לחיות עם פרשת השבוע – אין מחלוקת בדרך ה' – בחירות לכנסת
פרשת ויקהל פותחת במצות השבת (שמות ל"ה, א'-ג'):
וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.
רבים נדרשו להבנת ענין ההבערה המופיע כאן.
השל"ה הקודש כותב בענין (לספר שמות, פרשת החודש):
"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". רומז לאש המחלוקת ואש הכעס, שצריך האדם ליזהר שלא לבער אותו עולמית, ומכל שכן ביום השבת קודש שאין בוער בו אש של גיהנם, והכועס בשבת או עושה מחלוקות חס ושלום, גורם להיות חמת הגהנם בוער בו בר מינן.
בשבת מתכנסים ישראל בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ודוקא אז יש הזדמנות לכל המחלוקות לצוף. בשבת מתקיים "ויקהל", ישראל מתקהלים לתפילות, לשיעורים ולדרשות. זה זמן "מתאים" למחלוקות. לצערנו, לאורך הדורות היו הרבה מחלוקות בעם ישראל סביב בית הכנסת – נוסח התפילה, סדר התפילה, אמירת פיוטים וכדומה. סיפר לי מישהו שהיה עד למחלוקת בבית כנסת בחו"ל על תחילת התפילה: האם להתחיל את התפילה ב"הודו", כנוסח "ספרד", או ב"מזמור שיר", כנוסח "אשכנז". המחלוקת החריפה והגיעה עד למכות, ואחד הניצים נפצע. בעקבות כך המחלוקת הגיעה לבית המשפט. עמדו שני הצדדים מול השופט הגוי, והסבירו לו מדוע צריכה התפילה להתחיל ב"הודו" או ב"מזמור שיר", והשופט הגוי היה צריך להכריע בשאלה זו…
דווקא ההתקהלות גורמת לומר "לא תבערו אש". התקהלות יכולה להיות פתח לאחדות נפלאה, אך גם למחלוקות קשות ולמאבקי כח. לכן התורה רמזה בדבריה אזהרה כנגד המחלוקת, בתוך הציווי על יום השבת.
הידיעה הזו חשובה במיוחד בעת הזאת – עת בחירות.
חשוב לדעת, שדברים הנוגעים לכלל ישראל – כמו הבחירות, אינם תלויים במעשים של אדם זה או אחר. לא יתכן שבגלל טעות של פלוני או אמירה מוצלחת של אלמוני מפלגה זו או אחרת תקבל את השלטון, וכתוצאה מכך יקרו תהליכים משמעותיים לעם ישראל ולארץ ישראל.
הקב"ה משגיח על עמו ועל ארצו (דברים י"א, י"ב):
אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.
לכן לא יתכן שמעשים פרטיים של אדם אחד ישנו את התמונה, והקולות הצפים יקבעו האם העולם יגיע ליעדו או שמא לא…
אין זה כך. כלל ישראל זה לא אדם פרטי, ויש לו השגחה מיוחדת.
מובן, שאין זה סותר את הצורך בעבודה ובהשקעת מאמצים לטובת המפלגה שאנו מאמינים בצדקת דרכה. ההשתדלות של האדם למען הצלחתו והצלחת עם ישראל חשובה, למענה נברא העולם. חשובה במיוחד ההשתדלות בתפילה – שהקב"ה יתן לאנשים שכל טוב לבחור נכון. אך אחר כל ההשתדלות – הקב"ה משגיח עלינו והוא מכוון את המהלכים.
חשוב לדעת, שאנו לא יכולים לצפות כיצד תוצאות הבחירות ישפיעו על עם ישראל וארץ ישראל.
דוגמא לדבר.
עד שנת תשל"ז, היה נראה שלא ניתן לשנות דבר. מפא"י לעולם תהיה בשלטון, המזרחי יקבל את התיקים הקבועים שלו בממשלה, וכך ימשיך הדבר לנצח. והנה, "מהפך". בגין עלה לשלטון.
