵּלֶךְ אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאכֵלוּ וְלֹא הִגִּיד לָהֶם כִּי מִגְּוִיַּת הָאַרְיֵה רָדָה הַדְּבָשׁ:

פו הדוב… מביא להורים ומלקקים שם דבש. סיפור מוזר. אבל זה עדיין כלום.

(י) וַיֵּרֶד אָבִיהוּ אֶל הָאִשָּׁה וַיַּעַשׂ שָׁם שִׁמְשׁוֹן מִשְׁתֶּה כִּי כֵּן יַעֲשׂוּ הַבַּחוּרִים:(יא) וַיְהִי כִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ וַיִּקְחוּ שְׁלֹשִׁים מֵרֵעִים וַיִּהְיוּ אִתּוֹ:(יב) וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה אִם הַגֵּד תַּגִּידוּ אוֹתָהּ לִי שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וּמְצָאתֶם וְנָתַתִּי לָכֶם שְׁלֹשִׁים סְדִינִים וּשְׁלֹשִׁים חֲלִפֹת בְּגָדִים: (יג) וְאִם לֹא תוּכְלוּ לְהַגִּיד לִי וּנְתַתֶּם אַתֶּם לִי שְׁלֹשִׁים סְדִינִים וּשְׁלֹשִׁים חֲלִיפוֹת בְּגָדִים וַיֹּאמְרוּ לוֹ חוּדָה חִידָתְךָ וְנִשְׁמָעֶנָּה: (יד) וַיֹּאמֶר לָהֶם מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד הַחִידָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים: (טו) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיֹּאמְרוּ לְאֵשֶׁת שִׁמְשׁוֹן פַּתִּי אֶת אִישֵׁךְ וְיַגֶּד לָנוּ אֶת הַחִידָה פֶּן נִשְׂרֹף אוֹתָךְ וְאֶת בֵּית אָבִיךְ בָּאֵשׁ הַלְיָרְשֵׁנוּ קְרָאתֶם לָנוּ הֲלֹא: (טז) וַתֵּבְךְּ אֵשֶׁת שִׁמְשׁוֹן עָלָיו וַתֹּאמֶר רַק שְׂנֵאתַנִי וְלֹא אֲהַבְתָּנִי הַחִידָה חַדְתָּ לִבְנֵי עַמִּי וְלִי לֹא הִגַּדְתָּה וַיֹּאמֶר לָהּ הִנֵּה לְאָבִי וּלְאִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי וְלָךְ אַגִּיד: (יז) וַתֵּבְךְּ עָלָיו שִׁבְעַת הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה לָהֶם הַמִּשְׁתֶּה וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיַּגֶּד לָהּ כִּי הֱצִיקַתְהוּ וַתַּגֵּד הַחִידָה לִבְנֵי עַמָּהּ: (יח) וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי הָעִיר בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּטֶרֶם יָבֹא הַחַרְסָה מַה מָּתוֹק מִדְּבַשׁ וּמֶה עַז מֵאֲרִי וַיֹּאמֶר לָהֶם לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי: (יט) וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ ה’ וַיֵּרֶד אַשְׁקְלוֹן וַיַּךְ מֵהֶם שְׁלֹשִׁים אִישׁ וַיִּקַּח אֶת חֲלִיצוֹתָם וַיִּתֵּן הַחֲלִיפוֹת לְמַגִּידֵי הַחִידָה וַיִּחַר אַפּוֹ וַיַּעַל בֵּית אָבִיהוּ: פ
(כ) וַתְּהִי אֵשֶׁת שִׁמְשׁוֹן לְמֵרֵעֵהוּ אֲשֶׁר רֵעָה לוֹ:

מעורר שאלות רבות.
שאלה מתמטית לא מרכזית. פסוק יד: ניסו לפתור את החידה ולא הצליחו, ואז ניסו ביום השביעי שלושת ימים.

וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד הַחִידָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים: (טו) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי… וַתֵּבְךְּ עָלָיו שִׁבְעַת הַיָּמִים…

מה הדבר הזה. ביום השביעי בוכה לו, (5) שבעה ימים לא הצליחו. שלושה ימים ניסו ולא הצליחו, ביום השביעי לא הצליחו ואז אמרו לאשת שמשון די, ושבעה ימים בוכה אליו, ואז ביום השביעי, לפני השקיעה, היא מוסרת להם את התשובה. לא מסתדר עם המתמטיקה הפסוק.
שאלה אחרת, הערה ארוכה בשם הגר”א, יש כאן איזושהי בעיה איך כותבים את המילה חליפות. פסוק יב: חלפת בגדים … חליפות… איך כותבים? כתיב מלא או חסר. מה נותן להם בסוף? חלפת. הגר”א אומר לא ללמד רק כאן יצא, אך כאן זו דוגמה יפה.
כשכתוב חליפות בכתיב חסר, בא למעט. כל החלפות באותה מידה, נראה כאילו כולן באותה מידה. חליפות בכתיב מלא, רבות ושונות .
אילו שמשון היה מפסיד, אמור לתת להם חליפות משלו, אז כמו חלפת, כמו אחת, שלושים חליפות באותה המידה. אבל אם הם יפסידו, כל אחד ייתן חליפה שונה, ולכן חליפות מלא. אלא שזה לא היה הוגן, שמשון הרג שלושים איש ונתן אותן לפלישתים, לכן שוב בכתיב מלא.
הגר”א על ספר בראשית פרק מה

(כב) לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת:

(10)לכולם חליפות כל אחד לפי הגודל שלו, מידה שונה. אבל לבנימין נותן חמש חלפת באותה המידה, לכן חסר. אפשר לראות הרבה דברים בתורה בחילוף כתיב מלא וכתיב חסר.
שאלת השאלות בפרק הזה, כל הסיפור של החידה, לא מתחיל בכלל. שמשון היה יכול להקשות עוד יותר. לומר שאתמול חלמתי חלום, אם תגידו מה החלום, תקבלו… הוא שיסע את הארי ושם היה דבש. מאיפה אמורים להגיע לזה? רוח הקודש צריך? מהארי יצא דבש. (11:50) זה לא מתחיל בכלל. הם היו צריכים לכעוס עליו, לשאול מה בדיוק היה העניין.
אמרנו כבר בשיעור הקודם שכל הסיפור עם האריה שהוא שיסע אותו, מה זה חשוב הדבר הזה. אפילו לא סיפור להורים שלו. הרושם שהוא לא מתאמץ במיוחד. הכול היה כדי שתהיה לו חידה? מה היה אילולא היתה לו חידה, מה היה עושה עם המרעים? המזל שהם לא ביקשו רמז, כי אז אולי היה בא נחש, והיה מחבר עוד חידה. הסיפור הזה נראה לגמרי תלוש, לא מובן מה העניין בסיפור המוזר הזה.
חלק מהדברים ננסה לבאר. (14:15) שאלו אותי שאלה מעניינת, נקדים את המאוחר. בפרק ט”ז, שמשון מוצא אישה נוספת. ויאהב אישה בנחל שורק ושמה דלילה. ואז מבקשים סרני פלישתים לפתות אותו, והיא שואלת במה כוחו גדול, והוא מספר לה סיפורי בדים. עד שמספר לה את האמת על שערו. מי סיפר לו זאת? (15:25) אף אחד לא סיפר לו, אבל מי אמר שזה נתן לו את הכוח, הרי הוא נזיר אלקים, וזה בא לידי ביטויי בשני תחומים, איסור התספורת ואיסור היין, מי אמר שזה לא קשור ליין? מאיפה יודע את זה? מדוע לא אמר אם ישקוני יין לא יהיה כוחי. שני הדברים הם מהלכות נזיר. איך ידע שהשיער הוא המרכזי. במדבר פרק ו

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה’: (ג) מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל:(ד) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל:(ה) כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה’ קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ:(ו) כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה’ עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא:(ז) לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ:(ח) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לה’:(ט) וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ:(י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:(יא) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא:(יב) וְהִזִּיר לה’ אֶת יְמֵי נִזְרוֹ וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ כִּי טָמֵא נִזְרוֹ:(יג) וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:

