לחיות עם פרשת השבוע – האדם שמאחורי הקרבן
4השבוע אנחנו פותחים בקריאת ספר ויקרא, שחלקו הגדול עוסק בענין הקרבנות (ויקרא א', א'-ב'):
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם.
לאחר הפתיחה, המילה הפותחת את העיסוק של התורה בקרבנות היא: "אדם". הפרשיה העוסקת בקרבנות מן הבהמה פותחת במילה "אדם", וחז"ל בדרשותיהם עמדו על כמה משמעויות שיש במילה זו. ננסה לעמוד על חלקו של האדם המקריב את הקרבן, ומתוך כך נעמוד על מה שיש לנו ללמוד ממנו.
בספרא דרשו (ספרא ויקרא, דבורא דנדבה פרשה ב):
"אדם", לרבות את הגרים, "מכם", להוציא את המומרים.
היה ניתן, לכאורה, לדרוש הפוך – לרבות את המומרים ולמעט את הגרים, וחז"ל שם מבארים מדוע יש לדרוש כך ולא אחרת.
יש בדברים אלו לימוד גדול. אמר הבעש"ט: במקום שמחשבותיו של אדם – שם הוא.
הגר והמומר יכולים להיות באותו מקום, אך מחשבותיהם ומגמתם הפוכות. התהליך העובר עליהם הפוך בתכלית. הגר הולך מן החוץ אל הפנים, והמומר מן הפנים אל החוץ. אף שיתכן שהם נפגשים, ומבחינה מעשית הם באותה רמה, חז"ל מבדילים ביניהם. הגר יכול להקריב קרבן והמומר לא. מה שקובע זה הכיוון. הגר פניו מועדות פנימה והוא נחשב בפנים, והמומר – פניו מועדות החוצה והוא נחשב בחוץ.
דרשה נוספת דורשים חכמים על פסוק זה ביחס לפסוק נוסף (ויקרא ב', א'):
וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה.
וכך דרשו (מדרש הגדול ב', א'):
"ונפש". זה שאמר הכתוב "להחיות רוח שפלים". אמר ר' יצחק: בא וראה, כשהזכיר הקב"ה קרבן בהמה שהיא קרבן עשיר לא הזכיר נפש בעליה ולא שמם, אלא "אדם כי יקריב". אבל כשהזכיר קרבן מנחה, שהיא קרבנו שלעני, חיבבה ופירסמה ואמר: "ונפש כי תקריב", כאילו נפשו הקריב. תדע לך, הרי שלא היה לו אלא סאה חטים למחית ביתו, נטלה וטחנה ועשאה סולת והביאה קרבן ונשאר בלא כלום, העלה עליו הכתוב כאילו נפשו הוא מקריב, לכך נאמר: "ונפש כי תקריב".
בקרבנות בהמה נאמר "אדם", שזהו ביטוי כללי. אך בקרבן מנחה, שמובא על ידי העני, נאמר "נפש". העני מקריב את נפשו, והוא זקוק למסירות נפש כדי להביא קרבן.
המדרש עוסק במי שכאילו הקריב את נפשו. בדורנו יש רבים שמוסרים את נפשם, לא בכאילו אלא ממש, למען העם והארץ. השבוע השתלטו חיילי צה"ל, במסירות נפש, על ספינה מלאה בטילים ארוכי טווח שהיתה בדרכה לעזה. המוסר את נפשו ממש על אחת כמה וכמה שחביב הוא לפני המקום.
חשוב להכיר תודה למי שמוסרים את נפשם למעננו. הכרת הטוב היא אחת המידות היסודיות בתורה, ויש לנו הזדמנות להשתמש בה ולהכיר טובה לחיילים.
דרשה נוספת ממדרש הגדול (א', י"ז):
נאמר בעולת בהמה "אשה ריח ניחוח לה'", ובעולת העוף "אשה ריח ניחוח לה'", ובמנחה "אשה ריח ניחוח לה'". מלמד שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין אדם דעתו לשמים.
הכוונה היא נקודה מרכזית באדם. על האדם להיות מכוון. עליו לדעת לאן הוא מכוון. כשכוונותיו טהורות ונכונות – פעמים שהמעשה משמעותי פחות. הרי אין הקב"ה חפץ בקרבן בגלל כמות הבשר שבו. הקב"ה מחפש את לבו של האדם ולא את הבשר. על כן יש להקפיד שתהיה כוונתו שלמה לשמים, ואז יעלה הקרבן לרצון.
ודרשה נוספת (ספרא ויקרא, דבורא דנדבה פרשה ג'):
"יקריב אותו", מלמד שכופין אותו. יכול על כרחו, תלמוד לומר "לרצונו", הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.
פרסומה של דרשה זו גורם לכך שפעמים לא עומדים על עומקה.
"כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" – האם זה בכפיה או ברצון? וכי זה משחק מילים בעלמא?
יש בדרשה זו שילוב נפלא בין המסגרת שאדם מחוייב לה, ובין רצונו של האדם. המסגרת והרצון הם ערכים מרכזיים בחייו של האדם. אם חסר אחד מהם – חייו אינם חיים. התורה קובעת שיש סדר לשילוב ביניהם: "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני".
הפסוק פותח במילים "יקריב אותו" – בעל כרחו. נדרת להקריב – אתה חייב לעמוד בכך. אין לך ברירה ואין לך יכולת בחירה. גם אם "אתה לא מתחבר", גם אם "לא בא לך" – אתה חייב!
ומיד שואל המדרש: "יכול בעל כרחו". וכי מקריב האדם קרבן בעל כרחו? וכי מעשה ההקרבה הוא מעשה טכני שניתן לעשות אותו בכפיה?
והרי הרצון הוא הבסיס לכל דבר. "אין כפיה ברוחניות" (הרב אשלג), וכיצד ניתן לכפות את האדם להקריב קרבן?
מעשה הנעשה בכפיה – כביכול לא האדם עשה אותו. רק כשיש רצון נחשב הדבר שהאדם עשה את המעשה. כשיש רצון, מה שלומד ומה שעושה, מה שעושים לו ומה שהוא פוגש – הכל נכנס פנימה ללבו ולנפשו. הרצון הופך את האדם לכלי. בלי רצון – אין האדם כלי ורק כשהוא רוצה, נפתח לבו ויכולים דברים, ידיעות ולימודים להיכנס פנימה.
משום כך יש חשיבות רבה לכל אדם להגדיר את רצונו – מה אני רוצה? על אלו נושאים אני רוצה לעבוד ולהתקדם?
בלי הגדרה של הרצון, יכול אדם ללמוד ולשמוע דברים, במשך שנים ארוכות, ולא לשמוע כלום. מה שהוא שומע לא קשור אליו, ולא נשאר בידו. אם הגדיר את רצונו, כל דבר ששומע הופך להיות קשור, הוא נכנס פנימה ופועל פעולתו לברכה.
למשל, אדם מגדיר שהוא רוצה לעבוד על אישיותו, בשאיפות, במידות וכדומה. כאשר ישמע דיבורים הקשורים לכך – הוא יקשיב ויפנים אותם. אם לא יחליט שעובד על זה – גם אם ישמע דברים והם יהיו חשובים לא – לא ישים לב לכך. זה לא מתחבר למה שהוא רוצה, כיון שהרצון לא מוגדר.
כך גם אם מחליט האדם שהוא רוצה לבנות לעצמו השקפת עולם. לברר לעצמו מה הוא חושב על מושגים שונים בחיים – אמונה, משפחה, כסף, עבודה, ועוד ועוד.
אם יגדיר את רצונו, כאשר ישמע דברים שקשורים לכך הוא יבין שזה קשור אליו. הוא יפנים את זה, יתעמת עם זה, יקבל את זה או ידחה את זה.
הרצון מגדיר את האדם ככלי, והוא הבסיס לכל עבודה. זהו הבסיס לשאלת המדרש: "יכול בעל כרחו" – כיצד ניתן לכפות על האדם להקריב קרבן, והרי נאמר "לרצונו", ובלי רצון אין הקרבן עולה לגבוה?!
