פרשה ב – סימן ב – והארץ הייתה תוהו ובוהו
המדרש:
רבי אבהו ורבי יהודה בר סימון. רבי אבהו אמר: משל למלך שקנה לו שני עבדים, שניהם באוני אחת ובטימי אחת, על אחד גזר שיהא ניזון מטמיון ועל אחד גזר שיהא יגע ואוכל. ישב לו אותו תוהא ובוהא, אמר: שנינו באוני אחת ובטימי אחת, זה ניזון מטמיון ואני אם איני יגע איני אוכל. כך ישבה הארץ תוהא ובוהא, אמרה: העליונים והתחתונים נבראו בבת אחת, העליונים ניזונין מזיו השכינה, התחתונים אם אינם יגעים אינם אוכלים. ור' יהודה בר סימון אמר: משל למלך שקנה לו שתי שפחות, שתיהן באוני אחת ובטימי אחת, על אחת גזר שלא תזוז מפלטין, ועל אחת גזר טירודין. ישבה לה אותה השפחה תוהא ובוהא, אמרה: שנינו באוני אחת ובטימי אחת, זו אינה יוצאה וזזה מפלטין ועלי גוזר טירודין. כך ישבה לה הארץ תוהא ובוהא, אמרה: העליונים והתחתונים נבראו בבת אחת, העליונים חיים, והתחתונים מתים, לפיכך "והארץ היתה תהו ובהו". אמר ר' תנחומא: לבן מלך שהיה ישן על גבי עריסה, והיתה מניקתו תוהא ובוהא, למה, שהיתה יודעת שהיא עתידה ליטול את שלה מתחת ידיו. כך צפתה הארץ שהיא עתידה ליטול את שלה מתחת ידיו של אדם, שנאמר: "ארורה האדמה בעבורך", לפיכך "והארץ היתה תוהו ובוהו".