לחיות עם פרשת השבוע – ספר דברים – ספר המוסר
ספר דברים נקרא גם בשם משנה תורה.
מצאנו התייחסות דומה לספר דברים, הן מהצד הליטאי – מדברי הנצי”ב, שהיה ראש ישיבת וולוז’ין, והן מהצד החסידי, מדברי ר’ צדוק הכהן מלובלין.
הנצי”ב בהקדמתו לפירושו לספר דברים, מביא מדרש (בראשית רבה פרשה ו’, ט’):
דאמר ר’ שמעון בן יוחאי: ספר משנה תורה היה סיגנון ליהושע (שגור אצל יהושע), בשעה שנגלה עליו הקב”ה מצאו יושב וספר משנה תורה בידו, אמר לו (יהושע א’): “חזק”, יהושע, “אמץ”, יהושע, “לא ימוש ספר התורה הזה וגו'”.
על כך אומר הנצי”ב:
למדנו דזה הספר ביחוד יש להוציא ממנו כל אופני מוסר. וכן בפ’ המלך כתיב “וכתב לו את משנה התורה וגו’ בו”, ואף על גב דמצות כתיבה היתה כל התורה כולה בשלימות דוקא, מכל מקום המכוון הוא משנה התורה. שיביט המלך בו תמיד כדי להגיע לתכלית המבואר שם, “למען ילמד ליראה וגו’ לשמור את וגו’ לבלתי רום לבבו וגו’ ולבלתי סור מן המצוה וגו'”. ויש להבין מכל זה דהמדקדק יפה בדברי מוסר שבזה הספר שיצא מפי משה רבינו ברוח קדשו, ימצא כל איש לפי ערכו דבש וחלב. [וע’ בפ’ עקב פרשה “ועתה ישראל מה ה’ אלהיך שואל מעמך”, עד סוף הפרשה], עד שגם יהושע רבן של ישראל השקיף בזה הספר תמיד. ומזה יתבונן כל אחד לפי כחו. ויצא דרך ישר להלוך נכחו. לפי הליכות עולם לו. ואור זה הספר יהי נר לרגלו.
ספר משנה תורה הוא ספר מוסר, וכל אחד יכול לדקדק בו ולמצוא דברי מוסר. הוא מעמיד בפני האדם שאיפות גדולות, ערכים נשגבים ורצון לעבוד עבודה מוסרית.
ר’ צדוק כותב (פרי צדיק דברים, א’):
…על פי מה שאומרים בשם היהודי הקדוש זצ”ל שלמד בכל יום איזה פסוקים מספר משנה תורה, שאמר שהוא לו לספר מוסר, ומה זה דוקא ספר דברים הלא יש כמה ספרי מוסר. אך על פי מה שכתב התניא ההבדל בין תוכחות שלומדים מתוך הספרים ובין מה ששומעים מפי מוכיח חי, שבשעת הדיבור יוצא מהלב ועל ידי זה נכנס ללב. ולשון “אלה הדברים” הוא כמו לשון “זה הדבר”, רק שם בלשון יחיד וכאן בלשון רבים. ואמרנו על מה שאמרו בספרי (מטות א’ הובא ברש”י) מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר, היינו שבשעה שאמר משה רבינו ע”ה זאת, היה זה הדבר אז היוצא מפי הקב”ה, שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו ולא כנבואת שאר הנביאים שנאמר בלשון כה אמר ה’ שמספר מה שאמר ה’ יתברך. וכן כאן מורה גם כן הלשון אלה הדברים אשר דיבר משה, שזה הוא הכח בדברי משנה תורה שמי שקורא בהם הוא כשומע עתה מפי משה והן הן אלה הדברים אשר משה דובר עתה בפי הקורא. ודברי משה הם “זה הדבר אשר צוה ה'”, כנ”ל וכתיב (ישעיה נ”ה, י”א) “כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם”, רק נכנס ללב ופועל בטח.
ספר דברים הוא ספר המוסר הראשון – לפני ספר משלי ולפני מסילת ישירים, הוכיח משה את עם ישראל, ודבריו מהווים, גם היום, ספר מוסר חי עבורנו. בספר דברים אנו שומעים את משה מדבר אלינו, ודבריו נכנסים ללבנו. מתוך כך אנו מתעוררים ללמוד מוסר ולחון את דרכנו.
נעמוד על כמה עניינים ביחס למוסר.
א. המוסר של ספר דברים הוא מוסר מיוחד.
אם התחיה הלאומית לא תחדש לנו הארה בתפלה, הארה בתורה, הארה בדרכי המוסר והקשבת האמונה, איננה עדיין תחיה אמתית (מאמרי הראי”ה עמ’ 414).
התחיה הלאומית – השיבה של עם ישראל לארץ ישראל – אמורה להעניק לנו מבט חדש, גם על המוסר. מהו המבט המוסרי של “תורת ארץ ישראל”?
ספר דברים, שנכתב לקראת הכניסה לארץ, מיועד להנהיג את עם ישראל בארץ ישראל. ספר דברים יכול להיות ספר מוסר המתאים לארץ ישראל ולתקופת התחיה הלאומית.
ההארה בדרכי המוסר שהרב קוק קורא אליה, דורשת מאיתנו לראות את הכל בגדלות.
משה רבנו בתוכחתו פותח בתיאור ההסטוריה, הנפילות וההתמודדות של עם ישראל במדבר, ומתוך כך עוסק בדברים גדולים, בעניינים כלל ישראליים, כפי שניתן לראות בקריאה בספר דברים. המוסר של ספר דברים הוא מוסר בגדלות. משה רבנו לא רק “נותן על הראש”, אלא מעורר את עם ישראל להבין שכל אחד הוא חלק ממערכת, חלק מהעם.
אנו נדרשים לקחת מתוך דבריו של משה את המוסר הראוי לנו, וכך לראות כל רגע ורגע בחיים בצורה גדולה. עלינו לבחון את חיינו לא רק במבט הפרטי, אלא כחלק מהאומה. העבודה המוסרית הנדרשת מאיתנו היא לרומם את המציאות מתוך היותנו חלק מכלל ישראל. כל מעשה שכל אחד ואחד עושה – משפיע על ישיבתו של עם ישראל בארץ ישראל, על התקדמותו והתעלותו.
הרב קוק זצ”ל כותב:
האנשים הגדולים באים להמבוקשים היותר קטנים בדרכים של גדלות.
בדור הזה יש ציפיה מכל אחד להיות גדול. מתוך כך, אנו צריכים לקבל כוחות לראות את המציאות בגדלות, ולא לשקוע בקטנות המוחין. המבט שלנו צריך להקיף מרחבים, וכל רגע ורגע מחיינו – צריך להפוך לנצח.
כל רגע יכול להיות “סתם” – רביצה סתמית, בדיחה שנאמרת, ולא נשאר דבר מהרגע הזה. אולם אנו יכולים לקחת כל רגע, ולעשות ממנו נצח. אם נשכיל לקשור כל רגע לשורשו, לחבר אותו את המגמה הכללית של האומה והעולם – אנו מנציחים את הרגע.
זהו המוסר המיוחד של ארץ ישראל, של תהליך הגאולה שאנו חיים בתוכו – כל רגע הוא חלק מתהליך, ממציאות אלוקית אינסופית. כל אדם הוא חלק מכלל, ומתקיימים בו דברי ה’ (דברים י”ד, א’):
בָּנִים אַתֶּם לַה’ אֱלֹהֵיכֶם…
כל אחד מאיתנו אינו רק אדם פרטי, אלא הוא מחובר לכלל, לשורש. מתוך כך יש כח לכל אחד לחבר לשורשו כל רגע מחייו, כל חויה שהוא חווה וכל אירוע שהוא עובר. ניתן לחבר כל רגע לעבודת ה’, לדבקות אלוקית. זו המשימה שלנו, ועלינו להיות ראויים לה.
זהו המוסר העולה מספר דברים – מוסר של ראיה גדולה.
למשל, בספר דברים מובאת פרשת המלך (דברים י”ז, י”ד-כ’):
כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא. רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה’ אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.
המלך נדרש לכתוב לו ספר תורה: “וכתב לו את משנה התורה”. המטרה היא: “והיתה עמו… למען ילמד ליראה את ה'”. למלך יש ספר תורה שמלווה אותו בכל רגע, וכך מחשבתו דבוקה בה’.
גם פסוקים אלו הם חלק מהמוסר של ספר דברים. אנו בני מלכים, ופרשת המלך שייכת לכל אחד ואחד מאיתנו. כל אחד מאיתנו נדרש שספר התורה ילוה אותו, “למען ילמד ליראה את ה'”.
זו דוגמא למוסר של ספר דברים – מוסר בגדלות.
ב. התפקיד העיקר של מוסר הוא להביא את האדם למודעות. אנו צריכים לנצל את הלימוד בספר דברים כדי לחיות במודעות למה שאנו עושים.
יכול אדם לעבור את כל שנותיו בעולם, בלי לעצור פעם אחת ולשאול: מנין באתי, לאן אני הולך, מה אני אמור להפיק מהחיים שלי כאן בעולם. מהומת החיים שוטפת בלי מעצור, והאדם אינו עוצר ושואל: לאן אני רץ, לשם מה הגעתי לעולם.
המודעות לעצם קיומם של החיים ותפקידם – ההבנה כי יש לאדם שליחות ומטרה לחייו, היא דבר גדול ומשמעותי. כאשר יש מודעות לכך, יש התחלה של תהליך שבהמשכו יבשיל לעמידה על תכלית החיים האמיתית. הראשית היא בעצם המודעות.
היהודי הקדוש זצ”ל היה קורא בכל יום פסוקים מספר דברים כדי להיות במודעות למטרת החיים. ספר דברים מלא בפסוקים המזכירים לנו זאת – הציוויים על שמירת המצוות, על זכירת ה’, על אהבת ה’ ויראתו חוזרים בספר דברים פעמים רבות. כך האדם מעוררר בעצמו את המודעות לחייו ולמטרתם.
לדבר זה יש חשיבות עליונה בדורנו, שבו יכול אדם לחיות זמן רב בלי להיות עם עצמו לרגע אחד. האדם יכול להיות מחובר לכל העולם בכל רגע, להתעדכן בחדשות, בידיעות ובמידע מכל העולם, ורק לעצמו הוא איננו מודע. הוא לא שואל את עצמו: מי אני? למה אני כאן?
בדורות קודמים, היה האדם עם עצמו בצורה טבעית, וכשהיה רוצה לצאת מעצמו, היה צריך לעשות פעולה לשם כך – לצאת מהבית, ללכת למקום בילוי וכדומה. כיום נמצא כל העולם בכף ידו, ומהומת החיים איננה פוסקת לרגע. יש בכך פגיעה גדולה במודעות של האםד לחייו, למעשיו ולתכליתם. הוא עושה ופועל בלי לחשוב על כך.
לכן יש צורך לעצור את מהומת החיים, ולשאול את עצמנו – מי אני ולאן אני הולך?
ג. בזוה”ק דרשו את הפסוק (משלי ו’, כ”ג):
כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר.
הדרשה באה על רקע של סיפור מעשה (זוה”ק ח”ב, תרומה, קס”ה ע”ב, בתרגום):
ר’ חייא ור’ אבא היו מתארחים באכסניה שלהם, וקמו בחצות הלילה לעסוק בתורה. בתו של בעל המלון קמה והאירה להם בנר, ולאחר מכן עמדה מאחוריהם לשמוע את דברי התורה.
פתח ר’ יוסי ואמר: “כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר”1… התבונן מאחוריו, וראה את בתו של בעל האכסניה עומדת מאחוריהם. אמר: “כי נר מצוה”, מהו “נר”, זהו הנר שהיא מצוה שהנשים זוכות בה, וזהו נר שבת, שאף על פי שנשים אינן זוכות בתורה, הרי בעליהם זוכים בתורה ומאירים את הנר ההוא שהנשים מתקנות במצוה הזו. הנשים בתקון הנר הזה, הדברים בתורה, להאיר לאותו נר שהוא תקון המצוה שהנשים חייבות בה.
שמעה אותה אשה ובכתה. בתוך כך קם אביה של אותה אשה, ונכנס ביניהם, וראה את בתו עומדת מאחוריהם ובוכה. שאל אותה אביה, וסחה לו את המעשה, והתחיל גם אביה לבכות. אמר לו ר’ יוסי: שמא חתנך, בעל בתך, לא זכה בתורה. אמר לו: ודאי כן הוא, ועל כך בוכים אני ובתי תמיד. משום שראיתי אותו יום אחד קופץ מהגג הזה לשמוע קדיש בציבור, עלה ברצוני לתת לו את בתי, ומיד כשיצאו בצבור מבית הכנסת נתתי לו את בתי, שכן אמרתי, בדלוג הזה שבא לשמוע קדיש – אדם גדול יהיה בתורה, למרות שהוא צעיר ולא הכרתי קודם לכן. ועתה – אפילו ברכת המזון איננו יודע, ואיני יכול להיות עמו בין החברים ללמדו קריאת שמע או ברכת המזון. אמר לו: החלף אותו באחר, או שאולי הוא יוליד בן שיהיה אדם גדול.