נשמנו לרווחה. בגין, איש ארץ ישראל, שכתב מאמרים רבים בעיתונות על ארץ ישראל ועל "שתי גדות לירדן" – הוא ראש הממשלה. אמרנו לעצמנו: אפשר להירגע. יש מי שמטפל בנושא ארץ ישראל. אפשר להפסיק עם העליות לסבסטיה ועם המאבקים נגד הממשלה על ארץ ישראל.
אז הקב"ה הראה לנו מה זה לומר על בשר ודם שיש מי שדואג לארץ ישראל… ראש הממשלה הראשון שהעיז להרים יד על ישובים יהודים – היה בגין. בזמנו למדנו מה זה להיאבק באמת על ארץ ישראל, בצורה הקשה והכואבת ביותר.
כידוע, יד ימינו בפינוי סיני, מי שביצע בפועל את המבצע, היה אריאל שרון.
אחרי שנים רבות, בזמן אחת ממשלות השמאל, נערכו הפגנות רבות למען ארץ ישראל. מי היה הנואם המרכזי בהפגנות אלו? אריאל שרון. ומי היו הקהל בהפגנות אלו? בחורי הישיבות ושאר בני הציונות הדתית. גם תלמידי הישיבה רצו לנסוע לאחת ההפגנות. אמרתי להם: השתגעתם?! על הגב שלכם הוא יעלה לשלטון, ויעשה את הדברים הקשים ביותר לארץ ישראל, כפי שכבר עשה. ואכן, על גבם של תמימי הציונות הדתית עלה שרון לשלטון – ואז התחלנו להבין מה זה פינוי ישובים, כשקיבלנו את ההתנתקות.
אנחנו רואים את המצב וחושבים שהגיעה הגאולה, ובפועל עלול לקרות בדיוק ההיפך. התגלגלות העניינים איננה בידיים שלנו. אנו לא יכולים לדעת באמת מה טוב ומה לא טוב לעם ישראל. על כן חשוב לזכור ש"עיני ה' אלוקיך בה", והדברים תלויים במדרגה הרוחנית – בלימוד התורה שלנו, בתפילות שלנו ובקיום המצוות שלנו.
חשוב לפעול להצלחת המפלגה שאנו מאמינים בדרכה, אך יש לעשות זו בצורה רגועה. לא בלחץ. פעמים שאנשים נלחצים מסקרים, כאילו הם כבר תוצאות הבחירות. על כך אמר בורג: "מדבר סקר תרחק".
אם עושים משהו חיובי – זה דבר טוב מאוד. אך חלילה להגיע ללחץ או גרוע מזה – לביטול תורה.
לימוד התורה הוא הדבר החשוב ביותר כעת, והוא יגרום למי שיעמוד בראשות הממשלה לפעול נכון. צריך לכוון בתפילה לשלום המדינה: "ותקנם בעצה טובה מלפניך". פחות חשוב מי האדם שיושב על הכסא, ויותר חשוב איך הקב"ה יכוון את דרכיו.
חשוב לעמוד על נקודה מרכזית בענין.
הציונות, כשהיא לא באה ממקורה של תורה, עלולה להיות דבר קשה מאוד. הרב קוק זצ"ל כותב (אורות, ישראל ותחייתו, ח'):
ואם שטוחה היא הכרתנו את עצמנו, שטוחה היא הכרת העולם את ערכנו, לקויה היא הבנת העמים את חשקנו ואת המעוף האלהי שבחיי נשמתנו, על כן מתמזמזים הנסיונות הראשונים שלנו, שקמו בלא העמקת היסוד, בלא חשיפת מעין החיים. ומזמוז זה, רקב נורא וכאב חודר זה, עולם חדש יחדש, רוח חדש יבא בעמים, הכרה חודרת ופנימית בישראל.
