לחיות עם פרשת השבוע – עבודת ה'
3לא אחת, יצא לי לשאול אנשים שונים, היכן לדעתם כתובה מצות התפילה בתורה. מצות התפילה, בניגוד אולי למה שהיינו מצפים, כתובה דווקא בפרשת משפטים. כך נאמר בפרשתנו (שמות כג, כה):
וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹקֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ.
הרמב"ם (ע"פ חז"ל) מביא פסוק זה כאחד המקורות למצות התפילה (ספר המצוות, עשה ה'):
והמצוה החמישית, היא שצונו לעבדו יתעלה וכבר נכפל צווי זה פעמים, אמר (משפטים כג כה) ועבדתם את ה' אלקיכם, ואמר (ראה יג ה) ואותו תעבודו ואמר (ואתחנן ו יג) ואותו תעבוד ואמר (ס"פ עקב) ולעבדו.
גם מיקומה של מצוה זו בתוך הפרשה, אומר דרשני. מצד אחד, מצוה זו נאמרת לקראת סופה של הפרשה, בסיום כל המשפטים הרבים. אך מן הצד השני, היא נאמרת מעט לפני כריתת הברית בהר סיני ועלייתו של משה לקבל את התורה. אפשר לומר שהיא ממוקמת בין התוצאה של מתן תורה מחד (ריבוי המשפטים), וכהכנה לתורה מאידך (לדעת רבים מן המפרשים, הפסוקים בסוף פרשתנו על כריתת הברית, נאמרו לפני מתן תורה). נראה שבעומק העניין, התפילה היא גם תוצאה וגם סיבה לתורה. מעין דבריו המפורסמים של ר' נחמן (מובא בספר עלים לתרופה): "לעשות מהתורות תפילות".
נראה שנוכל להבין את משמעותה הרחבה של מצוה זו, אם נעמיק להתבונן בהקשר בו נאמרה בפסוקים. הדברים נאמרים בהקשר להבטחתו של ה' לעם ישראל, שאם ישמעו מצותיו יכניע את כל הקמים עליהם (שמות כג, כב):
כִּי אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ.
הדגש לאורך כל הפרשיה הזו, הוא שעל עם ישראל להציב את עבודת ה' במרכז חייו. אם עם ישראל ינהג כך, ויקבל על עצמו עול מלכות שמיים, הקב"ה בעצמו יכרית את שונאיו. כך דרשו חז"ל (מדרש הגדול):
כל זמן שישראל עושין רצונו של מקום, הוא נעשה להן אונטידקוס (=בעל דין) כנגד אויביהם, שנאמר "ועשית כל אשר אדבר ואיבתי את אויביך", אתם עשיתם מה שגזרתי עלכים אף אני אעשה מה שהבטחתי אתכם.
במקום אחר, דורשים חז"ל את הפסוק כמתייחס לא רק לשעת כיבוש הארץ, אלא גם לעתיד לבא לימות המשיח. מה גדולה היא המעלה המיועדת לעם ישראל, אם רק יעמיד את הקשר לקב"ה במוקד חייו. חלק מן הדרישה הזו, הוא גם להיות מנותקים מן השלילה שבתרבות החיצונית, הרוויה בע"ז קלוקלת (שמות כג, כה):
לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם.
גם כיום, אל לנו להתבלבל ולחשוב, שבאותה תרבות חיצונית נמצאת ההנאה האמתית. בשורשיה אחוז רקבון גדול של הבל ורעות רוח, ללא כל תוכן פנימי משמעותי. לא בה ימצא עם ישראל את העונג והאושר האמתי, וודאי שאין לה שום קשר לעבודה הרוחנית הגדולה המוטלת על עם ה'. כל אלו, עומדים ברקע למעשה למצות התפילה הבאה אחר כך. כך בארו חז"ל את הסמיכות הזו (מדרש אגדה, הובא בס' "תורה שלמה", שמות כג, אות שלב):
חזר להזהירם שלא ימשך אחריהם ולא ידבק בידו דבר מע"ז: כי הרס תהרסם. שתבטל ע"ז מארץ ישראל. ואחר שתבטל ע"ז אזי תהיה שלם, ואז יקובל תפלתך, ועל זה נסמך עליו ועבדתם את ה'…
כאמור, המשותף לכל אלו היא התביעה להציב במרכז חיינו את עבודת ה' – בקבלת עול מצוותיו, ובדבקות בה' בתפילה ובכל אורחות חיינו. מכח אלו, הרי שנזכה להשגחתו הקרובה והמאירה של הקב"ה, אשר ילך עמנו להושיענו. מצות התפילה כפי שמופיעה בהקשר הפסוקים, מעמידה את עבודת ה' במרכז החיים.
ישנו דבר נוסף שאנו יכולים ללמוד על מצות התפילה, מהקשר הפסוקים בו נאמרה. הפסוקים כולם עוסקים בפן הכללי של ביאת עם ישראל לארץ. כל העיסוק במלחמה מול עמי הארץ ותרבותם, קשורים לכלל האומה. גם מבחינה הלשונית, הפסוקים נאמרים בלשון רבים. הרב כשר זצ"ל (בפירושיו על המדרשים בספרו "תורה שלמה", שמות כג, אות שלג) אף מביא דעה בפוסקים הסוברת שיש חיוב דאורייתא דווקא בתפילה בציבור ולא בתפילת יחיד. דעה זו מתבססת על לשון הרבים בפסוק. גם מלשון הרמב"ם בספר המצוות: "עבדהו במקדשו", אפשר ללמוד שיש חיוב מיוחד ללכת דווקא למקום קדוש בו מתכנס הציבור, ושם להתפלל. הגדרת התפילה כעניין ציבורי וכללי, הנעשה במקום קדוש המיועד לכך, היא חלק מאותה מגמה להעמיד את עבודת ה' כאבן השואבת של חיינו.
המבט על התפילה כחלק מרכזי מעבודת ה' המוטלת על האדם, שולח אותנו למבט הכללי על שתי גישות עקרוניות למצות התפילה. הדברים נובעים כבר מן הפסוקים, אך מתבארים היטב בדברי הרב זצ"ל באחת מתשובותיו (שו"ת אורח משפט, ט"ו). ישנו מבט על התפילה כעבודה, המבטאת את המחויבות של האדם להיות קשור למציאות האלוקית ולהכניסה לתוך חייו. זו גישת הרמב"ם. לדעת הרמב"ן לעומת זאת (בהשגותיו למצוות, ה'), מצות התפילה היא מחסדו יתברך העונה לנו בכל קראנו אליו, ואין היא קשורה דווקא בזמן מסוים אלא לפי הצורך. היא איננה עבודה המוטלת על האדם.
אלו שתי בחינות חשובות, שאת שתיהן אנו גם מדגישים בתפילת עמידה. מחד גיסא, ישנה ברכה בה מובלט הצד של תחינה ובקשה בתפילה: "כי א-ל שומע תפילה ותחנונים אתה…ברוך אתה ה' שומע תפילה". מאידך, התפילה גם נזכרת בברכת העבודה ("רצה"): "והשב את העבודה לדביר ביתך…ותפילתם מהרה באהבה תקבל…". הצד הראשון יותר מדגיש את הכיוון של הרמב"ן, בעוד שהצד השני מדגיש יותר את הכיוון של הרמב"ם.
אנו נותנים מקום רחב לתפילה, כהזדמנות לפנות לה' שימלא את מחסורנו. ראשית כל ברמה הכללית (אשר כבר הזכרנו שהיא עיקר התפילה): בבקשת גאולה, השבת המשפט, קיבוץ גלויות, בניין ירושלים וכו'. כ"כ הרבה ערכים ושאיפות גדולות יש לנו להתפלל עליהם. עלינו להשתדל בכך בכל כחנו, שכן הדבר תלוי מאוד בכוונת הלב ובהשתדלות שלנו. גם ברמה הפרטית יש מקום לתפילה כתחנונים מלפני המקום. יש הנאנקים תחת עול הפרנסה, יש הנתונים חלילה בחסרון דעת וכו'. על כל אלו, עלינו להרבות בתפילה ובבקשת רחמים מלפני ה'.
זו נקודת המבט של התפילה כתחנונים. אך חשוב שנראה את התפילה גם ברובד של העבודה. ביחוד אנו, שבתור חובשי ספסלי בית המדרש, מוטל עלינו בהקשר הזה תפקיד גדול.
עבורנו, זו היא העבודה השלנו. לא ייתכן שננהג בעצלנות ובשאננות לגבי האחריות הגדולה המוטלת על כתפינו. בסופו של דבר, זכות גדולה זכינו שמדינת ישראל מכירה בחשיבותו של לימוד תורה, ומאפשרת לנו להימצא בבית המדרש כחלק מהשירות הצבאי. מבחינתנו כבני המסלול, אסור לנו למעול במחויבות זו. עלינו לראות באמון הניתן בנו, כתובע מאתנו להשקיע את מיטב מרצנו בעבודת ה' בישיבה. כמו שאנשים לא מתעצלים לצאת לעבודה בבוקר, לא יתכן שבחורי ישיבה יתעצלו לקום לתפילה. אנחנו בתור הסיירת של התורה, לא יכולים לנהוג בעצלות ובבטלנות. להיות אנשי עמל, זה דבר חיובי ובונה. ודאי שהדבר נכון כפל כפליים, בעבודה הרוחנית שלנו, הנחוצה כ"כ לשם העצמת כוחה הרוחני של כנסת ישראל.
לא מזמן, נשאלתי ע"י פיזיוטרפיסט שאינו שומר תורה ומצוות בד"כ אך גם אינו עובד בשבת, מאחד המושבים בעמק יזרעאל, כיצד יכול הוא לסייע ללוחמי הסיירת הזקוקים לטיפול פיזיותרפיה בעת בואם לחופשה הביתה בשבת? הוא סיפר שהצורך בכך הוא חיוני כדי לתת להם אפשרות לשחרר את השרירים. הוא הסביר שאין להם אפשרות לעשות זאת בשום יום אחר, משום שהם מגיעים ביום שישי מאוד סמוך לשבת וכבר צריכים לחזור לבסיס במוצאי שבת (לא משנה כרגע מה הייתה התשובה ההלכתית, אין זה כרגע מעיקר ענייננו).
כאשר שמעתי את הסיפור הזה, כיסתה כלימה את פני. חשבתי לעצמי, איך יתכן שאנו בתור סיירת התורה של עם ישראל, מוותרים לעצמנו?! אנחנו מרשים לעצמנו יתר על המידה, להוריד רגל מהגז. סיפור כזה, צריך לגרום לנו קצת להתבייש ולהיכנס לפרופורציות. אנחנו אמונים על התפקיד הגדול ביותר, של הבניין הרוחני של האומה! אנחנו צריכים להיות האחרונים, יותר מכל סיירת, שנרפה ממלאכתנו.
עם ישראל זקוק לבתים ערכיים ומלאי תורה. לשם כך, אנו נדרשים כבר עכשיו לעבוד את ה' במלא העוז והעוצמה. ה"קרית ספר", מבאר שמקורו של הרמב"ם לכך שהתפילה היא מצוה הקיימת בכל יום, נלמד מפרשתנו:
ומה שכתב הרב ז"ל, דמן התורה בכל יום חייב, אפשר דסמיך אסופיה דקרא דכתיב "וברך את לחמך ואת מימיך" וגו' דהוא צורך כל יום הכי נמי תפלה בכל יום.
התפילה, היא כמזון המוכרח לאדם. זהו חלק בלתי נפרד מחיינו ומהוויתנו. עלינו להקיש מכך, על מקומה של עבודת ה' בכלל בחיינו, קל וחומר בתור תלמידי ישיבה. עלינו להתמסר בכל מאודנו לבניין הרוחני, ולהפכו ללב חיינו. תקופת הישיבה, היא התקופה בה אנו מוסרים את עתותינו למען בניין התורה של עם ישראל. לא יתכן וננהג כלפי כך בחוסר רצינות. זה צריך להיות מרכיב מהותי בכל אורחות חיינו.
יתן ה', ונצליח באתגר הגדול עליו אנו מופקדים, להתמסר לעבודת ה' בכל מאודנו. ומתוך כך נזכה בע"ה להיות ראויים לחסדיו הגדולים של ה' יתברך:
וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ…וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹקֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ.