לחיות עם פרשת השבוע – השמחה שבקביעות ובהתחדשות

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש
לחיות עם פרשת השבוע – כי תבוא – השמחה שבקביעות ובהתחדשות

מילה אחת חוזרת בפרשה פעמים רבות בהקשרים שונים – היום.
בפעם הראשונה, מופיעה מילה זו בפרשת ביכורים (דברים כ”ו, א’-ג’):

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה’ אֱלֹקֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.

גם אדם שנולד בארץ, ומשפחתו חיה בארץ מזה דורות, אומר לכהן: “הגדתי היום לה’ אלקיך כי באתי אל הארץ”. יש להבין את משמעות הדבר.

בהמשך הפרשה מופיעה פעמים רבות המילה “היום” (דברים כ”ו, ט”ז-י”ט):

הַיּוֹם הַזֶּה ה’ אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. אֶת ה’ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ. וַה’ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו.

דברים כ”ז, א’:

וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם.

דברים כ”ז, ד’:

וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד.

דברים כ”ז, ט’-י’:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה’ אֱלֹקֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה’ אֱלֹקֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.

דברים כ”ח, א’:

וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה’ אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.

דברים כ”ח, י”ג-י”ד:

וּנְתָנְךָ ה’ לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה כִּי תִשְׁמַע אֶל מִצְוֹת ה’ אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת. וְלֹא תָסוּר מִכָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם יָמִין וּשְׂמֹאול לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם.

אנו קוראים את כל הפסוקים הללו גם היום. האם נצטווינו היום בכל המצוות הללו? וכי “היום הזה נהיינו לעם”? כיצד יש להבין את הפסוקים הללו?
רש”י מפרש:

היום הזה ה’ אלהיך מצוך – בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאלו בו ביום נצטוית עליהם.

יש להבין – הרי אלו דברים ישנים, ואיך הם יהיו בעינינו כחדשים? מהו ה”טריק” שיש לעשות כדי שזה יהיה כחדש?

נראה, שיש בפרשה לימוד חשוב ביחס לדברים המתחדשים. כיצד עלינו להתייחס לדברים חדשים, וכיצד דברים ישנים יהיו בעינינו כחדשים.

ככלל, מצאנו שלוש צורות של התייחסות לדברים חדשים.
א. יש האומרים “חדש אסור מן התורה”. החת”ם סופר היה משתמש בביטוי זה כנגד דברים חדשים, כגון התנועה הרפורמית.
מספרים, שהקשו על הרב קוק – איך אתה מתחבר אל הציונים, והרי הציונות היא דבר חדש, ו”חדש אסור מן התורה”?!
ענה להם הרב קוק: אכן, פשט המשפט הזה נאמר על הציונות, לאוסרה מן התורה. אולם יש דעה יחידאית של אחד הראשונים, שהמשפט הזה מתייחס לתבואה חדשה, שאסורה מן התורה לפני הקרבת העומר. אני סומך על הדעה הזו…
ישנם כאלו שמפחדים מדברים חדשים. תנועות חדשות, פיתוחים טכנולוגיים חדשים – כל אלו מפחידים אותם.
ב. מנגד, יש הגורסים הפוך: “וישן מפני חדש תוציאו”. כל דבר חדש מושך אחריו הרבה אנשים, רק בגלל שהוא חדש.

אלו הם שני הקצוות. יש המתנגדים לחדש, ויש העוזבים את הישן ודבקים בחדש.
ג. אנו משתדלים לאחד בין הדברים, בחינת “חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך”.

בתחילת הברכות שבפרשה נאמר (דברים כ”ח, א’):

וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה’ אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.

דרשו חכמים (סוכה מ”ו ע”ב):

אם שמוע בישן תשמע בחדש.

אם הישן מצוי אצלך, מיושב בדעתך, אם אתה לומד את הדברים הישנים שקיבלנו מאבותינו – אז אתה יכול לשמוע בחדש, ואין לך מה לחשוש מן החדש.
הפחד מהחדש נובע מכך שהישן איננו מבוסס, ואז החדש עלול לגרום לזעזועים, אך אם שמוע בישן – אין לך כל פחד גם מהחדש.

הדבר הזה נכון גם ביחס לביכורים.
אדם יורד לתוך שדהו, ורואה תאנה שבכרה או אשכול שביכר. את הפרי הזה הוא מעלה, לאחר שגדל, לירושלים, ונותן אותו לכהן. כשהוא נותן את הפרי לכהן הוא נושא נאום: “הגדתי היום לה’ אלקיך כי באתי אל הארץ”, ובהמשך מספר את ההיסטוריה של עם ישראל, החל מהאבות (דברים כ”ו, ה’-י’):

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה’ אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה’ אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה’ וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֶיךָ.