(18) מה זה יביא אותו, את מי? לפי רש”י אחד משלושה מקראות … :רש”י במדבר פרק ו

(יג) יביא אתו – יביא את עצמו, זה אחד משלשה אתים שהיה ר’ ישמעאל דורש כן. כיוצא בו והשיאו אותם עון אשמה (ויקרא כב, טז), את עצמם, כיוצא בו ויקבור אותו בגיא (דברים לד, ו), הוא קבר את עצמו:

להביא את עצמו. כמו ויקבור אותו, קבר עצמו. אפשר להציע בפסוק הזה פירוש על דרך הפשט, יביא אותו=את הקרבן. מהפסוק הקודם. או את נזרו. את הנזירות שלו, את השיער.
שני עניינים בנזיר. הראשון הוא האיסור של ענבים והשני גידול השער. איסור להסתפר ויש סיבה: כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ. הוא נקרא נזיר כי יש לו נזר על הראש, כתר על הראש. ולכן מה שמתברר כאן, שכאשר צריך לבוא למקדש, צריך להביא את הנזר. זה הדבר המרכזי כאן. ומה עושה עם הקרבנות?

(יח) וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים:

הגדרת הנזיר לפי הנזר שעל ראשו. מצד אחד צריך להתנזר מהיין, ומהצד השני יש לו כתר על ראשו. השאלה מה הנקודה המרכזית?
גידול השיער ככתר על הראש מוכר לנו, בפסוקים בשמו”ב פרק יד

(כה) וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם: (כו) וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ:

אבשלום מגדל שיער, וכשהוא מידי פעם מגלח אז הוא שוקל את השיער (22) מאתיים שקלים במשקל אבן המלך. כך שוקלים אותו. כמו ששוקלים כתר. אבשלום גידל את השער כהכנות למרד שלו, הכנות להיות המלך הבא אחרי דוד.

נחזור לסיפור שמשון. מה הנקודה המרכזית?
שופטים פרק יג
(ד) וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טָמֵא:
(ה) כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים:
(ז) וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טֻמְאָה כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבֶּטֶן עַד יוֹם מוֹתוֹ: פ
(יג) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה’ אֶל מָנוֹחַ מִכֹּל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶל הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר:
(יד) מִכֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וְכָל טֻמְאָה אַל תֹּאכַל כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר:

שני דברים אשת מנוח לא מספרת לו. דבר ראשון שמורה לא יעלה על ראשו וגם שהוא יושיע את ישראל. לכן הוא מרגיש משהו ומבקש מהמלאך לשוב. (24) מעניין מאוד לבדוק מה יהיה אסור לו, לא כתוב בצורה מפורשת שלא ישתה יין. כתוב שאמו בהריונה לא תשתה יין, אך כשייוולד כתוב ומורה לא יעלה על ראשו. ברור שאסור ביין, הוא נזיר. אך מה שאומרים לה הוא שהיא לא תשתה יין, והוא לא יעלה מורה על ראשו. (25) וזה כנראה קשור לכך שהוא יחל להושיע את ישראל. הנזירות הזאת באה לידי ביטוי במה שהמלאך אומר מהו שמו.

(יח) וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה’ לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי: ס

קשור לפרשה אדם כי יפליא לנדור… הנזירות היא פלאית.
וקשור לביטוי הבא:

(יט)… וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים:

מה זה קשור ליין?
בצורה פשוטה, היין אינו הדבר המרכזי, המרכזי הוא המורה לא יעלה על ראשו. מה שנאמר כאן, הוא שייוולד לכם בן ויהיה לו כתר מלכות על ראשו. הביטוי המיוחד שנאמר כאן הוא יחל להושיע את ישראל מיד פלישתים הוא ביטוי מיוחד מאוד, וחוזר בשמואל א’ פרק ט

(טו) וַיקֹוָק גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא שָׁאוּל לֵאמֹר: (טז) כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי:

זהו כתב המינוי של שאול. מה שיש כאן זה מאוד מאוד קרוב למלכות. הייתה צריכה להיות פה הופעה מלכותית. הוא היה צריך לדעת שיש לו כתר על ראשו והוא יוכל לתת לו את הכוח להושיע את ישראל מיד פלישתים. ושמשון מבין את זה. ולכן אומר לדלילה שהנקודה המרכזית היא לא איסור שתיית היין, אלא עניין השיער. עניין היין לא מופיע כמעט, אלא בעניין שהם עוברים ליד כרם ועושים סיבוב, אבל זה כדרך אגב. בוודאי שנאסר ביין, אך זה לא הדבר המרכזי. המרכזי הוא נזר על ראשו.
היין מבטא פן נוסף, שאותו צריך להבין והוא ילווה אותנו עם הדמות המיוחדת והמאוד נדירה של שמשון. זוהי דמות לא כל כך תנ”כית, יותר של אגדות. בתנך נראה מוזר, יש פה הופעה מיוחדת מאוד בעצמה הגדולה שיש לו. היין , נועד לדאוג לכך שהשימוש בכוח, יהיה מושכל. צריך להגדיר כך את העניין. אם אני שואל את השאלה האם יין זה דבר טוב או רע, התשובה היא תלוי. תלוי בעיתוי ובמינון. יש קדושה ביין, מקדשים ומקריבים, אך ברגע שמשתמשים בו בצורה לא נכונה, הופך את האדם למאבד שליטה לחלוטין. (30) אילו היה במידה הנכונה, היה גורם לעוצמות, ולשמחה . מה שנאמר לשמשון שהוא מקבל כוחות. שלטון גדול. כתר על ראשו. אבל זה סיפור מסוכן מאוד. ויחד עם זה מקבל בלמים. איסור שתיית היין הוא בלמים. אם הוא ישתה יין, מי יודע לאן יגיע. תארו לכם שמשון משתכר. אבל איסור שתיית היין אצל שמשון, לא מזה זה מתחיל. (31) נזירות שמשון של שמשון האיש, היא אדרבא, אפילו אמו צריכה להיזהר מראש שלא יהיה לו אלכוהול לדם. כי מספיק טיפה ועם זה הוא יצא, לא טוב. אבל ההופעה המיוחדת של שמשון, שהופיע בכתר מלכות.
איך זה אמור לבוא לידי ביטוי?
נדלג לפרק ט”ו פסוק ט’: שופטים פרק טו

(ט) וַיַּעֲלוּ פְלִשְׁתִּים וַיַּחֲנוּ בִּיהוּדָה וַיִּנָּטְשׁוּ בַּלֶּחִי: (י) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יְהוּדָה לָמָה עֲלִיתֶם עָלֵינוּ וַיֹּאמְרוּ לֶאֱסוֹר אֶת שִׁמְשׁוֹן עָלִינוּ לַעֲשׂוֹת לוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לָנוּ: (יא) וַיֵּרְדוּ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ מִיהוּדָה אֶל סְעִיף סֶלַע עֵיטָם וַיֹּאמְרוּ לְשִׁמְשׁוֹן הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים וּמַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ וַיֹּאמֶר לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי כֵּן עָשִׂיתִי לָהֶם:

סיפור קשה. הסיפור מלמד אותנו קצת מה היה פה בעם ישראל. משהו פה לא לגמרי פשוט. יש כאן איזושהי מתיחות בין שמשון לבין שבט יהודה. שלושת אלפים איש באים לאסור אותו ולמסור אותו ביד פלישתים כשברור שהם יהרגו אותו. הוא סיבך אותם. הם מושלים ביהודה. הסיפור עם קונוטציות בעייתיות, עם כמה אירועים היסטוריים לא סימפטיים מזכירים את הסיפור הזה.
אפשר לשמוע פה חולשה. שלושת אלפים איש מיהודה יכולים להגיע רק כדי למסור אותו לפלישתים. אילו היו מוציאים את האנרגיה בכיוון הנכון, יכלו אולי להילחם בפלישתים. או לומר אנחנו שומרים עליו ולא מוסרים. יש כאן איזושהי בעיה פנימית בתוך ישראל. שבט יהודה באים, למה? כי הפלישתים עלו וחנו ביהודה. כנראה יש להם בעיה עם שמשון. כי שבט יהודה הוא המנהיג, ומי שאמור היה להילחם בפלישתים הם עם ישראל בהנהגתו של יהודה. כך החל הספר. וישאלו .. מי יעלה לנו… יהודה יעלה. אבל הם לא עושים זאת, ובמקום לעודד את מי שכן הלך ועשה מעשה, זה שכן הכה אותם שוק על ירך, במקום זה הם הולכים לאסור אותו. (36) מורד במלכות, הרי הם מושלים בנו. זה חלק ממתיחות יותר רחבה. לא דווקא אישית אלא כלפי שבט דן בכלל. שבט דן לא נוח הסיפור שלהם כאן. נצטרך לברר את הדבר הזה. פרק יח

(א) בַּיָמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת כִּי לֹא נָפְלָה לּוֹ עַד הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה: ס
(ב) וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי דָן מִמִּשְׁפַּחְתָּם חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מִקְצוֹתָם אֲנָשִׁים בְּנֵי חַיִל מִצָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וּלְחָקְרָהּ וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם לְכוּ חִקְרוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ הַר אֶפְרַיִם עַד בֵּית מִיכָה וַיָּלִינוּ שָׁם:

הביטוי בימים ההם אין מלך בישראל מופיע שוב, אך כאן ההמשך שונה, שבט הדני מבקש לו … אין נחלה לשבט דן, הרי הם יושבים שם? שמשון שהחלה רוח ה’ לפעמו בין צרעה ואשתאול, והם הערים של נחלת דן וגם נחלת יהודה. למי זה שייך? שמשון מהלך שם על הגבול. מכאן גם דייקו חז”ל שאמו של שמשון היא הצללפוני משבט יהודה. (38) ממשפחת הצרעתי. ואם כך דווקא שמשון מבטא דווקא איזה חיבור בין שבט יהודה לבין שבט דן, שהוא המאסף לכל המסעות, אך המאסף להתנחלות בארץ. כל השבטים כבר התנחלו, אך שבט הדני לא מצא. יש תיאור, לא צריך למצוא, לא צריך אטלס. כתוב ביהושע הנחלה של הערים של דן, אז למה לא מצא נחלה?
השבט שנחלו ראשונים וצמוד להם דן, שהם האחרונים. השבט החלוץ מול השבט המאסף. כך בהתיישבות שלהם בארץ. חוזר על עצמו החלוץ מול השבט המאסף גם בהתנחלות בארץ. כאן המקום שצריך ששבט יהודה יפעל ויעשה משהו, דווקא שמשון, מהשבט הקטן והלא מוצלח מנס ה לעשות מנהיגות. והנה שבט דן שאינו מוצא נחלה, זה כתוב בהקשר של בימים ההם אין מלך בישראל, כי שבט יהודה לא עושה את מה שהוא צריך לעשות, ולכן שבט דן לא מוצא לעצמו נחלה. (40) ולכן שמשון הוא קם ועושה מעשה.
מה שאולי מתברר, שיש כאן נבואה מיוחדת שאומרת שכיוון שעם ישראל לא מתנהג כפי שאמור היה להתנהג, ולא לוקחים אחריות, אז ה’ מעמיד להם מישהו שיכול היה להיות מלך, דווקא מהשבט האחרון ולא הראשון. אבל בדבר הזה יש סיכון גדול. סיכוי שיוכל לחבר את עם ישראל ביחד. ראינו שבעיית הבעיות בספר שופטים היא הפירוד בעם ישראל. כל שבט לעצמו דואג לעצמו, וזה בא לידי ביטוי במיוחד בימי מלחמות. בדיוק לזה צריכים לפעול במשותף נגד אויב משותף, אחדות, ולא מוצאים אותם עושים זאת. וזה מקור החולשה במשך כל תקופת השופטים הארוכה. המקור הבולט ביותר הוא דבורה בשירתה. איפה כולם, למה אף אחד לא מגיע. עושה חשבון עם כולם. מברכת כמה שבטים שבאו, אך זה לא בא בגלל העדרים וכו’. את זה היא מדברת על מלחמה. לא מגיעים. השיא יהיה שפעם אחת מתרכזים כולם, ארבע מאות אלף איש, למה? מלחמת אחים. (42:30) כולם באים. סיפור כואב מאוד. זה הרקע. על זה נאמר הפזמון החוזר:
