לחיות עם פרשת השבוע – מחשבות חדשות על דברים ישנים
3במוקדה של פרשת השבוע, עומד חטא המרגלים, אשר טעמים וכיוונים רבים נאמרו בניסיון לבאר את מהותו. מתוך מבט על אירועי השעה, נעסוק אנו באחת מדרשות חז"ל הנוגעת לענייננו (סנהדרין, קד, ע"ב):
"פצו עליך פיהם" (איכה, ב) אמר רבא אמר רבי יוחנן: בשביל מה הקדים פ"א לעי"ן ? בשביל מרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם
בצורה פשוטה, כוונתם של חז"ל היא בכך שהמרגלים מסרו את תיאור שליחותם באופן שקרי ע"י שהחליטו מראש מה הם עומדים להגיד, מבלי להיות נאמנים למציאות כפי שהיא.
אומנם ע"פ הספרים הפנימיים, בביאור משמעות היחס בין פ"א לעי"ן, עולה כי יסוד חטאם של המרגלים הוא בעצם הפחד מההתבוננות. מקורו של פחד הזה, הוא אובדן המסגרות והגבולות. כאשר אין מסגרות וגבולות, האדם נעשה משותק. מבלי גדר הבטיחות התוחמת את מרחב המחיה וההשקפה של האדם, מפני הסכנות שמעבר לה, כל תזוזה מעוררת חשש מן העלול להיגרם כתוצאה מכך, והאדם נשאר עם עצמו מבלי לצאת אל מחוץ לד' אמותיו.
כאשר האדם נשאר מסוגר בתוך דעותיו, ומרגיש מאוים מכדי לעמוד בצורה כנה מול הסובב אותו, הוא לא מסוגל לבחון מחדש את הדברים ולהיבנות מכך. הוא מקבע עצמו בקומה הנמוכה של מסגרתו האישית בלבד.
המכנה המשותף בהגדרת החטא, הן של הטעם הנגלה והן של הטעם הפנימי יותר, הוא בכך שהאדם לעולם יודע מראש מה יחשוב.
זה נוגע גם אלינו, בצורה בה אנו מעצבים את השקפתנו על כל נושא העולה לסדר היום הציבורי. בין אם מדובר על בעיית הפליטים הסודנים, חוק טל, גבעת האולפנה ועוד.
האם אנו באמת מתבוננים מחדש על הדברים? לכאורה הכל ברור. ידוע איזה קול במחנה יקרא לסרב פקודה בפינוי גבעת האולפנה, וגם לנו ברורה דרכנו הדוגלת בפנים-אל-פנים מתוך חיבור לעם ישראל ואמון בו.
אך גם עתה, החשש של הקדמת פ"א לעי"ן לא יניא אותנו מלהגיע למסקנה זו, לאחר שהבטנו מחדש על הדברים. כך אנו מאמינים ופועלים- לפגוש את עם ישראל ולהפגיש אותו עם האמונה בה' ובתורתו.
אך יחד עם העובדה שהגענו לאותה מסקנה, עדיין הננו נדרשים לבחון את השקפתנו מחדש בצורה אמתית, לבל ניכשל בהקדמת פ"א לעי"ן.
הזוהר הקדוש (פרשת וארא, רעיא מהימנא, א') מונה את מצות האמונה כמצוה הראשונה. חז"ל שם מנמקים את הטעם של מצוה זו לפני כל הניסים והמופתים העתידים להתרחש לעם ישראל במצרים:
ואלמלא פקודא דא, לא הוו ישראל מהימנין בכל אינון נסין וגבורן דעבד לון במצרים.
תרגום: אילולא היה מצוה אותם במצווה זו (באותה העת), לא היו ישראל מאמינים בכל הניסים והגבורות שנעשו להם במצרים.
בני ישראל היו מסוגלים לראות את המופתים הגדולים ביותר, ולהסבירם ולתרצם באופנים שונים, מבלי להכיר בכך שמאת ה' הייתה זאת. כל אדם, עשוי חלילה להיכנס לקיבעון מחשבתי בו הוא לעולם מסביר כל אירוע באופן שיתאים לדעתו האישית.
נראה שזהו אתגר שה' מטיל עלינו, להקדים עי"ן לפ"א ולבחון מחדש את הדברים. בכך נבסס בצורה אמתית וישרה את תפיסתנו ויהיו בע"ה כל מעשינו לשם שמיים.