הנסיון להקים את עם ישראל מחדש "בלא העמקת היסוד", בלא חיבור עמוק לתורה – גורם ל"רקב נורא וכאב חודר". אמנם אנו מאמינים כי מתוך כך יצמח עולם חדש ומתוקן.
אנו רואים כיום כיצד אנשים שבאו מבתים של לוחמים על הארץ, והיו בעצמם לוחמי ארץ ישראל – שינו את עורם. יש כאלה הכותבים ספרים, ונוהגים הפוך ממה שכתבו הם עצמם.
כאשר השקפת העולם נבנית "מהבטן", לא מתוך עולם פנימי של חיבור לתורה, זה עלול להתחלף בכל עת.
רק כאשר מה שמנחה את השקפת העולם זו התורה, האמת האלוקית – אין הדברים עומדים לדיון. יתכנו שינויים ביישום של הדברים, אך הערכים עצמם בלתי ניתנים לשינוי. כאשר הערכים נבנים מתוך התורה, לא יכול אדם לומר יום אחד שארץ ישראל חשובה, ולמחרת לומר שהיא איננה חשובה.
ביטוי לכך אני זוכר בעת חתימת הסכם השלום עם מצרים. שמעתי את נאומו של בגין המכריז על הסכם השלום – והזדעזעתי. הוא אמר בפאתוס, כדרכו: "הבוקר יעלה על מדינת ישראל, והשלום בא יבוא".
אינני דן על עצם חתימת ההסכם. לא עמדתי במקומו מול נשיא ארצות הברית, ואינני יודע כיצד הייתי נוהג במצב הזה. אבל אדם שדיבר על ערכה של ארץ ישראל בכזו התלהבות, לא יכול לדבר בהתלהבות על מסירת חלקים ממנה. הוא היה צריך לומר: לא היתה ברירה, במצב הנתון היינו מוכרחים לעשות זאת. הבנתי שזה הדבר הטוב ביותר למדינת ישראל.
אדם שנאלץ לכרות את רגלו, חלילה, לא נואם על כך בפאתוס. הוא מבין שאין ברירה וזה הדבר הטוב ביותר עבורו.
שינוי סולם הערכים, שינוי האידיאולוגיה – הוא הבעיה. זהו הרקב שהרב קוק מדבר עליו.
אגרת נוספת של הרב קוק זצ"ל, שעסקנו בה בתקופת ההתנתקות (אגרות ראי"ה ח"א, אגרת קמ"ד):
ואתה אדוני אתכבד להודיעך, כי זה לי זמן הגון אשר בחנתי דרכי, ואדע נאמנה שכל תקות ישוב ארץ ישראל, וכל תקות הצמחת קרן ישועה לישראל מציון, תלויה היא בנקודה אדירה זאת, שיאספו אלינו כחות טובים, לעסוק בבנין הרוחני והחמרי של ארץ ישראל, ודוקא על פי יסודות הקולטורא ההולכת בצעדי-און בארץ ישראל כבכל העולם כולו, וכל מי שנקודת יראת שמים אמיתית בוערת בלבבו, לא יוכל להיות שיתעלם מלבא לעזרת ד' ועמו. אל נא נאחר את המועד, אל נא נתן את הרומסים לרמוס כל היונקים, שרשי צמח-ד' העולים על אדמת הקודש. אחינו היקרים, שלומי אמוני בני אשכנז, ההולכים בעקבות גדול-הדעה, נזיר-אלקים המרומם הגר"ש רפאל הירש ז"ל, אשר הציל בגבורת ישע ימינו את שארית ישראל המערבית, על ידי אשר למד והורה לאחוז בכל תכסיסי החיים במילואם, לכונן על ידם את עמדת היהדות הנאמנה. רק בתנאים אחרים, בפרטים משתנים, אבל ברוח אחד, הננו נקראים לעבוד כן בארץ ישראל עתה בימינו. אם נעזוב את שעת הכשר, של התחלת התפתחות הישוב, והחלישות הגופנית והרוחנית וחסרון אמצעי המלחמה יבאו עד מרום קצם אצל שלומי אמונים שבארץ ישראל, והיד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת בגרגרים של היסתוריה ושל חבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף גם כן לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו על פי הנסיון, – היד הטמאה הזאת תתגבר, אז אין די באר גודל האסון. אבל בד' בטחתי, שלא יתן למוט רגלנו, וכל חרד לדבר ד', וכל חפץ בישועת עמו וארץ קדשו, יעמד על דגלנו, ונתחיל ליסד בציון פינת יקרת, ולהחיות את הישוב החדש, על בסיס טהרת האמונה, המחוברת עם ששון החיים ודרישת משאלותיהם הצודקות, והי' ד' עמנו, לקומם הריסות עמנו לדור דורים.
הרב קורא לאנשי התורה לבוא לארץ, כדי שהנהגת החיים בארץ ישראל תונהג על פי אנשי התורה. בפועל, זה לא קרה, וההנהגה היא חילונית, ואת פירותיה אנו אוכלים היום.
מי שראה את טורי החיילים בגוש קטיף צועדים בסך לבושי שחורים – מבין כיצד אהבת ארץ ישראל נהפכת "למשחית ולמפלצת". הדברים הכי חשובים ויקרים לנו יכולים להפוך למפלצת.
הרב, לפני למעלה ממאה שנה, אומר שיש לו כבר נסיון, איך אהבת הארץ והשפה כשאינם באים ממקור התורה, הופכים לשנאת הארץ והעם.
הדברים נכתבו ליהודי גרמניה, במעין נבואה: "אל נאחר את המועד". עכשיו עדיין אפשר לבוא לארץ ולהשליט כאן את דבר ה'.
לצערנו לא שמעו לרב, והיום אנו מקטרים על ההנהגה. אין מה להתלונן, הכל היה ידוע מראש. אז, לפני מאה שנה, היתה בחירה לאנשי התורה אם לבוא לארץ, והם לא בחרו בדרך הנכונה. כמו בימי עזרא, בחרו רוב היהודים להישאר בגלות, ולדבר זה יש השפעה על הדרך בה הגאולה מתקדמת.
חשוב לדעת, שהשאלה המרכזית היא – האם הדברים נעשים ממקור התורה. לא בהכרח כובע וזקן מלמדים על כך. יש להתבונן בצורה עמוקה.
הרצי"ה זצ"ל היה מדגיש, שאת המזרחי יסדו גדולי ישראל – הרב ריינס שהיה גדול הדור, ולעומת זאת את אגודת ישראל יסדו בעלי בתים. הכל הולך אחר ההתחלה – מה נבנה ממקור של תורה ומה לא.
חשוב לזכור ולהזכיר – מקורה של הציונות הוא בתורה, בקודש, ומשם אנו שואבים את הכוחות והעוצמות שלנו.
השירות הצבאי הוא חשוב מאוד, אך חשוב לזכור ש"לא בחיל ולא בכח". נקודת המוקד היא לגדול בתורה. חשוב להקים תלמידי חכמים ציוניים, שחיים את התקופה, את ארץ ישראל ואת עם ישראל מתוך התורה.
כל שאר הדברים הם הבל לעומת המשימה החשובה הזו. אם לא נשכלל את הרוח – לא יעזרו עוד חיילים.
במלחמת לבנון השניה עמדו 32,000 חיילי צה"ל עם טנקים ומטוסים מול 8,000 לוחמי חיזבאללה עם נק"ל וקטיושות – והפסדנו. האם עוד אלף חיילים היו משנים את התוצאה?
מה שהיה חסר זה לא עוד לוחמים, אלא עוד לימוד תורה, עוד רוח של תורה בעם ישראל. זה מה שאנו צריכים להוסיף ולהרבות.
ובע"ה הקב"ה יתקן בעצה טובה את כל עם ישראל, והכל יהיה רק לטובה.