לחיות עם פרשת השבוע – פרשת בלק
3אחד הנושאים השוזר את פרשתנו ובולט בה, הוא המבט הכפול – ראיה נקודתית של המציאות הנוכחית וההתמודדות עמה מחד גיסא, לצד ההשקפה אל אופק העתיד הרחוק מאידך גיסא. יסוד זה כבר טמון – על הצד השלילי שבו – בדברי בלעם לבלק (במדבר כד, יד):
וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים
וכפי שתרגם שם אונקלוס:
כען האנא אזיל לעמי, איתא אמלכנך מא דתעביד, ואחוי לך מא דיעביד עמא הדין לעמך בסוף יומיא.
תרגום:
כעת הנני הולך לעמי, בוא איעצך מה לעשות, ואראה לך מה יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים.
אונקלוס מפרש את דברי בלעם כמחולקים לשני מישורים: עצה כיצד לנהוג כעת ביחס לעם ישראל (הכשלת עם ישראל בזנות), ונוסף על כך נבואה העוסקת באחרית הימים. עקבות לשני המבטים הללו ניתן למצוא אף במחלוקת הפוסקים על הפסוקים שאנו אומרים בכניסה לבית הכנסת מדי בוקר. בין הפסוקים, נמצא גם הפסוק שבלעם אמר על ישראל (שם, ה):
מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.
יש המצדדים לאומרו1, אך המהרש"ל התנגד לאמירתו (שו"ת מהרש"ל, סד):
ובבוקר כשאני בא לבית הכנסת, מתחיל אני בפסוק ואני ברוב חסדיך ומדלג הפסוק הראשון מה טובו אהלך, שאמרו בלעם ואף הוא אומרו לקללה כדאיתא בפרק חלק.
מבחינה אחת הפסוק הינו מבט על, ויש בו שבח על צניעות וטהרת ישראל. אך בהווה הנוכחי טמונה כאן כוונה שלילית, של הרצון להרע לעם ישראל. מסתתר כאן חיפוש אחר נקודת התורפה של עם ישראל, בכדי לפגוע בהם כאן ועכשיו. אפשר שזהו עומק דברי מהרש"ל, אשר התנגד לאמירת פסוק זה. משום שלצד המבט הכללי החיובי שיש כאן על עם ישראל, ברמה הנקודתית בלעם בעצם ביקש לדעת כיצד להחטיא ולקלקל את עם ישראל.
אך גם לטובה ועל דרך החיוב, ניתן ללמוד מדברי בלעם על המבט הכפול. כך עולה מדברי הרמב"ם (הל' מלכים יא, א) ביחס לשני המשיחים – המשיח הקרוב והמשיח הרחוק:
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל… וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו ….אף בפרשת בלעם… ושם נבא בשני המשיחים, במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשו, ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד, אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח, דרך כוכב מיעקב זה דוד, וקם שבט מישראל זה מלך המשיח…
שני המבטים הללו, הקרוב והרחוק, הם חשובים ביותר. אילו נאמץ רק אחד מהם, הרי יהיה זה מבט חסר.
משל למה הדבר דומה? לאדם הנוסע במטוס, אשר בוחן את הדברים במבט על. הכל נראה לו מושלם ומרהיב עין, אך אין לו היכולת לעמוד על דקויות המציאות- על הבעיות הקיימות בנבכי החיים, וממילא מנוע הוא מהיכולת לתקן אותן בעיות ולפעול למען שכלול המציאות. לעומתו האדם על הקרקע, השקוע בתסבוכות החיים, חסר הוא את הראייה הרחבה והכוללת, הבאה יחד עם המבט השלם והאידאלי של המשקיף על המציאות ממרומי המטוס.
עלינו לאמץ לא רק את המבט הכולל של נוסע מטוס, שבוחן את הדברים מלמעלה והכל נראה לו שלם והרמוני. כמו כן, עלינו לא רק לראות את הדברים בראייה של ההווה הנקודתי, עם כל הטרדות הקטנות של חיי היום-יום. שתי הבחינות הן חיוניות. עלינו לדעת מהו הכיוון הכללי, מהי מגמתנו ותכליתנו. אך יחד עם זאת, צריך לפעול לפתרון הבעיות הנוגעות לחיי השעה.
הצורך בשני המבטים הללו, נוגע מאוד ביחס לדורנו ולמדינת ישראל. זיכנו ה' להיות חלק מתקופה גדולה, ימי גאולתנו שעליהם נאמר "ולא קרוב", ועתה בלב מלא שמחה אנו חשים שאכן כן, קרוב!
