סימני הטהרה כסיבות
בפרשתנו מופיעה שוב פרשיית מאכלות אסורות, לאחר שהיא כבר הופיעה בפרשת שמיני, וצריך להבין מה מתחדש בפרשתנו (יד, ג'-ט'):
לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה: זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים: אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר: וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ: אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה הַשְּׁסוּעָה אֶת הַגָּמָל וְאֶת הָאַרְנֶבֶת וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הֵמָּה וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם: וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְלֹא גֵרָה טָמֵא הוּא לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ:
שני סימני הטהרה של הבהמות הם פרסה שסועה והעלאת גרה, ויש מקום להתבונן בשני הסימנים האלה.
התורה קושרת בין שני סימני הטהרה הללו, ובדרך כלל הם מופיעים ביחד. ישנם ארבעה יצורים שהם מעלים גרה ועם זאת אינם מפריסים פרסה, וממילא הם טמאים לנו: "אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה הַשְּׁסוּעָה אֶת הַגָּמָל וְאֶת הָאַרְנֶבֶת וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הֵמָּה וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסוּ"
נשאלת השאלה מה הקשר בין העלאת הגרה, שהיא ממערכת העיכול, לבין הפרסת פרסה שנמצאת בכפות רגליה של הבהמה?
שאלה זו מתעוררת גם בסימני הטהרה של הדגים (י"ד, י'):
אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת תֹּאכֵלוּ: וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת לֹא תֹאכֵלוּ טָמֵא הוּא לָכֶם:
המשנה עצמה כבר דנה בקשר שבין הסימנים (נדה ו', ט'):
כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת
הסנפיר הוא כלי השייט של הדג, הוא מנווט את הדג. לעומתו הקשקשת היא כלי ההגנה של הדג השומר עליו מבחוץ. גם כאן צריך להבין מה הקשר בין השניים.
נתחיל בסימני הטהרה של הבהמה. העלאת גרה היא היכולת לאכול וללעוס שוב את האוכל הלעוס. היא מבטאת את הכשרון לחשוב שוב על דברים שכבר חשבת עליהם.
פרויד אמר פעם בהרצאה בפני יהודים ששתי תכונות שהוא מרגיש שהן חלק מרכזי בתורתו הוא קיבל מאבותיו היהודים. הראשונה היא היכולת להשתחרר מדעות קדומות והשניה היא הנכונות להישאר באופוזיציה.
היכולת להשתחרר מדעות קדומות היא היכולת לחשוב מחדש. להשתחרר. לבחון את הדברים שוב בצורה רעננה.
במבט ראשון נראה שהיהדות היא ההפך הגמור מזה, היא מתבססת רק על דעות קדומות שעברו במסורות, אבל בעומק זה בדיוק הפוך – ביהדות כמעט על כל דבר יש מחלוקת, ועלינו לבחון את הדברים מחדש. כל הדיונים והמשא ומתן של חכמי היהדות הוא בחינת הדברים מחדש.
השסע שבפרסה הוא היכולת לחלק. להבדיל בין הטוב לבין הרע.
החיים מורכבים ולכן אפשר להפריד בין חלקים שוב ושוב, כיוון שגם אחרי ההפרדה נשארה מורכבות ואפשר להעמיק יותר.
היכולת להבדיל ולחלק היא הפרסה, והיא מאוד קשורה להעלאת הגרה – לחלוקה הנוספת.
מי שיכול להפריד בין דברים ולחלק הוא יכול לחשוב שוב ושוב – כדי לחלק בצורה יותר מדוייקת.
תפקידנו בעולם הוא לבחון מחדש את הדברים. כל סיבת קיומנו, ודאי בתורה, היא שנבחן שוב כל דבר ונוסיף את הקומה שלנו. לכן אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד פעמים. כשחושבים שוב אפשר למצוא עוד חילוק, עוד הגדרה.
לגבי סימני הטהרה של הדגים אומר הריטב"א (נדה נ"א ע"א):
…ואולי הוא גם כן גורם טהרתו, ואעפ"י שכשהוא לבדו אינו גורם טהרה.
על פי הריטב"א סימני הטהרה אינם רק סימנים אלא סיבות. הם יוצרים את הטהרה ולא רק מלמדים עליה.
את מהותם של הסימנים מסביר השל"ה:
הנה תלמידי חכמים נמשלו לדגים הפרים ורבים, ואמרו בחגיגה על הפסוק "כמסמרות נטועים", מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרים ורבים, והעוסקים בסודות התורה צוללים במים אדירים ועמוקים והם קדושים וטהורים כמותם. ותנן "קשקשים הם הקבועים בו, וסנפיר הפורח בהן". ועתה אפרש הסוד, הקבועין רומז על מה שקיבל מרבו והוא בחינת חכמה, וסנפיר אשר מתפשט בהם בחינת בינה שהיא שכל המוליד ובזה יגדיל תורה
הקשקשת היא היסוד הקבוע, ההלכה למשה מסיני. הסנפיר הוא היסוד המשתנה, המנווט.
התורה מורכבת משני הדברים הללו – מצד אחד הידיעות האמיתיות והקבועות שאותן קיבלנו מרבותינו ומאבותינו, ומצד שני החידושים של כל דור ודור, כדברי הרב קוק "ובודאי אינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת, ואם כן הוא מגדיל התורה ממש בלמודו…" (אורות התורה ב' א')
שלימותה של הופעת התורה והגדלתה תלויה בשני הגורמים האלה: בקשקשת הקבועה המגינה ובסנפיר המנווט והמחדש.