בתוך כך, קם (אותו חתן), ודילג עליהם וישב לפניהם. הסתכל בו רבי יוסי ואמר: ודאי אני רואה באותו נער שאור התורה יצא לעולם ממנו, או בן שיעמוד ממנו. צחק אותו נער ואמר: רבותי, אומר לפניכם דבר אחד. פתח ואמר: “צעיר אנכי לימים ואתם ישישים על כן זחלתי ואירא מחוות דעי אתכם”… ועל כן, בשביל שאני נער, שמתי ברצוני שלא לדבר במשך חודשיים, ועד היום הזה נשלמו. ועתה שאתם כאן, יש לפתוח בתורה לפניכם.
זוהי ההקדמה לדרשה שדרש אותו נער, ובה נעסוק:
פתח ואמר: “כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר”… “ודרך חיים תוכחת מוסר”, שתי דרכים הן, אחד דרך חיים, והשני בהיפך ממנו, סימן דרך החיים מה הוא? תוכחות מוסר. שכשרצה הקב”ה לשמור את דרך החיים שם עליו מי שמכה ועושה תוכחות מוסר לבני העולם, ומה הוא, זה שכתוב: “ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים”, ועל זה דרך חיים הוא תוכחות מוסר, וצי שיש בו תוכחות ודאי שמעוררים אותו ללכת באותו אורח חיים ששם נמצא תוכחות מוסר…
דרך חיים איננה דרך של “כיף”, של להיות מחובר ו”לזרום”. אדרבה. זוהי הדרך של ההיפך, שהזוה”ק אף אינו מזכיר את שמה. דרך החיים היא דרך של מוסר, שיש מי שמלקה ומוכיח. זהו הסימן לדרך חיים.
כדי ללכת בדרך החיים יש לקבל את “להט החרב”, את מוסר. כך שומר הקב”ה שהאנרגיות של האדם יושקעו בהתקדמות לעבר המטרה ולא בסטיה לצדדים. יש הכרח בגדרות, בשמירה, בחרב, כדי ללכת בדרך עץ החיים. כך מנהיג הקב”ה את עולמו.
לפעמים עולה המחשבה – הרי התורה מלאה מצוות וגדרים, לשם מה יש להוסיף עוד מוסר ותוכחה? אלא שהתורה היא מודל עבורנו כיצד צריך לנהוג. הסימן לדרך החיים היא היכולת של האדם לקבל מוסר. לקבל שיש מי שמלקה. את עונשי התורה איננו חווים בשגרת החיים. בדורנו – כלל אין לנו סנהדרין שמענישים על פי התורה. אך גם בימי הסנהדרין – עונשי התורה והמוסר של התורה לא היו מלווים את האדם בחיי היום יום.
האדם צריך מוסר שילווה אותו בחייו. דרך החיים איננה דרך קלה, ויש צורך בהשקעה מתמדת של אנרגיה כדי להתקדם ולעלות למעלה.
בימים אלו של האבלות על בית המקדש הדברים חשובים במיוחד. אנו חשים את החסרון של בית המקדש, של מלכות, של נבואה ושל סנהדרין. אנו מבחינה מסויימת עדיין בגלות. אמנם אנו באתחלתא דגאולה, אנו חיים בארץ ישראל וזוכים לראות את קיבוץ הגלויות, אך דרך ארוכה עוד לפנינו.
אנו צריכים להתפלל שנזכה לראות בהתגשמות כל התפילות והנבואות על הגאולה. הרבה תלוי בנו, בבחירה שלנו בדרך החיים ובמוכנות שלנו לקבל תוכחות מוסר.
בשבת זו בה אנו פותחים בקריאת ספר דברים, ספר המוסר, עלינו לקבל את המוסר של ספר דברים. לראות את החיים בגדלות, להרבות בשלום ואהבה מאדם לחבירו, להתגדל בתורה, שהיא “עץ חיים למחזיקים בה”. זו הדרך לבית המקדש, למלכות ולנבואה. לשם כך יש לבחור במוסר, במודעות לחיים ולהחליט כי דרכנו היא דרך עץ החיים. אנו עוזבים את כל מה שמסיט אותנו מדרך זו, ומשקיעים את כל כוחותיו בהליכה בדרך החיים, ולשם נגיע, בע”ה.
1 דרכם של חכמים היתה לדרוש דברי תורה מתוך המאורעות שקרו להם. כיון שקמו בלילה והדליקה להם אותה אשה נר – דרשו את הפסוק “כי נר מצוה”. זוהי דוגמא לכך שעושים מהרגע דברים גדולים ונצחיים. את המעשה הקטן הזה הפך ר’ יוסי לדברי תורה.
בס”ד
מצאתי רמז לנכתב בראש הדברים בס”ד:
אלה הדברים = 298(עם הכולל)
“כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר”
ודרך חיים= 298=אלה הדברים.