קדושת בית הכנסת
יחסנו לבית הכנסת דורש חיזוק.
הבן איש חי כותב (שנה ראשונה, ויקרא, א'):
בית הכנסת ובית המדרש נקרא מקדש מעט דכתיב: "ואהי להם למקדש מעט", אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. וכתבו הפוסקים דמצוה לירא מן המקדש נוהג בבית הכנסת וביהמ״ד מדאורייתא, ולכן ראוי להזהר בכבודם ולשבת שם באימה ויראה. ואותם הנוהגים בהם שחוק וקלות ראש עליהם נאמר: "מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי", ובזוה״ק הפליג בעונש שלהם, ואמר: מאן דמשתעי בבי כנישתא, ר״ל בדברים בטלים חיצונים, אין לו חלק באלהי ישראל. ופרשנו הכונה ע״ד מ״ש אפיקי יהודה ז"ל… והיינו כי הקב״ה נקרא אלהי ישראל מפני שאין ביניהם שר אמצעי אבל לגבי אוה״ע נקרא אלהי האלהים שיש להם שרים אמצעים, והעד שישראל אין להם אמצעי ממה שמצינו שהקב״ה השרה שכינתו אותם בבתי כנסיות ובתי מדרשות, ולכך המזלזל בהם נראה דאינו מודה שיש שם השראת שכינה ולכן אין לו חלק באלהי ישראל ר"ל בזה התואר של אלהי ישראל שזכו בו ישראל.
יש בדברים אלו אמירה מדהימה. קדושת בית הכנסת היא מן התורה, שכן הוא נקרא "מקדש מעט". לצערנו, אין לנו בית מקדש. אולם התורה אומרת שבית הכנסת הוא "מקדש מעט", ולכן חלה עליו קדושת בית המקדש. הדבר נכון גם לגבי בתי כנסיות שבחו"ל, ועל אחת כמה וכמה בבתי כנסיות שבארץ ישראל, שיש להם מדרגה מיוחדת.
עלינו להרגיש את המורא מן המקום הזה, שהוא בחינה של "מקדש מעט".
נבאר תחילה את הצד החיובי שיש בקדושת בית הכנסת.
יש ערך בעצם השהיה בבית הכנסת. הבן איש חי כותב שם בהמשך (אות ז'):
אם צריך ליכנס בהם לצרכו כגון לקרוא לאדם אחד, יכנס ויקרא תחלה מזמור תהלים וכיוצא בדברי תורה ואחר כך יקרא את חבירו שרוצה בו. ואם אינו יודע לקרות ישהה שם מעט בין עומד בין יושב שגם זה מצוה דכתיב: "אשרי יושבי ביתך", וישיבה זו היא לשון שיהה.
גם עצם השהיה בבית הכנסת היא מצוה ויש בה ערך. מקדש מעט מקרין על כל מי שנמצא בו ומתייחס למקום כראוי.
יש בכך כדי ללמד על התחושה שאמורה ללוות אותנו כשאנו שוהים בבית הכנסת. כמובן שתחושה זו ממשיכה גם לזמן התפילה. כשאדם מתפלל אמורה ללוות אותו תחושה מיוחדת של עמידה לפני ה'. זה דורש הכנה לפני כן, וחשיבה על כך בזמן התפילה. התפילה איננה רק משימה שצריך למלא, אלא היא צריכה להיות חוויה מיוחדת, שמשפיעה על האדם העומד בתפילה.
אדם החש את המשמעות של היותו עומד בתפילה – ינהג בהתאם. אדם שחי את החויה של היותו במקדש מעט – ינהג בהתאם. אם נחדיר לעצמנו את הידיעה כי קדושת בית הכנסת היא מן התורה, מכח קדושת המקדש – נוכל לחוות זאת. על אדם הנכנס לבית המקדש נאמר (תהלים ע"ג, ט"ז-י"ז):
וָאֲחַשְּׁבָה לָדַעַת זֹאת עָמָל הוּא בְעֵינָי. עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם.
שאלות רבות באמונה ובהבנה של הנהגת ה' את העולם, מתבררות מעצם העובדה שאדם נמצא במקום קדוש, ומתחבר לשכינה השורה בו. פעמים רבות התשובה איננה תלויה בשכל, אלא בחויה משמעותית. המרגיש את החויה של המקום הקדוש – יכול להגיע לאמונה עמוקה.
כאשר אדם איננו מרגיש שהוא נמצא בבית הכנסת, הוא עלול לנהוג שלא כראוי, בשיחות בטלות וכדומה.
דיבורי חול בבית הכנסת הם בעיה שעם ישראל מתמודד איתה שנים רבות.
בעקבות גזירות ופרעות ת"ח ת"ט, שעם ישראל עבר בהן יסורים נוראים וקשים, חיבר בעל ה"תוספת יום טוב" תפילת "מי שברך" מיוחדת עבור מי שלא מדבר בזמן התפילה. הוא תלה את הצרות בזלזול בכבוד בית הכנסת, אשר התבטא בדיבורים של חולין בבית הכנסת בכלל ובשעת התפילה בפרט.
אנו רואים כי הזלזול בקדושה הוא דבר חמור עם השלכות קשות מאוד.
כשעם ישראל היה בארץ, היה זלזול בבית המקדש ובשכינה השורה בו, ובעקבות כך חרב הבית ונהרגו אלפים ורבבות מישראל.
גם בגלות, כשהמשיכו לזלזל בבתי כנסיות – מקום השראת השכינה – גרם הדבר לפרעות ויסורים קשים.
גם בהמשך ההיסטוריה אנו מוצאים התבטאות דומה. האדמו"ר מגור, בעל ה"אמרי אמת", אמר אמירה קשה מאוד בענין. הוא אמר, שהשואה פגעה בעיקר ביהודי ארצות אשכנז, משום שהם זלזלו בקדושת בית הכנסת. יהודי עדות המזרח נוהגים כבוד בבתי כנסיות, ולכן הם פחות נפגעו בשואה. זוהי אמירה מצמררת.
יש ללמוד מאמירות אלו את המשמעות של קדושת בית הכנסת. קדושה שבאה מכח קדושת המקדש היא בעלת עוצמה גדולה.
יחד עם היראה שאמירות אלו מעוררות, הן גם מרוממות. אנו מבינים כי כשאנו בבית הכנסת אנו זוכים להיות מחוברים לשכינה. זה תובע מאיתנו התנהגות ראויה, אך גם מאפשר לנו להתעלות למדרגה רוחנית גבוהה יותר. כפי שהזכרנו לעיל, החיבור לקדושת בית הכנסת פותח פתח להבנה עמוקה יותר של החיים ושל הנהגת הקב"ה את העולם.
הבן איש חי מביא את דברי הזוה"ק (ח"ב תרומה, רל"א ע"א, בתרגום):
העם הקדוש רוצים להתחבר ולהיכנס לבית הכנסת, וכל מי שמקדים בראשונה, מתחבר עם השכינה בחבור אחד. בוא וראה, אותו ראשון שנמצא בבית הכנסת – אשרי חלקו, שהוא עומד בדרגת צדיק עם השכינה. וזהו סוד (משלי ח'): "ומשחרי ימצאונני". זה עולה במעלה עליונה. ואם תאמר, הרי שנינו, בשעה שהקב"ה בא לבית הכנסת ולא מוצא שם עשרה, מיד כועס. ואתה אמרת, שאותו אחד שמקדים, מתחבר בשכינה ועומד בדרגת צדיק.
אלא (משל) למלך ששלח לכל בני העיר שימצאו עמו ביום פלוני במקום פלוני. עד שהיו מזמנים את עצמם אותם בני העיר, הקדים אחד ובא אל אותו מקום. בינתיים בא המלך ומצא את אותו איש שהקדים לבא לשם. אמר לו, איה הם פלונים בני העיר. אמר לו, אדוני, אני הקדמתי מהם, והרי הם באים אחרי לפקודת המלך. ואז הוטב בעיני המלך, ויושב שם עמו ומדבר עמו, ונעשה אהוב המלך. בינתיים באו כל העם, והתפייס עמם המלך ושלח אותם לשלום. אבל אם אותם בני העיר לא באים, ואחד לא מקדים לדבר לפני המלך להראות בשבילם שהרי כולם יבאו, מיד כועס ורוגז המלך.
אף כאן, כיון שאחד הקדים ונמצא בבית הכנסת, ושכינה באה ומוצאת אותו, אז נחשב כאלו כולם נמצאו שם, שהרי זה האריך להם שם. מיד מתחברת עמו שכינה ויושבים בזיווג אחד, ונודע עמה, ומושיבה אותו בדרגת צדיק. ואם אחד לא מקדים ולא נמצא שם, מה כתוב (ישעיה נ'): "מדוע באתי ואין איש". לא כתוב 'ואין עשרה', אלא "ואין איש", להתחבר עמי להיות אלי, כמו שנאמר: "איש האלהים", להיות בדרגת צדיק.
עלינו להרגיש צורך לבוא לבית הכנסת. מי שבא ראשון לבית הכנסת זוכה לחיבור מיוחד לשכינה. הוא בבחינת "צדיק יסוד עולם", שנושא על גביו את כל בית הכנסת. אם אין הקב"ה מוצא עשרה – את כל העשרה – הוא כועס. אך אם יש אחד, הוא הנציג של כולם והגעתו היא תחילת ההגעה של כל המתפללים. הוא מכין את בית הכנסת לתפילת שאר המתפללים, ולכן זה נחשב כאילו כבר כולם הגיעו.
בהמשך דברי הזוה"ק מבואר כיצד יש לנהוג כשמגיעים הציבור לתפילה:
כשבא הבוקר והציבור נמצאים בבית הכנסת, צריכים להימצא בשירות ותשבחות של דוד, והרי בארנו שסידור הוא לעורר אהבה למעלה ולמטה, לתקן תיקונים ולעורר שמחה, שהרי בשביל זה הלויים מתעוררים לעורר אהבה ושמחה למעלה באותן שירות ותשבחות.
התפילה צריכה להיות באוירה של שמחה, ולא באוירת נכאים, בשקט שמופרע על ידי מלמול של החזן מידי פעם… פסוקי דזמרא הם שיר שבח ושמחה לקב"ה.
האר"י כותב שיש חשיבות להתפלל בשמחה. הנצי"ב מבאר, שכשאדם עצוב יש בזה היסח הדעת. אדם שחש שהתפילה היא עול כבר המונח עליו, איננו מבין לשם מה הוא בכלל מתפלל – גם זה נחשב היסח הדעת בתפילה. התפילה צריכה להיות בשמחה. שמחה על כך שהאדם נמצא במקום קדוש, שמחה על השראת השכינה המופיעה בבית הכנסת, שמחה על חיבור למדרגות עליונות. על המדרגה הזו ראוי לומר פרקי שבח של פסוקי דזמרא, ולכן יש לומר זאת בשמחה.
ההיפך הגמור הוא מי שמדבר דברי חולין בבית הכנסת.
אדם זה מפריד עצמו מהקדושה. הציבור נמצא במעמד של קדושה – שהרי כשיש מנין ניתן לומר דברים שבקדושה, והנה בא אדם אחד ומוציא עצמו מהתוכן של הקדושה המופיע בבית הכנסת. יש לו משהו חשוב יותר לעסוק בו.
בזוה"ק עוסקים באדם שמדבר דברי חולין בבית הכנסת אף שלא בשעת התפילה. גם דיבור זה הוא הפרדה של האדם מהמקום הקדוש שבו הוא נמצא – לענייני החולין שמעסיקים אותו.
יש בזה גם ביטוי של חוסר אמונה. הדיבור בענייני חולין מלמד שהמדבר איננו מאמין שזהו מקום קדוש, שהקב"ה משרה שכינתו בבית הכנסת.
בזוה"ק אמרו על אדם כזה שאין לו חלק באלוקי ישראל. לנו יש קשר ישיר לקב"ה, שלא כמו האומות שנקשרים דרך שׂרים המנהיגים אותם. זוהי מדרגה מיוחדת, ומי שמזלזל בה, כביכול אינו מודה בהשראת השכינה על עם ישראל. על כן אמרו עליו שאין לו חלק "באלוקי ישראל". הגילוי המיוחד של הקשר בין ישראל לקב"ה בא לידי ביטוי בבתי כנסיות ובתי מדרשות – ששם הקב"ה משרה שכינתו עלינו.
נראה, שיש בכך בעיה גם ברמה הבסיסית של הקשר עם הציבור.
כשהציבור עוסק בענין מסויים, אין זה ראוי לאדם להפריד עצמו מהציבור ולעסוק בענין אחר.
אחד הביטויים לכך הוא דיבורים בתפילה. אמנם גם בלי דיבור יכול אדם להפריד עצמו מהציבור ומהשכינה. כשאדם מתעסק במכשיר הנייד שלו בזמן התפילה – הראש שלו נמצא במקום אחר ולא בתפילה. פעמים שרואים אנשים שמחוברים לנייד בכל חלקי התפילה, לרבות קדיש, קדושה וכדומה. זהו ניתוק מהמקום ומהזמן שבו נמצאים, ולכן זה כה חמור.
וענין נוסף – עלוני השבת. למשל בקבלת שבת. הציבור שר "לכה דודי" – עליך לשיר יחד איתם, להיות חלק מהציבור, ולא להפריד עצמך ולעסוק בעניינים אחרים. על תקרא עלוני שבת בזמן התפילה, אפילו אם אלו חלקים שמבחינה הלכתית מותר להפסיק בהם. תהיה חלק מהציבור.
עלינו לקבל על עצמנו שלא לקרוא עלונים בזמן התפילה. הציבור שר, מתפלל, עונה "אמן יהא שמיה רבא מברך" – למה אינך חלק מזה? מדוע אתה עוסק בדברים אחרים, פותח את העלון "לעיני כל ישראל" וקורא בו?! לפעמים יש בזה ממש עזוּת, כשאדם עומד ופניו אל הציבור, והוא קורא את העלון. זו ממש תחושה של פירוד. כולם עוסקים בענין אחד, והנה מישהו מפריד עצמו ועוסק בענין אחר. גם אם העלון הוא של דברי תורה, וקל וחומר אם הוא בענייני חולין – אין זה ראוי לעסוק בו בזמן התפילה.
יש לנהוג קדושה בבית הכנסת גם שלא בזמן התפילה. המקום קדוש מצד עצמו. אך כשעוסקים בתפילה – על אחת כמה וכמה.
ראוי להתחזק בענין זה של יחס ראוי לבית הכנסת ולתפילה. לא לדבר כלל בזמן התפילה. החומרה של הדבר גדולה, כפי שראינו, ומעלת השומר על כך – עליונה ביותר. שמירה על קדושת בית הכנסת תביא לבנין בית המקדש ולגילוי קדושתו. כשם שהדיבור בזמן התפילה גורם לדברים חמורים, כך הזהירות מכך מביאה דברים גדולים וחשובים, ויש בה כח לשמור על עם ישראל.
עלינו לקבל על עצמנו בלא נדר לשמור על קדושת בית הכנסת ובית המדרש. לא להשתמש כלל במכשיר נייד בבית הכנסת, לא לדבר בזמן התפילה, לא לקרוא עלונים – להיות חלק מבית הכנסת ומהתפילה, ולא להיפרד חלילה.
בזכות שמירה על קדושת מקדש מעט – נזכה לבנין הבית הגדול והקדוש במהרה בימינו.
הופתעתי משיחתו של הרב ויצמן (שלא זכיתי להכירו די), שהיא ברובה שזורה מדברי הזוהר והמקובלים והפוסקים כמותם.
לרגע, חשבתי שאני שומע את הרב מוצפי…