לחיות עם פרשת השבוע – פרשת שופטים
https://www.youtube.com/watch?v=hE89WfyJuZ4
הדבר ה"חם" ביותר שקרה השבוע, שיש לעסוק בו במסגרת "לחיות עם פרשת השבוע", הוא תחילת "זמן אלול". זה הדבר הדרמטי ביותר והמשמעותי ביותר. בסוף השיחה נתייחס מעט לאירועים שעברו עלינו בבין הזמנים.
פרשת שופטים פותחת בציווי על העמדת שופטים (דברים ט"ז, י"ז-כ'):
שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.
נעסוק ביחס שבין המשפט העברי, משפט התורה, ובין משפטי האומות. הדברים מבוססים על מאמרו של עו"ד דוד משען1, שנכתב בין השאר בהשראת דבריו של פרופ' משה זילברג, שהיה שופט בית המשפט העליון, בספרו "כך היא דרכו של תלמוד".
פרופ' זילברג עמד על נקודה ייחודית המבדילה בין התורה ובין משפטי האומות. אין אומה בעולם, המטילה על אזרחיה חובה לדעת את חוקי המדינה. לא כל אזרח צריך ללמוד משפטים. אמנם אי ידיעת החוק אינה פוטרת את האזרח מעונש, אך בית המשפט כבר הכיר בכך שלא כל אדם מכיר את כל החוקים, ואם מעשיו נעשו בתום לב, הוא יכול להיות פטור מכיון שלא ידע ולא יכול היה לדעת שהם נאסרו בחוק2.
בתורתנו, לעומת זאת, יש מצות תלמוד תורה. כל אדם צריך לדעת מה הדין ב"שור שנגח את הפרה". זה ענין מיוחד בתורה, שלא קיים בכל מערכת משפטית אחרת.
לדבר זה ישנן כמה השלכות.
א. הסגנון של החוקים בתורה הוא של מקרים, ולא של עקרונות. העקרונות מיועדים לשופטים, שידעו לגזור מהם התייחסות לכל מקרה ומקרה. המקרים מיועדים לכל אדם, שידע מה הדין במקרה זה ובמקרה אחר.
ב. היחס לשיעורי התורה. בחוק האזרחי לא נאמרו שיעורים מדוייקים. החוק קובע שצריך לנהוג "במהירות סבירה", וצריך לשמור על "שימוש סביר". כמה זה "סביר"? במקרה בו תתעורר בעיה, יכריע בית המשפט אם ההתנהגות היתה סבירה או לא. אולם התורה לא פונה אל השופט, אלא לכל אדם, ולכן השיעורים בה מדוייקים. אפרוח מדדה חמישים אמה, ור' ירמיה ששאל מה יהיה דינו של אפרוח שהוציא רגל מחוץ לחמישים אמה – הוציאוהו מבית המדרש… שיעורי התורה מדוייקים ומוחלטים, ואינם נתונים לפרשנות, כיון שהם מיועדים לכל אדם, ולא ניתן להשאירם עמומים.
מהי הסיבה להבדל זה בין התורה לשיטות משפט אחרות?
א. התורה היא דבר ה'. כשקורה מקרה בין שני אנשים, ושורו של האחד נגח את פרתו של השני, זו לא רק בעיה שצריך לפתור אותה, אלא זו מציאות המביאה לעולם את דבר ה'. המשפט לא בא רק כדי להטיל מוראה של מלכות. כל מקרה הוא בסיס למפגש עם דבר ה', עם השכל האלוקי. דבר ה' פונה לכל אדם, ולא רק לשופטים. תפקיד השופטים הוא לשמור על הסדר בחברה, אך התורה היא יותר מזה, היא מפגש שלנו עם דבר ה', ולכן היא פונה לכל אדם ואדם.
ב. הענין השני הוא משמעותי ועמוק. נצטט את דבריו של עו"ד משען:
אחת מאבני הבניין של רוב שיטות המשפט היא המושג "זכויות". הכול מדברים על זכויות מסוגים שונים: זכויות האזרח, זכויות האדם, זכויות הילד. בעת האחרונה אף יש המדברים על זכויות החי, הצומח והדומם. מושגי יסוד אלה נוצרו על בסיס המיתוס שחולל את החוקיות (הלגיטימציה) של שיטת המשפט. האדם נתפש כיצור אוטונומי ובן חורין, והוא נאלץ לוותר על חירותו במסגרת של אמנה חברתית כלשהי. כדי לאזן את הוויתור האמור ולהגבילו, נשמרות בקפידה זכויות האדם, האזרח וכו'.
לעומת זאת, אחת מאבני הבניין של המשפט העברי היא המושג "מצווה", ומכאן שהתורה מדגישה את "חובות האדם" דווקא. מכאן ההבדל הרטורי שעמד עליו זילברג: המשפט הכללי פונה אל השופט ומנחה אותו, אימתי הוא רשאי להפעיל את סמכותו לפגוע בחירותו של האזרח. לעומת זאת, המשפט העברי פונה אל האדם ומבהיר לו את חובותיו. מסורת קיום החובות עוברת מאב לבנו במסגרת מצוות תלמוד תורה, ואף אבי האומה הצטיין בדבר זה, שנאמר: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית י"ח, י"ט).
העולם רואה את הבריאה כמקור לזכויות. באנו לעולם כדי להנות, ולכן אנו רוצים לקחת מן העולם כמה שיותר. כל זמן שאתה לא מזיק – תעשה הכל כדי להנות כמה שיותר. החירות של האדם היא חירות של הנאות. לשם כך באה לעולם. השופטים צריכים רק לשמור שזכויותיך לא יפגעו בזכויותיו של אדם אחר. השופטים מגבילים את האדם ופוגעים בחירותו ובהנאתו כשהן מתנגשות עם אלו של אדם אחר.
התורה רואה את הדברים בצורה הפוכה. באנו לעולם כדי למלא חובות ולקיים מצוות. האדם נשלח לעולם, ועליו למלא את שליחותו. לכן התורה פונה לכל אחד, ומבהירה לו את חובותיו ואת הדרך הטובה ביותר למלא את שליחותו.
התורה לא מתערבת רק כשיש סתירה בין זכויותיו של פלוני לזכויותיו של אלמוני. זה התפקיד של השופטים. אך התורה פונה לכל אדם, כדי שימלא את שליחותו.
האדם נדרש לעבוד על אישיותו, על מדרגתו, על השליחות שלו. לא באנו "לכייף", אלא לעשות את המצוות – וזוהי ההנאה הגדולה ביותר. אחד מהיסודות של התורה זה רצונו של הקב"ה בהנאתנו. הנאה מלימוד התורה, הנאה מקיום המצוות. יש ממוני המצוות שמנו כמצוה את השמחה, שנאמר (דברים כ"ח, מ"ז): "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל".
ההנאה חשובה ביותר, אך היא באה כחלק ממילוי החובות. הסיפוק אינו בא כשאדם מצליח לחטוף כמה שיותר, אלא כשהוא מצליח למלא את שליחותו בצורה הטובה ביותר.
הציווי "שופטים ושוטרים תתן לך" מכוון לכולנו. כל אדם הוא דיין בצורה שבה הוא רואה את המציאות. "הוי דן את כל האדם לכך זכות". ולכן כל אחד צריך ללמוד, להבין ולדעת את רצון ה' מאיתנו.
* * *
כמה אירועים עברו עלינו בבין הזמנים. אחד מהם, פסיקת בג"ץ בענין הבתים בבית אל, נוגע למה שדיברנו בתחילה. המשפט במדינת ישראל איננו משפט התורה, וזה מוביל להרבה בעיות. אנו צריכים להתפלל על השבת המשפט, ועל הפסקת חילול ה' שבמערכת המשפט של המדינה, שאיננה על פי התורה.
מעבר לכך, היו שני מאורעות, שתי רציחות. האחד במצעד הנוראי שהיה, והשני בכפר הערבי. איננו יודעים מי ביצע את הרצח בכפר. אף כי כולם אומרים שהיו אלו יהודים, אין לדעת, ולא נתפלא אם ניצלו את הרצח הזה להכפיש את הציבור האמוני, כפי שכבר היה בעבר במקרים רבים.