מצד אחד אנו חווים תקומה לאומית, עם הישגים רבים ורווחה כלכלית, אך מצד שני עדיין ישנן הרבה בעיות מוסריות שעלינו להתמודד עימן. החיים בארץ ישראל, אינם חיים בהם האור האלוקי מופיע במלא עוצמתו ללא הסתרות, שהרי בכך איננו מסוגלים לעמוד. לצד האידיאלים והשאיפות העליונות המתחדשות בחזרתנו לארץ, מתלוות לחיי ההווה בעיות והתמודדויות שונות.
לא בכדי, התהליך המופלא והאדיר של שיבת ציון מופיע במציאות כה מורכבת. האור הגדול של שחר גאולתם של ישראל, מכוסה ע"י קשיים והתמודדויות של דקות חיי היום-יום. מורכבות זו, היא בעצם הלבוש של אותה אורה גדולה של ארץ ישראל. מעלת הרוחנית של ארץ ישראל, אשר חייה "חיי נשמות" (כדברי ריה"ל), גדולה מכדי שנקלוט אותה אם תופיע ישירות. העיסוק בארץ-ישראל בסעיפי החיים הקטנים (לכאורה), הוא הלבוש המאפשר לנו לקלוט את ההארה הגדולה של דור גאולתנו. על כך ניתן ללמוד מדברי ר' נחמן מברסלב בעלייתו לארץ (חיי מוהר"ן, קלה):
אמר אז לרבי יודל, שרוצה לנסוע לארץ ישראל, ורבי יודל ברך אותו ואמר לו: רבנו, בודאי אתם רוצים לפעול שם דבר גדול, יהי רצון, שהשם יתברך יעזור אתכם, שתזכו לפעול שם מה שאתם רוצים. ונענע לו ראשו על ברכתו. אחר כך אמר: הייתי יכול לפעול מבוקשי וחפצי וענייני, שאני רוצה לפעול גם פה על ידי תפילות ובקשות ותחנונים לבד, ולא הייתי צריך לנסוע לארץ ישראל, רק החילוק, שכשאזכה להיות בארץ ישראל, אזכה לקבל השגתי על ידי לבושים, אבל כאן בחוץ לארץ לא אוכל לקבל השגתי על ידי לבושים, רק בלא לבושים…
אנו, האמונים על השליחות להיות תלמידי חכמים שבארץ-ישראל, נדרשים לאמץ את שתי הבחינות הללו. לשאוב את כל הכוחות והעוצמות הנובעים מהחיבור לשאיפות הגדולות המלוות את דורנו לחדש ימינו כקדם, ובד בבד לפעול מתוך אמונה ומיומנות בכדי לצלוח את הרגע. לעשות כל שביכולתנו, בכדי לרומם את עם ישראל ואת קרן התורה, במציאות הנוכחית.
הדברים משליכים גם על הנהגתנו הפרטית בעבודת ה'. חלילה לנו מלהימשך אחר דברים שליליים, ביודענו את מעלת התקופה אליה נשלחנו, ובהכרתנו את גודל החזון המפעם בלב דורנו. אותו מבט כללי אל האופק, יחזק את התנהלותנו בהתמודדויות בהווה.
עצם שייכותנו לתקופה ולדור מלמדות אותנו, על גודל האמון והיכולות שהשי"ת נתן בנו לפעול בו. המבט הזה נכון גם ביחס לכלל ישראל. הזכרנו כבר בעבר את דברי סבו של החיד"א, ה"חסד לאברהם" (מעיין ג', נהר י"ב) על מעלת הדר בארץ ישראל:
ודע שכל מי שדר בארץ ישראל נקרא צדיק, גם שאינם צדיקים כפי הנראה, שאם לא היה צדיק היה מקיא אותו הארץ, כדכתיב ותקיא הארץ את יושביה, וכיון שאינה מקיא אותו בודאי נקרא צדיק אף על פי שהוא נראה בחזקת רשע
אף הכלים שנתן לנו ה' בדור הזה, כמו המחשב למשל, מכילים בתוכם עוצמות גדולות וסכנות נוראיות באותם הדברים עצמם. ודאי שאם נטע ה' דברים מופלאים שכאלו בדורנו, חנן אותנו ברחמיו גם בכוחות להתמודד עם האתגרים הקשורים בכך ולדעת לרתום את הכלים הללו לרוממות הדור והתקופה.
מתוך התחזקות בהכרה כי נשמה גדולה וכוחות עצומים נפח ה' בדור, נדע להביט על הדור בראיה הגדולה והכוללת, ויחד עם זאת נשתדל שכל מעשינו והתנהלותנו בחיי היום-יום יקרינו מן האור הגדול הזה על היחיד ועל האומה בכללה.
1 מקורו בסידור "מחזור ויטרי" (ס' פט) וכן כתבו אחרונים רבים לאומרו- אליה רבה, ערוך השולחן ועוד.