המדרש מעורר בעיה. מצד אחד האדם חייב להקריב את הקרבן. מצד שני הקרבן צריך להיות לרצונו. מה הפתרון?
"כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". חייב האדם לומר רוצה אני, ולהתכוון לזה. רק אם הוא באמת רוצה – הקרבן עולה לו לרצון. אלא שרצון זה הגיע לו בכפיה.
יש בזה חידוש גדול. ניתן לכפות דברים על האדם, ובעומק הוא ירצה אותם.
הרי כשהתורה כופה על האדם לעשות משהו, ברור לו שזה לא בא ממקום רע. הרי כל התורה היא "לטוב לך". על כן, גם אם המעשים באים בכפיה, יכול האדם לרצות אותם, שהרי הם לטובתו.
וכך גם במערכות חיים נוספות. אדם העובד במקום מסויים, ולמקום יש מסגרת שהוא כפוף לה. הרי המסגרת לא באה לרעת העובדים אלא לטובתם. יכול אפוא האדם לומר "רוצה אני" במסגרת, גם אם מקורה הוא בכפיה.
העולם כולו לא בא לרעתנו אלא לטובתנו, ועל כן אנו יכולים לרצות את כל המחויבויות שאנו פוגשים בחיינו. כיון שהרצון להיטיב הוא המניע – אין בעיה לאדם לומר על כך "רוצה אני".
ודרשה נוספת, על המילים "זכר תמים יקריבנו" (מדרש הגדול א', ג'):
"תמים", כשם שאם אינו תמים אינו לרצון, כך האיש1 אם אינו כענין הזה אינו לרצון.
גם האדם צריך להיות בתמימות. רצונו צריך להתחבר לרצון האלוקי. אם אין הוא תמים ושלם עם עצמו, הקרבן אינו עולה לרצון – רצונו של האדם לא פוגש את הרצון האלוקי.
הדרשות השונות מלמדות אותנו ערכים שונים שעלינו לקחת לחיינו. הקרבן הוא דוגמא, והדברים נכונים לחיים באופן כללי.
נסכם את העולה מהדרשות השונות.
א. הרצון קובע אם הדברים יחדרו ללבו של האדם או לא, ואם הקרבן יהיה לרצון או לא. משום כך, חשוב לאדם להגדיר לעצמו: "מה אני רוצה?".
ב. המגמה קובעת – לאן פני מועדות, האם אני צועד פנימה או חלילה החוצה. הגרים שמגמתם פנימה – מקבלים מהם קרבן, והמומרים שמגמתם החוצה – אין מקבלים מהם קרבן. המחשבות והיעד הם הקובעים את מדרגתו של האדם ואת אישיותו.
בדרך דומה אמרו חכמים ביחס לארץ ישראל: "אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה" (כתובות ע"ה ע"א). היושב בחו"ל ומצפה לעלות לארץ, שייך אליה יותר מאשר היושב בארץ וחושב על מנעמי חו"ל.
ג. הכוונה קובעת – אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים. חשוב לאדם לכוון את לבו, ולא לעשות את המעשים בלי כוונה. שהמעשים לא ייעשו מעצמם, אלא שתהיה כוונה שתוביל אותם
ד. הנכונות למסירות נפש היא דבר מאוד מרכזי. האם אני מוכן לקריב מעצמי? להתאמץ? לקום מוקדם למען משהו? חשוב שלא יעשה האדם רק מה שבא לו בקלות, אלא שיתאמץ למען הדברים שהוא מא מין בהם.
ה. תמים – חשוב שיהיה האדם שלם עם עצמו, שיהיה מאמין במה שעושה. זהו תנאי הכרחי לעשיה והצלחה.
הדברים הללו מגדירים את שלמות האדם העומד מאחורי הקרבן, ומתוך כך יעלה הכל לרצון בע"ה.
1 כך היא הגירסא המובאת בהערות במדרש הגדול, עיי"ש.