בעקבות האירועים הללו, היה "עליהום" תקשורתי. מבול של גינויים לציבור הדתי לאומי, שמחנך כביכול לרצח. כשכולם אומרים כך, אנו עלולים לחשוב שאולי זה נכון.
נזכרתי במאמר של "אחד העם" – "חצי נחמה". על אף הבעייתיות שבדרכו, יש לשמוע ממנו דברי חכמה שאמר. הוא התייחס במאמרו לעלילות הדם. כל הגויים יודעים שאנו היהודים משתמשים בדם של גויים בפסח. סיפר לי המחנך ירחמיאל שקד ז"ל, שכשלמד בתיכון ביוגוסלביה אמר המורה: "אתם יודעים שהיהודים משתמשים בפסח בדם של תינוקות". הוא קם מיד וזעק: "שקר". אך המורה ענה לו: שקר?! כל הרופאים, המהנדסים, הכמרים, כולם יודעים שזה נכון, ואתה חושב שזה יכול להיות שקר?! אתה החכם היחיד שיודע את האמת טוב יותר מכל האנשים החכמים?
כל העולם "יודע" שזו אמת, ואנו יודעים כמה זה שקר. על כך כתב אחד העם כך (נדפס ב"המליץ" י"ד תשרי תרנ"ג. מובאים חלקים מן המאמר):
בין כל הצרות שנתחדשו עלינו בעת האחרונה תעשׂה ביחוד רושם מעציב בלב כל איש ישׂראל התחדשות 'עלילת-הדם'. העלילה הנתעבה הזאת, בכל יָשנה, היתה ותהיה תמיד בעינינו כחדשה, ומימי הבינים ועד עתה תצטיין בפעולתה החזקה על רוח עמנו, לא רק במקום המעשׂה, כי אם גם בארצות רחוקות שהגיעה אליהן השמועה…
אבל – 'אין רע בלא טוב', כלומר, בלא לקח טוב. גם הרע הגדול הזה שאנו עסוקים בו אינו ריק מלקח טוב, ואנחנו, אשר לא אדונים אנחנו לגורלנו וגם את הטוב גם את הרע נקבל מן החוץ שלא בטובתנו, ראוי לנו לבקש ברעותינו תמיד את התועלת הלמודית הצפונה בהן, והיתה לנו זאת, לפחות, חצי נחמה.
אחד הכוחות היותר גדולים בחיי החברה הוא – 'ההסכמה הכללית'. היו ימים שגם הפלוסופים ראו בהסכמה זו מופת נאמן על הדבר המוסכם ונתנו לה מקום בתוך שאר מופתיהם על מציאות האלהות. עתה אמנם יודעים הפלוסופים, שאין שקר ואין אולת אשר לא תוכל לבוא עליו 'ההסכמה הכללית', אם אך תנאי החיים נאותים לזה. אבל רק הפלוסופים יודעים זאת, ובעיני ההמון עוד גם עתה אין אַבטוֹריטט גדול מן 'ההסכמה': אם 'כל העולם' מאמינים שהדבר כן, בודאי כן הוא; ואם אני איני מבינו, אחרים מבינים; ואם אני רואה כעין סתירה לו, הרי 'הכל' רואים גם כן ואף על פי כן מאמינים, וכי חכם אני מכל העולם? – זה הוא בקירוב מהלך הרעיונות של האיש הפשוט, בדעת או בלי דעת ברורה, ומתוך כך הוא מסכים גם מצדו ונעשׂה בעצמו חלק מן 'ההסכמה'.
וכל-כך גדול כוח 'ההסכמה', עד שעל הרוב לא יוכל האדם למַלט נפשו מפעולתה גם כשהוא עצמו הוא 'הדבר המוסכם'…
ולפי שאין אנו מוציאים עוד את 'הכל' מן הכלל, לכן נתפעל בעל כרחנו ממה ש'הכל' מוציאים אותנו מן הכלל. סופר אחד רוסי שאל באלו הימים בתמימוּת: אחר שכל העולם שׂונאים את היהודים, וכי אפשר לאמור, שכל העולם חייבים והיהודים זכאים? – ושאלה כזו מתגנבת עתה גם אל לב רבים מאחינו: וכי אפשר לאמור, שכל אותן התכונות הנשחתות והמעשׂים הרעים שכל העולם מייחס ליהודים אינם אלא 'בדותא'?