מה שייך סיפור ההיסטוריה לתאנה החדשה שמביא האדם לכהן?
נראה, שהציור שהתורה מציירת לנו הוא שבעצם מי שנושא את הנאום הזה הוא הפרי החדש העולה לירושלים. הפרי הזה מקפל בקרבו את כל ההיסטוריה של עם ישראל. החל מ”ארמי אובד אבי” ועד “ויתן לנו את הארץ הזאת” – כל זה מקופל בפרי הזה המובא עתה אל הכהן.
כשיש לאדם פרי חדש, עליו לדעת שהחידוש הזה הוא תוצר של דורות רבים. עם כל הדורות הללו על האדם לבוא “אל הכהן אשר יהיה בימים ההם”. דרשו על כך חכמים (רש”י):

אין לך אלא כהן שבימיך.

הכהן שחי בימיך מכיר את האתגרים של הדור ואת הקשיים שהוא מתמודד איתם. הוא מכיר את הפירות הגדלים בדור הזה – את הנוער, הוא נושם את הרוחות המנשבות בחלל העולם בדור זה. אל הכהן הזה עליך לבוא, ולומר לו: “הגדתי היום כי באתי אל הארץ”.
ההתייחסות אל הפרי החדש היא מתוך ראיית כל ההיסטוריה שהביאה אל הרגע הזה.

אמנם איננו זוכים להביא ביכורים למקדש, אבל אנו זוכים ללמוד את פרשת ביכורים, ומעלה עלינו הכתוב כאילו קיימנו. פרשת ביכורים מחנכת אותנו להבין כי אנו תוצר של כל הדורות. מכח כל הדורות שקדמו לנו שם אותנו הקב”ה בדור הזה, עם האתגרים המיוחדים לו. כך עלינו להתייחס לדברים שאנו חיים אותם בדורנו.

הידיעה הזו נותנת לאדם בטחון ויציבות, וממילא אפשרות לחדש. מי שבתכונותיו ובאופיו רגיל לנתק עצמו ממה שקדם לו – קשה לו לחדש. חידושיו הם עקרים ותלושים מן המציאות. כשם שהוא תלוש ואיננו מחובר לדורות שקדמו לו – כך יהיה הדור הבא אחריו. גם הוא יהיה תלוש מן הדורות הקודמים. דבריו לא יהיו בעלי קיום, כיון שהבסיס שלהם רעוע ומנותק. כל דור הוא כמו דף בלוח השנה, שנתלש לאחר שעבר – ואיננו עוד.
עלינו להיות כאברהם שנאמר עליו “בא בימים” – בא וכל ימיו עמו. כל הימים של ההיסטוריה באים עמנו לכל יום חדש שאנחנו חיים.
כשאדם עולה לירושלים, הוא “שומע חדשות”. לא את הפוליטיקה שהתחדשה, אלא מה באמת חדש. הכהן מספר לו מהם האתגרים החדשים של הדור. מה התפקיד של הדור הזה שהוא חי בו. האתגרים והתפקידים לא נקבעים על פי טרנדים מתחלפים, אלא על פי הבנה עמוקה של עניינו של הדור הזה על גבי כל הדורות שקדמו לו.
הפרי החדש מבטא את ההתחדשות. העץ קיים משנה לשנה. “אין גזעו מחליף”. בכל שנה מוציא העץ פירות חדשים. ההתחדשות היא תוצאה של הדברים הקיימים. התורה קיימת, ההיסטוריה של עם ישראל קיימת והמסורת קיימת. על גבי כל אלו – יש פרי חדש, יש דור חדש, ועליו לבחון את דרכו במציאות המתחדשת.

“הגדתי היום כי באתי אל הארץ”. כל דור בא מחדש אל הארץ.
לפני שנים, האתגר של “באתי אל הארץ” היה כיבוש – לכבוש את השממה, להתיישב, להילחם במלחמות ישראל.
בדורות אחרים, ההתיישבות, השמירה על השגרה – זה היה האידיאל. ליצור שגרת חיים ברמה גבוהה, ולא חיים של סיפורי גבורה.
וגם אנו צריכים לבחון מה הצורה שבה אנו באים אל הארץ.
עלינו לשאול את עצמנו היום מהי המשמעות של חיינו בארץ ישראל? כיצד עלינו לגשת אל התורה לאור החיים שלנו בארץ ישראל?

