פרשה ב – ארבע מלכויות ורוחו של משיח

הרב יהושע ויצמן
י״א באלול ה׳תשע״ב
 
29/08/2012

המדרש:
ר’ שמעון בן לקיש פתר קריא בגליות. “והארץ היתה תהו”, זה גלות בבל, שנאמר: “ראיתי את הארץ והנה תהו”. “ובהו”, זה גלות מדי, “ויבהילו להביא את המן”. “וחושך”, זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל. “על פני תהום”, זה גלות ממלכת הרשעה שאין להם חקר כמו התהום, מה התהום הזה אין לו חקר אף הרשעים כן. “ורוח אלהים מרחפת”, זה רוחו של מלך המשיח, היאך מה דאת אמר: “ונחה עליו רוח ה'”, באיזו זכות ממשמשת ובאה, ה”מרחפת על פני המים”, בזכות התשובה שנמשלה כמים, שנאמר: “שפכי כמים לבך”. רבי חגי בשם רבי פדת אמר: ברית כרותה למים שאפילו בשעת שרב רוחה שייפה. וכבר היה ר’ שמעון בן זומא יושב ותוהא, ועבר רבי יהושע ושאל בשלומו פעם ושתים ולא השיבו, בשלישית השיבו בבהילות. אמר לו: בן זומא, מאין הרגלים, אמר לו: מעיין הייתי, אמר לו: מעיד אני עלי שמים וארץ, שאיני זז מכאן עד שתודיעני מאין הרגלים, אמר לו: מסתכל הייתי במעשה בראשית, ולא היה בין מים העליונים למים התחתונים אלא כשתים ושלש אצבעות, “ורוח אלהים” מנשבת אין כתיב כאן, אלא “מרחפת”, כעוף הזה שהוא מרפרף בכנפיו וכנפיו נוגעות ואינן נוגעות. נהפך רבי יהושע ואמר לתלמידיו: הלך לו בן זומא. ולא שהו ימים מועטים ובן זומא בעולם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.