והספק הזה, מכיון שנתעורר, מוצא לו מחיה בנקל באותם ההיקשים המוטעים 'מן הפרט אל הכלל' הרגילים מאד אצל המון בני האדם. הספור הידוע על דבר נוסע אחד, שבא לאחת הערים ונזדמן לאכסניא שהיה בה משרת כבד-פה, וכתב בפנקסו: בעיר פלונית משרתי האכסניות הם כבדי-פה, – הספור הזה מצייר בצורה של התוּל דרכי-ההגיון של ההמון ברוב משפטיו הכלליים…
צריך איפוא לבקש איזה אמצעי, איך להוציא את עצמנו מתחת השפעת 'ההסכמה הכללית' בנוגע לתכוּנות ישׂראל וערכו המוסרי, כדי שלא נהיה בזויים בעיני עצמנו ולא נחשוב, שבאמת גרועים אנחנו מכל בני האדם תחת השמש, וכדי שלא נבוא על ידי זה להיות ברבות הימים בפועל מה שאין אנו עתה אלא בדמיון.
ואת האמצעי הזה נותנת לנו 'ההסכמה הכללית' עצמה על ידי עלילת-הדם. העלילה הזאת היא היחידה בין כל רעותיה אשר בה לא תוכל ההסכמה להביא גם אותנו לידי ספק, אם באמת 'כל העולם חייבים ואנחנו זכאים', בהיותה מיוסדת כולה על שקר מוחלט ואין לה משען באיזה היקש מוטעה 'מן הפרט על הכלל'. כל איש ישׂראל שנתחנך בתוך עמו יודע בבירור גמור, שאין בתוך כלל ישׂראל אף פרט אחד האוכל דם אדם לשם שמים. ואת הידיעה הברורה הזאת משגיאת 'ההסכמה הכללית', המתחדשת בלבנו מזמן לזמן על ידי התחדשות עלילת-הדם, צריכים אנו לשמור תמיד בזכרוננו, והיא תעזור לנו לעקור מלבנו את הנטיה להכּנע מפני האַבטוֹריטט של 'כל העולם' גם ביתר הדברים.
עם כל הקושי שבעלילת דם, יש בה דבר טוב. היא מלמדת, שיכול להיות מצב שבו כל העולם טועה ורק אנחנו צודקים. מכאן נלמד למקרים אחרים. שנאת ישראל של העולם איננה אומרת שאנו באמת כה גרועים. גם כאן, העולם כולו טועה ורק אנחנו צודקים.
עם כל ההבדלים, ניתן להשתמש בדבריו של אחד העם גם בענייננו.
כשכולם מאשימים אותנו ברצח, ואנו יודעים את האמת, כמה אנו אוהבי אדם ורוצים בטוב – עלינו לזכור שיכול להיות מצב שבו מה שכולם אומרים עלינו הוא לא נכון.
'וכי אפשר שכּל העולם חייבים והיהודים זכאים?'
אפשר ואפשר, ועלילת-הדם תוכיח. פה הרי היהודים זכאים וטהורים כמלאכי השרת: יהודי ודם! היש שני הפכים גדולים מאלו? – ואף על פי כן…
עלינו לזכור – עם כל הצורך בחשבון נפש, אל לנו להתרשם ממה ש"כולם אומרים". לא ההתנפלות התקשורתית קובעת את האמת ואת הדרך שלנו. אנו צריכים לדבוק באמת שלנו, גם כשכולם חושבים אחרת.
1 ראו כאן: http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/37-2.htm.
2 סעיף 34יט לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, מקנה לבית המשפט סמכות לפטור אדם מאחריות פלילית עקב אי-ידיעת החוק, אם הייתה הטעות "בלתי נמנעת באורח סביר".