לחיות עם פרשת השבוע – שמחה אמיתית – לקראת פורים
נעיין בשני מדרשים על הפרשה העוסקים בנושא השמחה.
א. שמות רבה פרשה ל"ו, א':
"ואתה תצוה" הדא הוא דכתיב (ירמיה י"א): "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך". וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה בלבד, והלא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל, בגפן ותאנה, שנאמר (תהלים פ'): "גפן ממצרים תסיע". תאנה, שנאמר (הושע ט'): "כבכורה בתאנה בראשיתה". כתמר, שנאמר (שיר השירים ז'): "זאת קומתך דמתה לתמר". כארז, שנאמר (תהלים צ"ב): "כארז בלבנון ישגה". כאגוז, שנאמר (שיר השירים ז'): "אל גנת אגוז ירדתי". וקראן בכל מיני שלחים, שנאמר (שיר השירים ד'): "שלחיך פרדס רמונים". ובא ירמיה לומר "זית רענן יפה פרי תואר"… דבר אחר, "זית רענן", הדא הוא דכתיב (תהלים מ"ח): "יפה נוף משוש כל הארץ", מהו "יפה נוף", לשון יוני קורין לכלה נמפי, "משוש כל הארץ", שלא היה אחד מישראל מיצר כשהיה בית המקדש קיים, למה, שהיה אדם נכנס לשם מלא עוונות והיה מקריב קרבן ומתכפר לו. אין שמחה גדולה מזו שהיה יוצא צדיק, הוי "יפה נוף משוש כל הארץ".
השמחה שהמדרש מציג דורשת הבנה והעמקה.
השמחה היא שלמות הנפש של האדם, כאשר הוא מרגיש שלם עם עצמו, בלי חטאים. הוא נכנס לבית המקדש כשהוא מלא עוונות, ועושה את הסדר שקבע לו הקב"ה – תשובה וקרבן, ועוונותיו מתכפרים. הוא יוצא מבית המקדש כשהוא צדיק. זוהי הדרך לשמחה.
אמנם אין לנו קרבנות, אך יכולים אנו להגיע לשלמות נפשית. אנו יכולים לעשות תשובה. בלי שאדם שלם עם עצמו וחי כפי שהוא מאמין שהוא צריך לחיות – אין הוא יכול להיות שמח. חייו מלווים במועקה, בדיכאון ובחרדות.
חכמים מלמדים אותנו – אתה יכול להיות שלם, וגם להרגיש כך, ואז שמחתך תהיה שמחה שלמה. "אין שמחה גדולה מזו". זה תלוי בנו.
אדם מלא עוונות, והוא עושה תשובה, מבקש מהקב"ה שיסלח לו – ואז הוא שלם עם עצמו והוא שמח.
בעולם רגילים לומר הפוך. שיר ילדים ידוע אומר: "פורים לנו שכח את הכל". כי אם תזכור את כל הקשיים והצרות – איך תהיה שמח?
המדרש אומר ההיפך. השמחה לא נובעת משכחה. שמחה של שכחה זו רמאות עצמית. המדרש קורא לנו לזכור את הכל, גם את החטאים והעוונות. רק מי שנכנס לבית המקדש כשהוא מלא עוונות – יוצא שמח כשהוא צדיק. לא לחינם שבת "זכור" באה לפני פורים, וקריאתה מסתיימת במילים "לא תשכח". אל תהיה אדם ששוכח, תזכור הכל, גם את המקומות בהם היית לא בסדר – ותתמודד עם זה. כך תגיע לשמחה. אם תדחיק את העוונות – הם ישתלטו עליך ויקבעו לך את מצב הרוח.
על דברים אלו יש לשאול – מה נעשה אנחנו, שאין לנו בית מקדש, ואיננו יכולים להקריב קרבנות שיכפרו עלינו?
על כך עונים חז"ל במדרש נוסף (שמות רבה פרשה ל"ח, ד'):
דבר אחר, "זה הדבר", הדא הוא דכתיב (הושע י"ד): "קחו עמכם דברים". זהו שאמר הכתוב (תהלים כ"ו): "ארחץ בנקיון כפי… לשמיע בקול תודה", יכול אף להקריב פרים ואילים, תלמוד לומר: "לשמיע בקול תודה". לפי שישראל אומרים: רבון העולם, הנשיאים חוטאים ומביאים קרבן ומתכפר להם, משיח חוטא ומביא קרבן ומתכפר לו, אנו אין לנו קרבן. אמר להם: "ואם כל עדת ישראל ישגו וגו'". אמרו לו: עניים אנו, ואין לנו להביא קרבנות, אמר להם: דברים אני מבקש, שנאמר: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'", ואני מוחל על כל עונותיכם, ואין דברים אלא דברי תורה, שנאמר (דברים א'): "אלה הדברים אשר דבר משה". אמרו לו: אין אנו יודעין, אמר להם: בכו והתפללו לפני ואני מקבל, אבותיכם כשנשתעבדו במצרים – לא בתפלה פדיתי אותם?! שנאמר (שמות ב'): "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו". בימי יהושע – לא בתפלה עשיתי להם נסים?! שנאמר (יהושע ז'): "ויקרע יהושע שמלותיו", ומה אמרתי לו: "נטה בכידון". בימי השופטים – בבכיה שמעתי צעקתם, שנאמר (שופטים ו'): "ויהי כי זעקו בני ישראל אל ה'", בימי שמואל – לא בתפלה שמעתי להם?! שנאמר (שמואל א' ז'): "ויזעק שמואל אל ה' בעד ישראל ויענהו ה'", וכן אנשי ירושלים אף על פי שהכעיסוני, בשביל שבכו לפני רחמתי עליהם, שנאמר (ירמיה ל"א): "כה אמר ה' רנו ליעקב שמחה וגו'". הוי איני מבקש מכם לא זבחים ולא קרבנות אלא דברים, שנאמר: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'".
הקב"ה אומר לנו: תבכו, תתפללו – ואני מוחל על כל עוונותיכם. דווקא מי שנפל והוא מלא עוונות, יכול להיות מלא שמחה, שכן עוונותיו מתכפרים לו, והוא מתחדש ומתרענן.
השמחה קשורה לתשובה. שמחה איננה צחוק ובדיחות. זה נחמד ובריא לצחוק, אבל אחר כך יש פעמים רבות תחושה של מועקה. הזמן לא היה מנוצל. צחוק ראוי הוא צחוק שנובע משמחה, משלמות של האדם עם עצמו, מתשובה שעושה האדם – אז שמחתו שלמה.
היה יהודי תלמיד חכם מיוחד בירושלים לפני כמה עשרות שנים, שהיה ניצול שואה, והיו באמתחתו אמרות מחודדות ומיוחדות. כינויו היה "הראדיצ'קובער", וכשנפטר השתתפו כל גדולי ירושלים בהלווייתו.
באחת מאמרותיו ביאר על דרך החידוד את עניינה של העבודה הזרה של "בעל פעור". עובדיה היו פוערים ועושים את צרכיהם בפני הפסל. מנין הגיעה עבודה זרה משונה כזו? הסביר הראדיצ'קובער, שהכמרים הראשונים של עבודה זרה זו היו כה דבקים בעבודתה, עד שלא יכלו לעוזבה אפילו לשניה אחת. גם את צרכיהם עשו תוך כדי חיבוק הפסל. ראו זאת התלמידים, וקיצרו את הדרך – באו, עשו את הצרכים והלכו.
אמרה זו באה על רקע מנהג החסידים להתפלל מאוחר. האדמו"רים היו קמים מוקדם, הולכים למקוה, אומרים תהילים, מייחדים ייחודים, ועד שהיו מתפללים כבר היה 9:30 בבוקר. החסידים קמים ב-9:30 ומתפללים.
את דבריו ניתן להמשיך על מנהג הישיבות בפורים. בישיבות היו תלמידים מלאים בתורה ובתפילה, שמתוך תורתם היו שותים בפורים, ואומרים דברי תורה מחודדים, ומשלבים בכך גם בדיחות. היום באים, אומרים בדיחות והולכים…
חשוב לדעת שפורים לא מתחיל בבדיחות ואיננו מסתיים בכך. כשאדם מלא בתורה, בתפילה ובתשובה – שתייתו מובילה לדברים מרוממים, מתוך שמחה, וגם לבדיחות הדעת. אולם לשבת ימים רבים לפני פורים ולחבר בדיחות – זה לא נקרא "שמחת פורים".
אמנם כך נהוג בדורנו, אך חשוב שנדע שיש לנו לאן לשאוף, לשמחה אמיתית מתוך תורה ותשובה.
שמחה לא יכולה לבוא בלי שלמות. חשוב שנשקיע בבניית השמחה האמיתית, בשלמות של כל אחד עם עצמו.
עלינו להבין את גודל הימים שאנו נמצאים בהם. בפורים מאירה הארה אלוקית עליונה. אם נזכה להבין מקצת שבמקצת ממנה – אז נהיה ראויים לשמוח.
אל לנו להסתפק בשמחה חיצונית. השמחה צריכה לנבוע מהתורה והתפילה שאנו עסוקים בהם. "בכו והתפללו לפני" – זו הדרך לשמחה. שמחה שאיננה באה מתוך תשובה ומתוך תפילה – איננה יכולה להיות שמחה אמיתית. עלינו לתקן את עצמנו בתורה ובתפילה, להיות שלמים עם עצמנו ולעשות את המוטל עלינו. כך נגיע לפורים מלאי שמחה אמיתית.
הקב"ה אומר לנו:
דברים אני מבקש, שנאמר: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'", ואני מוחל על כל עונותיכם.
לא מדובר רק על חלק מהעוונות, אלא על כולם. אין עוון שאיננו יכול להתכפר בתשובה. כל נפילותינו – מתכפרות בתשובה. ידיעה זו ממלאת אותנו שמחה גדולה. הקב"ה מוחל על כל עוונותינו, ו"אין שמחה גדולה מזו שהיה יוצא צדיק".
נקודה נוספת הקשורה לשמחת פורים, עולה מדברי הרמב"ם (הלכות מגילה פ"ב הי"ז):
מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה, שנאמר (ישעיהו נ"ז): "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".
אחת הצורות של התפרצות השמחה היא כשאדם משמח אחרים. כשאדם שמח באמת, הוא מרגיש רצון לשתף גם אחרים בשמחה הזאת. הוא לא יכול לשמוח לבד. שמחה אמיתית לא יכולה להיעשות לבד.
בהלכות יום טוב מוסיף הרמב"ם (פ"ו הי"ז-י"ח):
שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו, שנאמר (דברים ט"ז): "ושמחת בחגך וגו'"…
כיצד, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל (דברים ט"ז) "לגר ליתום ולאלמנה", עם שאר העניים האמללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט'): "זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם", ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר (מלאכי ב'): "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם".
מקורו של הרמב"ם, כך שמעתי מתלמיד חכם חשוב, הוא בדברי הזוה"ק (עי' ח"ב יתרו, פ"ח ע"ב).
מצות השמחה בחגים באה לידי ביטוי בצורה שלמה כשאתה משמח אחרים. אם איננו עושה כן – הקב"ה משליך את שמחתו וחגו חזרה בפניו. אין הוא חפץ באדם ששמח עם עצמו ולא חושב על העניים.
שמחה איננה מה שאנו רגילים לחשוב – צחוק, יין. אדם לא יכול להיות שמח כשהוא יודע שיש מישהו אחר שאין לו מה לאכול. איך יערב לך מאכלך כשיש מישהו שלא יכול לאכול?!
השמחה האמיתית נובעת מהרצון לעשות את רצון ה'. לכן לא יכול אדם לשמוח כשיושב עם עצמו ואיננו רואה מה קורה מסביבו.
המשנה אומרת, לגבי וידוי מעשר (מעשר שני פ"ה מי"ב):
"עשיתי ככל אשר צויתני" – שמחתי ושמחתי בו.
ציוויו של ה' הוא לשמוח ולשמח. בלי זה השמחה איננה שלמה. אם הבאת שמחה למשפחות נזקקות, לילדים – עכשיו אתה יכול גם לשמוח בעצמך.
בימים שנותרו עד פורים עלינו להתחזק בתורה, בתפילה ובתשובה, במחשבה על אחרים, ומתוך כך תהיה שמחתנו שלמה בע"ה.