כיצד ניתן להרגיש התחדשות? כיצד ניתן לחיות את הפסוק: “אשר אנכי מצוך היום”? וכי יש היום תורה חדשה?
הדרך להתחדש היא לקחת את כל התורה שעוברת מדור לדור, ולראות כיצד חיים את התורה הזו במציאות של הדור הזה.
בדור שלנו יש חידושים רבים מאוד. תפיסת העולם, צורת המחשבה היא חדשה לגמרי. הטכנולוגיה שאנו חיים בתוכה, מפתחת בקרבנו סוג של חשיבה שלא היה קיים בדורות קודמים.
אדם שהיה חי לפני 150 שנה, מה הוא ראה ומה הוא ידע? איזו צורת חשיבה ורוחב אופקים היה לו?
ולעומתו, אדם שחי היום – איזו צורת חשיבה ואיזו רחבות אופקים יש לו?
אמנם, ניתן גם היום להיות סגור בפני העולם, ולהיות צר אופק. אך מי שנפתח למה שקורה בעולם, יכול להגיע לחשיבה מופשטת, גבוהה ועמוקה.

מיד לאחר פרשת ביכורים, מגיעה פרשת וידוי מעשרות (דברים כ”ו, י”ב-ט”ו):

כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ. וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה’ אֱלֹקָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

מהי המשמעות של הסמיכות בין הפרשיות?
פעמים, שההתחדשות עלולה להביא את האדם לזלזול בפרטים הקטנים, בקיום המצוות, בחיי השגרה הטובים והנכונים.
על כן מיד אחר פרשת ההתחדשות – פרשת ביכורים, מגיעה פרשת וידוי מעשרות, שבה מתוודה האדם על קיום המצוות בצורה מפורטת1 – האם נהג ופעל נכון. יחד עם ההתחדשות יש אורח חיים המחייב את כולם, והמעשרות הם ביטוי לכך. מעשרות זה דבר מדוייק – “ואל תרבה לעשר אומדות”. זה מדייק את החיים, יחד עם ההתחדשות של הביכורים.

בין פרשת הביכורים לפרשת וידוי מעשרות יש פסוק הקושר בין שתיהן (דברים כ”ו, י”א):

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.

השמחה שייכת, לדעת הרמב”ם, לשתי הפרשיות. חז”ל במשנה דורשים את הוידוי ומבארים על מה בדיוק מתוודים בכל משפט. את המשפט האחרון של הוידוי דורשים כך (מעשר שני פ”ה מי”ב):

“עשיתי ככל אשר צויתני” – שמחתי ושמחתי בו.

חלק מהוידוי הוא על כך שהאדם שימח אנשים על ידי המעשר. מה המקור לכך שצריך לשמח במעשר? כך מביא זאת הרמב”ם (הלכות מעשר שני ונטע רבעי פי”א הט”ו):

“עשיתי ככל אשר צויתני” – ששמח ושימח בו, שנאמר: “ושמחת בכל הטוב”.

הרמב”ם הבין שהפסוק החותם את פרשת הביכורים, הוא גם הפסוק הפותח את פרשת המעשרות. שתי הפרשיות הללו מביאות את האדם לשמחה.
מצד אחד, ההתחדשות מביאה את האדם לשמחה. מצד שני – ההליכה במסגרת ברורה וקבועה מביאה אף היא לשמחה. כשיש לאדם מסגרת ברורה ויציבה, אורח חיים שהוא הולך בו, דרך חיים המבוססת על התורה, יש לו שמחה מתוך הקביעות והמסגרת שהוא מצוי בה. אולם, גם פריצת המסגרת על ידי התחדשות מביאה לשמחה.
יש צורך בדברים קבועים, ויש צורך בדברים מתחדשים, ושניהם מביאים לשמחה.

השמחה היא מצוה מן התורה, לחלק מן הדעות, ומקורה בפרשת התוכחה (דברים כ”ח, מ”ז):

תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.

יש מצוה לעבוד את ה’ בשמחה. כך מביא זאת הרמב”ם (הלכות שופר וסוכה ולולב פ”ח הט”ו):

השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר: “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלהיך בשמחה ובטוב לבב”.

השמחה פותחת את הפרשה – בפרשת ביכורים, ומופיעה גם בהמשך, בפרשת התוכחה. מקורה בשילוב בין ההתחדשות, ובין המסגרת והקביעות. שניהם זקוקים אחד לשני ויוצרים יחד את השמחה.
התחדשות בלי קביעות מביאה לתלישות. מצד שני, קיבעון מחשבתי שלא מאפשר חידושים – גם הוא איננו טוב. “חדשים גם ישנים” – זו הדרך לחיות את המציאות המתחדשת, מתוך המשא – הכבד והנעים כאחד – של כל הדורות שקדמו לנו.


1 יש הסוברים שהוידוי הוא רק ביחס למעשר, ויש הסוברים שהוא על כל המצוות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *