לחיות עם פרשת השבוע – נח – תשובת הציונות
4
שתי דרכים יש כדי "לחיות עם פרשת השבוע".
כשעולם כמנהגו נוהג, והכל הולך כראוי, אנו מעיינים בפרשה ומחפשים בה דברים שיעוררו למחשבה על האדם, על העולם וכדומה.
אך פעמים שפרשת השבוע מתרחשת במציאות. אנו יודעים מהו הנושא, ומחפשים בפרשה דברים שיכולים לתת מבט על מאורעות הימים. "פרשת השבוע" שלנו היא גל הטרור התוקף אותנו. בשבועות האחרונים אנו נמצאים בתקופה קשה לעם ישראל. מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה.
ננסה לדלות מן הפרשה דרך להתבונן על התקופה, ולסדר את מחשבותינו.
שתי הפרשות הראשונות שבתורה, הן פרשיות של עולם התוהו, עולם שקדם להופעתו של אברהם אבינו.
בפרשיות אלו התורה מסבירה לנו כיצד הגיעו לעולמנו תופעות שונות. מהו הרקע למציאויות שונות שאנו מכירים בעולם.
למשל, בני האדם הולכים לבושים בבגדים, שלא כחיות. איך זה קרה? מה גרם לבני האדם ללבוש בגדים, גם בימים חמים?
על כך עונה התורה בפרשת חטא אדם הראשון, הפותחת בפסוק (בראשית ב', כ"ה):
וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ.
ומסיימת (בראשית ג', כ"א):
וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם.
הרבה יש להעמיק בכך, אך ניכר כי התורה מסבירה לנו כיצד הגיעה המציאות של בגדים לעולם.
אחד הדברים המתבררים בפרשות אלו, הוא היחס למדרגות שבטבע: דומם, צומח, חי, מדבר ועם ישראל.
בפרשת בראשית, נוצר האדם יחד עם החי, ביום השישי (בראשית א', כ"ד-כ"ו):
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ.
יש בריאה עם יצורים רבים ושונים, וצריך מישהו שיהיה "בעל הבית", שינהיג את הבריאה: "וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה…" – הסדר כאן הוא מן הרחוק מהאדם אל הקרוב לאדם. אין זו שליטה של שימוש. האדם איננו אוכל את בעלי החיים, אלא מנהיג את הבריאה (רש"י בראשית א', כ"ט):
לכם יהיה לאכלה. ולכל חית הארץ – השוה להם הכתוב בהמות וחיות למאכל, ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כולם…
גם האדם וגם החי אוכלים עשב. אין הם אוכלים זה את זה.
בשלב זה של הבריאה עדיין לא התבררו המדרגות בצורה מוחלטת. לאחר המבול, נעשה בירור נוסף, וגדל הפער שבין האדם ובין החי (בראשית ט', א'-ו'):
וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל. אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.
התירה התורה לאדם לאכול מן החי. אמנם – גם החי יכול לאכול את האדם. על כן בא כאן פסוק נוסף. לא רק "ורדו בדגת הים" – לא רק שליטה, אלא מדרגה גבוהה יותר – כח הרתעה: "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ".
כאן הסדר הוא מן החי אל הדגים, שכן כאן מדובר על הרתעה מול איום, והדגים מאיימים על האדם פחות מחיות הארץ.
סיום הפרשה: "כי בצלם אלוקים עשה את האדם". מה שיוצר את מוראכם וחתכם, ומה שמבדיל את האדם מן החי, הוא צלם אלוקים. זהו כח ההרתעה של האדם מול הבהמה.
כך אמרו בגמרא (שבת קנ"א ע"ב):
ותניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: תינוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, אבל עוג מלך הבשן מת צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, שנאמר: "ומוראכם וחתכם יהיה", כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות, כיון שמת בטלה אימתו… דאמר רמי בר אבא אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, שנאמר (תהלים מ"ט): "אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו".
"ומוראכם וחתכם" – וחיותכם. החיות שבאדם, הנובעת מצלם אלוקים שבו, היא זו שיוצרת יראה של החיות כלפיו. אם מאבד האדם את צלם אלוקים, רואה אותו החיה כשוה לה, ואומרת לאדם: למה שאתה תאכל אותי ואני לא אוכל אותך?
כאן נוצרה הדרגה מובהקת בבריאה – הצומח משתמש בדומם לצמיחתו, החי אוכל את הצומח והאדם את החי.
בסוף הפרשה אנו פוגשים מדרגה נוספת. בעקבות חטא הפלגה נוצרו העמים. לכל אומה יש תפקיד משלה בפיתוח המציאות המעשית והעולם החומרי. בתוך העמים יש אומה שהיא נושאת שם ה' בעולם.
כל האומות אוכלות זו את זו, וכמובן שמנסות גם לאכול אותנו. גם כאן אנו צריכים ליצור כח הרתעה. מהו כח ההרתעה שלנו כלפי האומות? כיצד אנו יוצרים שמוראנו יהיה על האומות?
התורה מבארת זאת (דברים כ"ח, י'):
וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ.
כששם ה' נקרא עלינו – אימתנו מוטלת על האומות.
לפני חטא העגל נאמר (תהלים פ"ב, ו'):
אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם.
יחסית לאומות אנו כאלוקים, יש לנו צלם אלוקים שאין לאומות. אולם חטאו ישראל בעגל, ואז נאמר להם (תהלים פ"ב, ז'):
אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ.
אתם כמו כל האומות.
דברים אלו מבוארים בדבריו של הרב קוק זצ"ל (אורות המלחמה, ד'):
לולא חטא העגל היו האומות יושבות ארץ ישראל משלימות עם ישראל ומודות להם, כי שם ד' הנקרא עליהם היה מעורר בהן יראת הרוממות, ולא היתה שום שיטת מלחמה נוהגת, וההשפעה היתה הולכת בדרכי שלום כבימות המשיח. רק החטא גרם ונתאחר הדבר אלפי שנים, וכל מסבות העולם הנן אחוזות זו בזו להביא את אור ד' בעולם, וחטא העגל ימחה לגמרי וממילא כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ד', והעולם יתוקן באורח שלום ורגשי אהבה, ונעם ד' יוחש בכל לבב, לענג רוח ולעדן נשמה ולכל בהם תחיה נפש כל חי.
כשם שיציאת נח מן התיבה הובילה ליצירת כח הרתעה מול החיות, כך גם באומות. כל אומה שמתייצבת על במת ההיסטוריה, מקימה לעצמה מדינה – צריכה לייצר כח הרתעה מול האומות האחרות.
רק כח הרתעה יכול לעצור את גלי הטרור שקמים עלינו. האם ניתן לחשוב שכח ההרתעה נבנה מעוד חיילים? והרי צה"ל הוא צבא חזק ביותר, בכך אין ספק. גם השוטרים עושים עבודתם נאמנה, ומוסרים את נפשם למען בטחוננו. הכח קיים בידינו, אך הוא איננו מועיל. כשילד בן 13 קם ורוצח, לא יעזרו סיירות מובחרות.
כדי לעצור את האדם הפרטי מלפגע, צריך כח הרתעה. כדי ליצור כח הרתעה, יש לתקן את "החטא הקדמון" של הציונות.
הרצל ז"ל, חוזה מדינת היהודים, עשה גדולות ונצורות למען הקמת מדינת ישראל.
אולם, ראייתו היתה מעשית, וחזונו לא התעלה לצורה שבה הקב"ה רואה את מדינת ישראל.
חזונו של הרצל סבב סביב העבודה. אנו נביא לארץ ישראל קידמה וטכנולוגיה, נעזור לערבים וניטיב להם, והם יאהבו אותנו ויהיו איתנו בשלום.
מה לגבי הענין הרוחני? כך כתב הרצל בספרו "מדינת היהודים":
ממשלת הדת
האם נתן את כהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חפשים אנחנו בכח החכמות והמדעים. ועל כן נפר כל תחבולות כהנינו אשר יאמרו למשול עלינו, כי נדע לכלא אותם בבתי מקדשי אל, כאשר נדע לאצור גם חיל צבאנו בבתי החילות. חיל הצבא וכהני הדת שניהם כאחד נכבדים יהיו בעינינו, ככל הכבוד הגדול אשר ירחש לבנו אל משרות כהונתם, אשר עלינו לכבדן. אך בהנהגת עניני המדינה, אשר בכבודה יתימרו, אין להם כל עסק, לבל יביאו בה מבוכה מבית ומחוץ.
הרבנים יהיו בבתי הכנסת. מה להם ולהנהגת מדינה? "הציונות – דבר אין לה עם הדת". וכי מדינה קשורה לשם ה'? לתורה? אין לכך קשר. הרבנים יהיו בבתי הכנסת ואנו ננהיג את המדינה.
הדגל שלנו הוא העבודה – דגל לבן עם שבעה כוכבי זהב, המסמלים את שבע שעות העבודה ביום. זהו חזונו של הרצל, ועליו הוקמה מדינת ישראל.
הרצל לא דמיין לעצמו, שנזדקק להילחם על קיומה של המדינה. הרי נעשה כאן רק טוב לכולם, ומי ירצה להילחם בנו?
התפיסה הזו, שעליה קמה המדינה, גורמת לכך שצה"ל לא ניצח עד הסוף אף באחת מן המלחמות. בכל מלחמה, כשהגיע הרגע שניתן היה להכריע את האויב עד הסוף – צה"ל נעצר.
מדוע?
כי אם נכריע את אויבינו במלחמה – זה כשלון של הציונות. הציונות חרתה על דגלה שלום בין העמים, ולכן פתרון צבאי הוא כשלון. לא מוכנים נפשית לנצח את האויב במלחמה.
כל זמן שהחזון של המדינה ישאר החזון של הרצל, ולא נבין כי יש להתקדם לשלב נוסף – לא נוכל לנצח את אויבינו.
ענין נוסף העולה מכאן – מדינת ישראל הוקמה כמדינה בין האומות. אין היא פועלת מכח שם ה' הנקרא עלינו. אם כך – מדוע שהאומות לא יתנפלו עלינו? במה אנו טובים יותר מהם?
רק אם נבוא בשם ה', יתקיים בנו (תהלים כ', ח'-ט'):
אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר. הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד.
כיום המצב הפוך. אויבינו קוראים בשם אלוהיהם, וזועקים "אללה אכבר" עם הסכין. אנו עם רכב וסוסים – טנקים ומטוסים, ולא מנצחים. אם לא נזכיר בשם אלוקינו, שהוא אלוקי האלוקים ואדוני האדונים – לא נוכל לנצח.
אנו מקווים שגל הטרור שתוקף אותנו ייפסק. אך המצב לא ישתנה באופן מהותי כל עוד לא נעשה תשובה – תשובת הציונות. התפקיד הזה מוטל עלינו. אנו שמחים בציונות ומכירים לה טובה על מה שעשתה עד היום, אך יחד עם זאת מבינים שהגיע הזמן שהציונות תחזור בתשובה, ותקרא בשם ה' על כל המפעל הגדול שלה.
אנו צריכים להבין ששיבת ישראל לארצו זהו רצונו יתברך. וכי ניתן לחשוב שנבנה כאן מדינה, נסתובב בקניונים, נצא לבילויים – והכל יהיה בסדר? וכי בשביל זה בחר בנו ה' מכל העמים? בשביל זה נתן לנו נחלת גויים? בשביל לקנות בקניון ולעבוד שבע שעות ביום?
לא ניתן כלל לחשוב שבלי שם ה' שיקרא על המדינה – יהיה כאן שקט. זה נגד התורה ונגד טבע העולם.
יש לנו תפקיד גדול בענין זה, הן כלפי עצמנו והן כלפי זולתנו, ב"פנים אל פנים" ובהזדמנויות נוספות.
עלינו להתחזק ולחזק בתשובת הציונות. לחבר את הציונות למקורות יניקתה האמיתיים – בתורה, באמונה ובקדושה.
המדינה נקראת מדינת ישראל – שם ה' מוזכר בה. דגל המדינה מבוסס על הטלית. הבסיס קיים, ועלינו לחזקו ולהעצימו – לקרוא בשם ה' על הציונות. אם נקיים אנו את הפסוק (תהלים כ', ח'-י'):
אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר.
יתקיימו בנו הפסוקים הבאים בע"ה:
הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד.
ה' הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ.