לחיות עם פרשת השבוע – מותר לרגל
פרשת שלח לך, ובמרכזה חטא המרגלים, מלוה אותנו לאורך הדורות. "אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות" (תענית כ"ט ע"א).
בזוה"ק מתייחס לרבי שמעון לפרשת המרגלים כמודל. את מעשה הריגול הוא רואה כדוגמא לענין כללי. ננסה ללכת לאור דבריו, וללמוד מפרשה זו לימוד לחיינו.
משה שלח את המרגלים לבדוק את ארץ ישראל (במדבר י"ג, י"ז-כ'):
וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים.
בעומק הדברים, המרגלים היו צריכים לבחון את ההנהגה האלוקית בארץ ישראל. האם ארץ ישראל מונהגת בהנהגה טבעית, רגילה, כמו כל הארצות, או שיש בארץ ישראל הנהגה שונה, מתוך שעיני ה' בה.
אם זו הנהגה רגילה, הרי שכך יש להתייחס לכניסה לארץ. אנו הולכים להקים כאן "מדינה ככל המדינות", שיש לה ממשלה וצבא ומערכות כלכליות וחינוכיות – הכל ככל העמים. ומצד שני ניתן להבין שיש כאן הנהגה אלוקית מיוחדת, ולכן גם ההתייחסות שלנו צריכה להיות שונה מכל העמים והמדינות.
לאור זאת, המרגלים נתבקשו לבדוק את פירותיה של הארץ: האם גדלים כאן פירות רגילים, כמו בכל העולם, או שיש כאן משהו מיוחד – פירות מיוחדים, תנובה גדולה יותר לדונם מאשר בכל העולם וכדומה.
המרגלים אכן בודקים את מה שנתבקשו, והם רואים פירות גדולים ומיוחדים, אבל המבט שאיתו הם מתבוננים לא מוביל אותם למסקנה הראויה. הפירות המיוחדים לא מלמדים אותם על הצורה שבה עם ישראל צריך להיכנס לארץ, על הצורה שבה הקב"ה מנהיג את הארץ הזו. מבט זה גרם להם להוציא שם רע על הארץ, ולמות במדבר.
בזוה"ק אומר רבי שמעון, שאם היו המרגלים נכנסים לארץ ישראל עם זוהמת לשון הרע שבידם – לא היו יכולים להחזיק מעמד בארץ אפילו יום אחד. לכן השאיר אותם הקב"ה במדבר ארבעים שנה, כדי לנקות את עם ישראל מהזוהמה שדבקה בהם. אי אפשר לשבת בארץ ולהחזיק בה כשאוירה היא של קיטורים, לשון הרע ומבט שלילי.
בתוך הדברים אומר רבי שמעון (זוה"ק ח"ג קנ"ט ע"ב), שמפרשת המרגלים ניתן ללמוד דברי חכמה, דברים עליונים. הרבה מוסר השכל יש בפרשה זו.
זו פרשה שבאה ללמד לא על עצמה בלבד, אלא על דברים אחרים, בעולם ובתורה. רבי שמעון מביא דוגמא מהתורה.
הקב"ה נתן לנו תורה, והבטיח לנו שהתורה היא דבר טוב ומעולה. מפרשה זו אנו למדים, שיש לנו רשות "לרגל" אחר התורה. לבדוק – האם באמת יש בתורה משהו מיוחד? האם ניתן לראות על לומדי התורה את ההשפעה העליונה של התורה, "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו" (קהלת ח', א')? האם התורה "עונה על הציפיות" שאנו תולים בה?
אנו רשאים "לרגל", ולבחון האם אכן התורה מקיימת את הבטחתה.
רבי שמעון מסביר את הדברים השונים שצריך לבחון לאור השאלות שנשאלו המרגלים.
לענייננו נאמר, שכדי לבחון את השפעת התורה, יש לעסוק בתורה ולהשתדל בה.
על המרגלים נאמר "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב" (במדבר י"ג, כ"ב). כשאדם בא "מנוגב", ללא לחלוחית של חיים, בעצלות – הרי גם אם הוא ילמד תורה, הוא לא יוכל לבחון בצורה נכונה את השפעתה. על רוב המרגלים נאמר: "ויעלו בנגב". רק על אחד מהם נאמר: "וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן", התחבר לדברי התורה1. הרוב נכנסים לתורה בעצלות, ורוצים בצורה כזו לבחון את השפעתה של התורה. רק בודדים מתחברים לדברי התורה בצורה אמיתית. הם זוכים לומר (במדבר י"ד, ח'):
אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
אומר על כך הזוה"ק (ק"ס ע"א, בתרגום):
אלו בני האמונה, מה אמרו: כיון שמשתדל אדם בחפץ הלב להקב"ה. אינו רוצה מאיתנו אלא הלב.
הקב"ה רוצה רק את לבנו. אם יש חפץ לב לתורה – יש הכל.
כששואלים לפעמים "מה צריך להביא לישיבה, בתחילת שנת הלימודים?", אני עונה: רק רצון. לכל השאר אנחנו נדאג. זה הדבר היחיד שנדרש כדי להיכנס לעולמה של תורה, ולעלות במעלותיה.
"אם חפץ – בנו ה'", אם יש רצון, האדם זוכה להתקרב לה', הוא הופך לכלי קיבול לכל השפע והטוב שהתורה משפיעה עליו.
דברי הזוה"ק שולחים להתבוננות בעולם, כיצד יש להתייחס לתורה.
הקב"ה הבטיח לנו הבטחות ביחס לתורה וביחס להנהגת העולם, ואנו רשאים "לרגל" ולבחון את הדברים, כיצד הם מתקיימים.
יש דברים שעליהם נאמר שמותר לנסות את ה'.
אמרו חכמים (שבת קי"ט ע"א):
"עשר תעשר" – עשר בשביל שתתעשר.
התורה מבטיחה שמי שיתן מעשר מרכושו – יתעשר מכך. על כך נאמר שמותר לבחון את הקב"ה (מלאכי ג', י'):
הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי.
מותר לבחון את הקב"ה, האם אכן אדם שמעשר מממונו לצדקה – מתעשר (עי' תענית ט' ע"א).
יש על כך סעיף מפורש בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמ"ז סע' ב'):
לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ולא דבר רע ולא היזק מתגלגל על ידה, שנאמר: "והיה מעשה הצדקה שלום" (ישעיה ל"ב).
התורה מתירה לנו לנסות ולראות, שאדם שנותן צדקה אינו ניזוק מכך. כמו המרגלים, גם אנו נשלחים לרגל ולבחון את הנהגת ה' בעולם.
חשוב לזכור ולדעת, שגם אחר ההיתר לבחון את הקב"ה, עדיין הקב"ה "לא עובד אצלנו". אין האדם קובע את תוצאות המבחן, ועל פיו בודק את הקב"ה. אך במבט נכון ופיקח, אתה רשאי לבדוק, ולרצות להבין איך זה עובד – אדם נותן מעשר – חלק נכבד – מכספו, ובכל זאת הוא מתעשר מכך.
בשיעור מדרש2 למדנו שהשבת היא מקור של ברכה, וניתן לבחון ולראות כיצד שמירת השבת משפיעה על האדם.
שני אנשים סיפרו לי פעם את סיפור שמירת השבת שלהם.
האחד – בעל מסעדה, שהחליט לשמור שבת. זה גרם לו בעיות גדולות, כיון ששבת היא היום הכי רווחי בענף זה, וכתוצאה מהחלטתו הבנק סירב להעניק לו אשראי, והמשפחה התקוממה על הצעד הזה. אך הוא דבק בהחלטתו. בפועל, המסעדה שלו מלאה בלקוחות, כשמסעדות ליד עומדות ריקות.
השני – נהג מונית. גם הוא החליט לשמור שבת, וגם בענף זה, שבת הוא היום שנחשב הרווחי ביותר. גם הוא גילה שרווחיו רק גדלו. ההוצאות על תיקונים ונזקים פחתו, וההכנסות בשאר ימות השבוע גדלו – והוא רק הרויח מהמהלך.
מותר לרגל אחר דברי התורה, אלא שיש לכך שני תנאים:
א. צריך לדעת מה לבחון, מה לשאול ומה לבדוק.
ב. יש להיזהר מלשון הרע הנובע ממבט שלילי על העולם. כאשר מביטים במבט שלילי, הרי שגם דברים טובים נראים כרעים (רש"י במדבר י"ג, ל"ב):
אוכלת יושביה – בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים, והקב"ה עשה לטובה כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב לאלו.
אפשר לרגל, ולראות הכל בצורה הפוכה. לראות כל דבר טוב בצורה שלילית. הפירות הטובים והמשובחים הופכים למשונים, והשגחת ה' לעיהם הופכת ל"ארץ אוכלת יושביה".
כדי לרגל נכון צריך לבוא עם עין טובה. זהו לימוד חשוב שאנו צריכים ללמוד מן המרגלים.
הדברים הללו נוגעים גם אלינו. לא רק ביחס לתורה, כפי שאומר רבי שמעון, אלא גם ביחס לארץ ישראל.
עלינו להתרגל לעין טובה, וללשון טובה על הארץ.
אם מתחילים עם זוהמת הלשון – אי אפשר להחזיק מעמד בארץ. כשמחפשים בכל דבר טוב ויפה את הצד השלילי שבו, וגרוע מכך – כשמדברים בצורה שלילית ויוצרים אוירה שלילית – אי אפשר להתקיים.
אך אם בוחנים את הדברים בראיה חיובית – רואים תמונה נכונה. ראיה חיובית איננה רמיה עצמית. לא צריך לרמות את עצמך כדי לראות טוב. פשוט עלינו לחפש את הנקודה הטובה שיש בכל דבר, ולראות האם הטוב הוא הדבר הדומיננטי והפועל במציאות שאנו בוחנים.
בארץ ישראל הדברים נראים בקלות. ההצלחות הכלכליות, הביטחוניות, אפילו החינוכיות – ניכרות לעין.
אפשר לקטר כל היום על הנוער, אך אפשר לראות את גדולתו של הדור הזה, את האכפתיות והטוב שיש בקרבנו, וזה מביא את האדם להתרומם ולהתעלות.
כאשר בוחנים את מציאות חיינו כאן, יש לשאול את עצמנו: האם קיומו של עם ישראל במדינת ישראל זה משהו מיוחד או לא? האם ניתן לראות כאן את ההנהגה האלוקית?
האם מדינת ישראל היא מדינה ככל המדינות, או שניתן לזהות כאן דברים מיוחדים, סימנים להנהגה אלוקית מיוחדת על עם ישראל.
כל אדם שיבחן את הדברים במבט מעמיק – יראה לבד את הפלא הגדול שבקיומנו כאן.
גם ביחס לתורה, מי שיבחן את התורה בצורה אמיתית, יראה כיצד היא משפיעה על לומדיה. יראה את הרמה שאליה מגיעים אנשים לומדי תורה, יראה כיצד בנויות משפחות על פי תורה ואיך מגדלים ומחנכים ילדים בדרך התורה.
כשמסתכלים בעין נכונה, הדברים גלויים לעין.
התורה מתירה לנו לבחון את דבריה, ובלבד שיהיה זה מבחן אמיתי, שיעשה בעין טובה.
1 בזוה"ק מצוי הביטוי השגור כל כך היום, להתחבר לתורה (ח"ג, שלח ק"ס ע"א): "'ויבא עד חברון' – עד דאתי לאתחברא בה".
2 עי' בראשית רבה פרשה י"א, ג': "ברכו ביציאה, רבי לוי בשם ר' יוסי ברבי חנינא אמר: כל יום שיש בו חסרון, כתיב בו ברכה ואינו חסר כלום, בחמישי נבראו עופות ודגים, ובני אדם שוחטין עופות ואוכלים, וצדים דגים ואוכלין וכתיב בו ברכה ואינו חסר כלום, בששי נברא אדם ובהמה, ובני אדם שוחטין בהמה ואוכלין ובני אדם מתים, וכתיב בו ברכה ואינו חסר כלום, בשביעי מאי אית לך למימר, ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינא אמר: מפני היציאה".