לחיות עם פרשת השבוע – פרשת שמות
נקודה אחת בפרשה, קודם שנאמר את ההודאה על הגשמים כדרכנו מידי שנה.
משה אומר לה' (שמות ד', א'):
וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'.
בתגובה לכך נותן ה' למשה שלושה אותות שעליו לעשות לפני ישראל כדי שיאמינו בו ובשליחותו.
בשנים קודמות ביארנו, שהאותות הם שפה שהקב"ה מלמד את משה כדי שילמד את בני ישראל. השפה הזו מלמדת איך מביאים את עם ישראל לאמונה.
האות הראשון (שמות ד', ב'-ה'):
וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה. וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ. לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתָם אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאלֹקֵי יַעֲקֹב.
האות השני (שמות ד', ו'-ז'):
וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ.
והאות השלישי (שמות ד', ח'-ט'):
וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן. וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת.
פשוט, שאם הנקודה באותות זה ה"קונץ", שינוי סדרי בראשית על ידי הקב"ה כדי ללמד כי הוא שולט בטבע, אז זה לא מובן. הרי האות המיוחד ביותר הוא דווקא האות הראשון, שבו מטה דומם הופך לנחש חי.
צרעת זו מחלה שיכולה להופיע אצל האדם. מי הנילוס עשויים להיות אדומים, כפי שטוענים חוקרים מסויימים, אולם הפיכת המטה לנחש – זו יציאה גמורה מדרך הטבע. אם לא יאמינו לאות הראשון – איך יכול להיות שיאמינו לאות השני או השלישי, הפחותים ממנו בעוצמתם?
מובן, אפוא, שאין הכוונה באותות להראות את יכולתו של הקב"ה לשנות סדרי בראשית, אלא יש בהם שפה שבה מדבר הקב"ה עם משה ועם בני ישראל.
הדיבור הראשון הוא על ידי המטה, מטה האלקים. הקב"ה מלמד כי הקב"ה שולט גם בנחש. גם כוחות הרע הם חלק מהמציאות האלוקית.
אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן כשפים, שמכחישין פמליא של מעלה. (דברים ד') "אין עוד מלבדו", אמר רבי חנינא: אפילו לדבר כשפים (סנהדרין ס"ז ע"ב).
אף שהכשפים מכחישים, כביכול, את פמליא של מעלה, גם עליהם נאמר "אין עוד מלבדו", וגם בהם שולט הקב"ה. המציאות האלוקית נוכחת בכל דבר, בכל רגע בחיינו, גם בדברים שנראים לנו רחוקים והפוכים מן הקדושה. ויותר מכך – הנחש הופך למטה. גם דברים הרחוקים מן הקדושה עתידים להיהפך להיות חלק מהמציאות האלוקית בעולם.
יש באות זה אמירה גדולה ועליונה – עלינו לחוש את המציאות האלוקית הנוכחת בחיינו, לדעת שהכל מאת ה'.
אולם, יתכן שלא כולם יאמינו לאות זה. לא כל העם נמצא במדרגה עליונה כזו.
על כן מגיע האות השני. הקב"ה אומר למשה: אם לא נדבר על המציאות האלוקית בעולם, נדבר על עם ישראל. האות השני מביא את עם ישראל להאמין בכוחות של כל אחד ואחד.
צרעת היא נגע הבא על לשון הרע. זהו נגע מיוחד, המבטא את מעלתו של עם ישראל, שרק בו מופיעה הצרעת כתגובה ללשון הרע. הצרעת מבטאת את ההשגחה האלוקית על עם ישראל ועל ארץ ישראל1, ומלמדת כי יש בהם כוחות מיוחדים הנובעים מהסגולה האלוקית המופיעה בנשמתם.
אם גם לזה לא יאמינו בני ישראל, אם אין הם מאמינים בעצמם – מגיע האות השלישי.
האות השלישי מלמד, שהקב"ה שולט במצרים ויכול לנצח אותם. הנילוס – אלהיהם של המצרים – נתון גם הוא לשליטה אלוקית. זה הבסיס של האמונה שממנו יכולה לצמוח האמונה במדרגות הגבוהות יותר.
את המים החיים של הנילוס אפשר להפוך לדם – למים מתים.
זו השפה של האותות.
הנילוס הוא מקור חייהם של המצרים, והוא נמצא תחת שליטתו המוחלטת של הקב"ה.
בענין הגשמים, הנילוס עומד בניגוד לארץ ישראל. כך אומרת התורה (דברים י"א, י'-י"ב):
כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.
הנילוס מנותק מהמציאות האלוקית. יש בו מים ללא הפסקה, ואין צורך להתפלל על הגשמים או להודות עליהם. אולם ארץ ישראל – "למטר השמים תשתה מים" וזה דורש מאיתנו קשר עם הקב"ה, תפילה מתמדת על הגשמים.
חכמינו דרשים (בראשית רבה פרשה ט"ז, ד'):
"הוא הסובב את כל ארץ החוילה", שעלה והקיף את כל ארץ ישראל, דכתיב ביה (תהלים מ"ב): "הוחילי לאלהים כי עוד אודנו".
ארץ ישראל נקראת "ארץ החוילה", לשון "הוחילי לאלקים". ארץ ישראל היא ארץ מייחלי ה' ומבקשי ה', ודבר זה בא לידי ביטוי בגשמים. אנו זקוקים לגשם, שלא כמצרים. במצרים יש מים באופן תמידי, ולכן הם מנותקים מהקב"ה, אינם צריכים לבקש ולהתפלל לה'.
בארץ ישראל אנו מייחלים לה', מבקשים על הגשמים, מודדים כל ס"מ של הכינרת – אנו מבקשים כל טיפה ויודעים גם להודות על כך.
ארץ ישראל היא ארץ שהקשר לקב"ה מובנה בה. הצורך שלנו למים גורם לנו להיות תלויים בחסדו של הקב"ה תמיד. זה דבר נפלא, להיות תלויים בקב"ה, ולהתפלל לפניו תמיד.
הגשמים מראים לנו את עינו הטובה של הקב"ה עלינו, ומלמדים אותנו שהקב"ה שמח בנו. על כן אנו מודים לה' ושמחים על כל ירידת גשמים.
בע"ה נזכה ש"משיב הרוח ומוריד הגשם" ישפיע לנו שפע ברוחניות ובגשמיות, וימשיך הקב"ה להשפיע עלינו מחסדו ומטובו הגדול תמיד.
את נוסח התפילה עצמה ניתן למצוא בסוף השיחה הזו על הכרת הטוב
1 נאמר (ויקרא י"ד, ל"ד): "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם". הצרעת מופיעה רק בארץ ישראל והיא מלמדת על מעלתה הרוחנית של הארץ.