בימים ההם … לבטא את הפירוד הנורא. זה המכה בפטיש. יש פה ניסיון לפתור את הבעיה על ידי זה שיקום איש שיחבר את כל ישראל אל מול פלישתים. הפלישתים יש להם עניין מיוחד. מה שנאמר בכתב המינוי של שאול המלך הראשון שמולך בפועל ,ועל דעת זה הוא נבחר. מי שנבחר כאן הוא שמשון והוא יכול להיות בדיוק החיבור הנכון. הוא מבטא את עומק הבעיה. הוא בא מהשבט שלא זכה לנחלה. יכולים לנחש שהיתה בעיה בהתנחלות שלהם, ולא עזרו להם. ואילו הייתה להם עזרה היה המצב יותר טוב. זה לא הבעיה שלא ידעו איפה זה, אלא לא מצליחים למצוא להם נחלה, הייתה בעיה ביטחונית ולא זכו לעזרה. הבעיה של שבט דן מחדד את הבעיה, ויבוא שמשון , והוא זה שיוכל לבטא בכל עניינו את החיבור, כיוון שאביו משבט דן ואמו משבט יהודה. השבט המלכותי.
נסגור את המעגל. כל הטיפול בו היה צריך לבוא מצד אמא שלו, כי אמא שלו היא משבט יהודה. היא אמורה מה שלימים תהיה רות, אמה של מלכות. ולכן הדגש הוא עליה. האבא ייתן את המשמעות הרוחנית של הדברים. האבא יכול להבין יותר מכולם (45) את עומק הבעיה ששמשון צריך לפתור. הוא מרגיש מה זה אדם שאין לו נחלה. אבל אמא שלו היא זאת שמגדלת אותו. ה’ גלגל את זה שמשה יגדל בארמון פרעה, כי הוא אמור לה… (45:30)
ויהי בישורון מלך
משה רבנו הוא המלך. הוא היה צריך ללמוד גינוני מלכות בארמון המלך כדי למלוך על ישראל.
זה נכון גם כאן. אמו של שמשון גדלה בשבט המלכותי, אבל כנראה שיש לה גם את אותה רגישות. עובדה שהיא ממשפחה מיוחסת ביהודה, משפחות שקרובות לשלטון, ואף על פיכן נישאת למישהו משבט דן. לא כתוב איך זה קרה, לכאורה זו עדיין התקופה שהשבטים לבוא זה בזה, זה עדיין סיפור מסובך. זה תלוי גם בכרונולוגיה של הפרקים. (46:30) שאלת סיפור פילגש בגבעה האם מובא במקומו או שהוא מוקדם יותר, בכל אופן בתקופה הזאת זה לא היה דבר פשוט. אולי גם בזכות הצעד שהיא עשתה, להינשא לבן השבט הכי נמוך, המאסף של כולם, לכן היא זוכה שאצלה יוולד הילד המיוחד הזה. את הדבר שעשתה בצורה פרטית, היה אמור לקרות בצורה לאומית. זה מה שאמור היה לקרות עם שמשון וזה לא קרה. (47) היה פה פספוס גדול מאוד. יש פה עוצמה אדירה. כוחות גדולים. והייתה הזדמנות וזה לא עלה יפה. זה לא הצליח. עדיין ספר שופטים, עדיין לא מלוכה, הייתה פה הווא אמינא רצינית מאוד. במה זה בא לידי ביטוי.
מסכן האריה הזה. היה בדיוק במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. נפגש באדם הלא נכון. בשביל זה ה’ שלח אותו לשם? לדעתי הסיפור היה צריך להסתיים בצורה שונה לחלוטין. שבט יהודה נמשל בברכתו לגור אריה. מלכות. שמשון יורד אל הפלישתים. והנה כפיר אריות שואג לקראתו. שאגה. מזכיר ביטויים שמופיעים בנביאים. ניקח דוגמה אחת, מהנביא עמוס. לא נעבור על כל הדוגמות. עמוס פרק ג

(ג) הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ: (ד) הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ בִּלְתִּי אִם לָכָד:

שניים שנפגשים זה לא סתם. אריה ששואג זה לא סתם. (49:26) אריה זה לא מקרי. מה המשמעות של זה?

(ז) כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי יְקֹוִק דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים: (ח) אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא אֲדֹנָי יְקֹוִק דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא:

מה אומר הנביא עמוס? נעיין בתחילת ספרו בפרק א’.

עמוס פרק א
(א) דִּבְרֵי עָמוֹס אֲשֶׁר הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ אֲשֶׁר חָזָה עַל יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ: (ב) וַיֹּאמַר ה’ מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ …

הנה השאגה הזאת. מהי השאגה הזאת? השאגה הזאת היא ביטוי לדברי הנביאים. עוצמה גדולה של אותה שאגה נבואית. האריה שואג.
מה רואה שמשון? כפיר אריות שואג לקראתו.

(ו) וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ יְקֹוָק וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדוֹ וְלֹא הִגִּיד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה:

אריה שואג לקראתו ואומר לו את דבר הנביא, לך בכוחך זה והושעת את ישראל … הנה דבר הנביא של האיש שהולך לקראתו. ומה אמור היה לעשות? לא לשסע את האריה. אלא להערכתי מה שהיה שמשון צריך לעשות, לרכב עליו. לעלות עליו וכך לרוץ על הפלישתים. זה מה שאמור היה להיות.

(ד) וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵיְקֹוָק הִיא כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים וּבָעֵת הַהִיא פְּלִשְׁתִּים מֹשְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל: פ

לא האישה היא תואנה. בוודאי שלא. אלא ה’ גרם לסיטואציה כזאת שעכשיו ייווצר קשר בין שמשון לבין הפלישתים, והם מחכים לו שמה, והוא צריך לרדת לשם בתור מלך ישראל. תארו לכם את ההופעה הזאת. הם מחכים לפגישה הזאת, ופתאום שמשון מגיע על כפיר. עם כל המרץ והעוצמה שיש לו כאן. הדבר הזה היה יורד אליהם, ולא היה צריך מיד להילחם בהם. היה יכול לומר שיש לו משהו לומר להם. לסגור עניין איתם.
יתרה מזאת, אילו היה יוצא משם רוכב על האריה, מה היה צריך לקרות? עם ישראל היה מגיע אחריו. הנה המלך דוהר על האריה. והמשמעות של זה היא שהוא נוטל את סממני השלטון הללו . (53) כולם יודעים מה פירושו של אריה, ורוכב על זה ובעצם בזה משתף פעולה. דן ויהודה היו ביחד. ועם כל הדבר הזה מה שעושה שמשון זה שהוא משסע את האריה. זה בעייתי מאוד. זה פספוס אדיר של כל מה שכאן אמור היה להיות. בעצם זה ביטוי לשסע שקיים בין יהודה לבין דן. לא מצליח לחבר בין כולם. וכשהוא יורד ומסתבך עם הפלישתים, אז הראשונים שבאים הם האריות האחרים. במקום שכל שבט יהודה היה רץ אחריו, במקום זה הם באים להסגיר אותו לפלישתים. והסיפור של כפיר אריות שואג לקראתו זה לא רק בשביל החידה, ממש בזבוז. בשביל זה קיבלת כזה כוח? יש לך כתר על הראש, מנוע משתייה בכלל, ובסוף למה אתה מגיע? למשתה היין. ומה אתה אומר להם שם? לא כתוב במפורש ששתה. אבל עשה משתה כי כן יעשו הבחורים. אולי היה רק הברמן, ולא שתה. המוזג. זה הכול כבר מהתחלה פעל לא נכון. ה’ סידר את זה שתהיה עילה למשהו. לא השידוך הזה. אבל כבר מרגישים בתחילתו של הסיפור שיש לו עוצמות גדולות כאלה רק כדי לקרוע איזה אריה. נכון, כך הוא ניצל, אילולא כן היה האריה מתנפל עליו. ה’ היה יכול לסדר את זה שהיה בורח. לא היה צריך בשביל זה את כל הסיפור. יש פה כוחות גדולים מאוד, שיכלו להגיע לעוצמות, וכבר בהתחלה יש טעם של פספוס. ואולי זו גם הסיבה הלא מודעת שכל כך מודגש שלא הגיד לאביו ולאמו את אשר עשה. דווקא אלו אולי יכלו לפרש נכון את מה שכאן קורה. הם שמעו את הנבואה והם כן חיים את הרעיון של לחבר ביחד. ואם הם היו רואים את הדבר הזה, ייתכן שהיו אומרים לו “הנה זה מתקיים דבר עבדיו הנביאים”. אבל הם לא ראו, והוא הלך לבד, ובהחלט לפעמים כדאי לשמוע בקול אבא ואמא…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.