לחיות עם פרשת השבוע – במלחמה כמו במלחמה
4
"בצר הרחבת לי"
קודם שנתחיל לעיין בפרשה ולדלות ממנה דרכי התבוננות על מציאות חיינו, נעיין בדברי הירושלמי, שחשוב לזכור אותם בעת הזאת ובכל עת (ירושלמי תענית פ"ב ה"ט):
אמר ר' אבהו: כתיב "בקראי עניני אלהי צדקי בצר הרחבת לי", אמר דוד לפני הקב"ה: רבון העולמים, כל צרה שהייתי נכנס לה – אתה הייתה מרחיבה לי. נכנסתי לצרתה של בת שבע – ונתת לי את שלמה, נכנסתי לצרתן של ישראל – ונתת לי את בית המקדש.
ההסתכלות הזו מתאימה לארץ ישראל. בצר – מקום שהיה לי צר, מקום של צרה – הרחבת לי, ולא הצרת לי. דוד אומר כאן כלל גורף: כל צרה, תמיד, בכל פעם שהיתה לי צרה – הקב"ה הרחיב מתוך הצרה, והתוצאה היתה שפע שדוד קיבל.
דוד מזכיר כאן צרות שנכנס אליהן מתוך בחירה – על ידי עוונותיו. הן חטא בת שבע, והן "צרתן של ישראל" – המגפה שהיתה בעקבות מנין עם ישראל – היו טעויות של דוד המלך. ובכל זאת, מכל צרה – היתה הרחבה. כמובן שתלוי הדבר גם בתפילה, כפי שאומר הפסוק בתחילתו ובסופו (תהלים ד', ב'):
בְּקָרְאִי עֲנֵנִי אֱלֹהֵי צִדְקִי בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי חָנֵּנִי וּשְׁמַע תְּפִלָּתִי.
יתכן שתלוי הדבר בדברים נוספים שביד האדם לעשות. אך הכלל שמביא הירושלמי כהדרכה לנו – מכל צרה יוצאת בסופו של דבר הרחבה.
יש לזכור זאת, גם בתוך הזמנים הקשים והצרות, שהצרות לא באות בשביל שנישאר בהן. הצרות באות לעולם כדי להוציא מהן הרחבה לאדם ולאומה.
בפרשת השבוע יורד אברהם למצרים, ששמה מעיד על כך שהיא מקום "צר", של צרות. אברהם יורד למציאות נמוכה מאוד, ויוצא משם "כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב" (בראשית י"ג, ב'), מחושל ומחוזק לקראת היעוד שה' הטיל עליו.
כל מציאות שמביא עלינו הקב"ה, באה למען ההרחבה שתבוא ממנה. עלינו לחשוב ולחפש מה לעשות כדי לעבור מצרה להרחבה, אך יש לדעת שזו המטרה.
נראה שהיום ההרחבה שעתידה לבוא היא בענין קישורנו ושלטוננו בארץ ישראל ובמקום המקדש. על כך המאבק והצרה, ושם יהיה בע"ה שורש ההרחבה.
כשחושבים על כך, המציאות שאנו חיים בה נראית דמיונית. כל העולם מפחד מהתיישבות של יהודים בארץ ישראל. כל חבית שמונחת בגבעה ביהודה ושומרון, מקפיצה ממקומו את נשיא ארצות הברית. למרות שהוא טרוד בדברים רבים, ומאות מליוני אזרחים תלויים בו, הוא מוצא זמן להגיב על חבית שמישהו הניח. כל ילד יכול להעיר את כבוד הנשיא מרבצו ולעורר אותו לתגובה.
העולם מבין שעם ישראל חוזר לארצו ולירושלים. מבינים שהגיע זמננו להופיע בעולם, וזה מפחיד את האומות ומאיים עליהן. לכן כל העולם נלחם נגד שלטון שלנו בארץ ישראל ובירושלים.
אמנם מצבנו לא שלם. אנו עדיין צריכים לתקן הרבה. יש במציאות שלנו סדקים רבים שדרכם האומות נכנסות ומצרות לנו. אך בטוחים שאנו שהתכלית בוא תבוא. את הגאולה אי אפשר לעצור.
מתוך כך, נעיין בענייני הפרשה.
מלחמת המלכים
האר"י (שער הפסוקים, בראשית, סי' י"ד), מבאר את עומק הדברים1.
ארבעת המלכים היו השורשים. הם היו מלכים מתוקנים, ואילו חמשת המלכים היו מציאות בלי תיקון.
נראה שיש להבין זאת, בתרגום לעולם שלנו, כמלחמה של מדינות בארגוני טרור.
המלכים המתוקנים הם מלכים שמופיעים בצורה של מסגרת חיים מתוקנת – מדינה, עם מוסדות שלטון ושאר הסממנים של מדינה.
המלכים שאינם מתוקנים, הם חסרי מסגרת. אין להם בג"צ, כנסת או ממשלה. בשלב הראשון, מנצחים חמשת המלכים. כיון שאין להם מסגרות מתוקנות, הם יכולים להופיע בכל העוצמה ואף אחד לא יכול לעצור אותם. לטרור יש יתרונות גדולים על פני מדינה. המדינה לא יכולה להגיד לאזרחים – תתקפו בסכינים את מי שאתם רואים ברחוב. מסית במסגד יכול לומר כך, וילדים שומעים אותו ופועלים כך – ואין לאל ידך לעשות מאומה. כך פועל טרור.
אנו יכולים לראות ביטוי לכך במציאות שמתרחשת לצערנו. חייל חמוש מכף רגל ועד ראש בשכפ"צ, קסדה ונשק, עומד במחסום. מולו מגיע ילד, לבוש במכנסיים קצרים וגופיה, והוא זורק על החייל חלוקי אבנים, מקלל אותו וצוחק עליו. החייל כבול. יש לו הוראות פתיחה באש.
אולם, התורה מתארת כי בהמשך ניצחו ארבעת המלכים. טרור יכול להכאיב, אבל הוא לא יכול לנצח את המדינה. המדינה צריכה להתעשת, ולמצוא בתוך המסגרת המתוקנת את הדרך לשלוט ולנצח. המסגרות בנויות על ערכים ועל אידיאלים, והם ינצחו את הטרור, למרות יתרונותיו הראשוניים.
העולם חי בצורה מתוקנת, בצורה של מסגרות מדיניות, ולבסוף הן יתגברו על חוליות הטרור שאינן מתוקנות.
הצורה שאיננה מתוקנת מצליחה בשלב הראשון וגורמת לכאב, אך היא לא יכולה לנצח. הקב"ה ברא את עולמו לתיקון. הערכים הגדולים צריכים להופיע במסגרות מסודרות, בחוקים ובבתי משפט – וזה מה שינצח בסופו של דבר את הטרור, שאיננו מתוקן.
"יפשפש במעשיו"
הנקודה המרכזית שעלינו לעסוק בה, היא: תפקידנו בעת הזאת.
הגמרא אומרת (ברכות ה' ע"א):
אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו, יפשפש במעשיו, שנאמר (איכה ג'): "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'".
אנו רגילים לבאר את הגמרא, שהשלב הראשון הוא לבדוק את הצד המעשי. האם לא אני במעשי הבאתי על עצמי את היסורים הללו.
למשל. נכנסים אנשים למעלית. על השלט כתוב שהכניסה מוגבלת ל-15 בני אדם, ובכל זאת נכנסים 18 אנשים. המעלית נתקעת. כולם מפשפשים במעשיהם – במה חטאנו? שמא לא כיוונו מספיק בהנחת תפילין הבוקר? אולי חטא אחר? בא ילד ואומר להם: כתוב שהכניסה מוגבלת ל-15 אנשים, ואתם 18. אל תחפשו חטאים מרחוק.
גם אנו כיום, צריכים ראשית כל לפעול בצד המעשי, להיות ערניים, ולראות מה אנו יכולים לעשות כדי להגביר את הבטחון ולמנוע פיגועים נוספים.
אולם זו לא הנקודה העיקרית. איננו צריכים להתאמן בקרב מגע במשך כל היום. מה אנו עושים כל היום? האם התקופה הזו דורשת מאיתנו שינוי ופעולה מלבד להיות ערניים כשאנו בדרכים?
נראה פשוט שיש לנו תפקיד חשוב, וננסה לעמוד עליו לאור דברי חז"ל על אברהם אבינו.
הקב"ה אומר לאברהם בתחילת הפרשה (בראשית י"ב, א'-ג'):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.
הנסיון הוא לא רק בכך שאברהם נדרש לעזוב את הוריו וחבריו.
הקושי הוא ביחס לאידיאל של אברהם אבינו. "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים" (רש"י לבראשית י"ב, ה'). אברהם קשור לאנשים, הוא חלק מהם והוא מפיץ את שם ה' בקרבם.
עכשיו ה' דורש ממנו לעזוב הכל, ולבנות עם שיהיה נבדל ונפרד מכל העמים. לא להיות מעורב עם כל העמים, אלא משהו נפרד, דרך שונה שאברהם מתחיל ללכת בה.
כך אמרו חכמים במדרש (בראשית רבה פרשה ל"ט, ג', וראה גם בשיר השירים רבה פרשה ח', י'2):
"ויאמר ה' אל אברם", רבי ברכיה פתח (שיר השירים ח'): "אחות לנו קטנה ושדים אין לה וגו'", "אחות לנו קטנה", זה אברהם שאיחה את כל באי העולם, בר קפרא אמר: כזה שהוא מאחה את הקרע. "קטנה", שעד שהוא קטן היה מסגל מצות ומעשים טובים. "ושדים אין לה", לא הניקוהו לא למצות ומעשים טובים. "מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה", ביום שגזר עליו נמרוד לירד לתוך כבשן האש. "אם חומה היא נבנה עליה", אם מעמיד דברים כחומה יבנה עליה, "ואם דלת היא נצור עליה", אם דל הוא במצות ובמעשים טובים "נצור עליה לוח ארז", מה הצורה הזו אינה אלא לשעה, כך אין אני מתקיים עליו אלא לשעה, אמר לפניו: רבון העולמים, "אני חומה", מעמיד אני דברי, "ושדי כמגדלות", זה חנניה מישאל ועזריה, "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום", שנכנס בשלום ויצא בשלום.
עד שאמר לו הקב"ה "לך לך", היה אברהם כדלת. נע הלוך ושוב, פוגש את האנשים בצורה בלתי אמצעית. אולם השפעה כזו היא מקומית וזמנית. אדם יוצא ל"פנים אל פנים", ומשפיע על מישהו לטובה. אם לא יבוא אליו במשך חודש – ההשפעה הולכת ונעלמת. חכמים אומרים שכל "הנפש אשר עשו בחרן" – חזרו לסורם אחרי מות אברהם (עי' רבינו בחיי בראשית כ"ו, ט"ו).
ההשפעה של דלת היא חשובה ונכונה. הרמב"ם מזכיר את דרכו זו של אברהם בספר המצוות, במצות אהבת ה' (עשה ג'):
וכבר אמרו שמצוה זו כוללת גם כן שנדרוש ונקרא האנשים כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו. וזה כי כשתאהב אדם תשים לבך עליו ותשבחהו ותבקש האנשים לאהוב אותו, וזה על צד המשל. כן כשתאהב האל באמת כמה שהגיעה לך מהשגת אמיתתו, הנה אתה בלא ספק תדרוש ותקרא הכופרים והסכלים לידיעת האמת אשר ידעת אותה. ולשון סיפרי "ואהבת את ה'", וכו' אהבהו על הבריות כאברהם אביך, שנאמר: "ואת הנפש אשר עשו בחרן". ר"ל כמו שאברהם בעבור שהיה אוהב השם כמו שהעיד הכתוב (ישעיה מ"א): "אברהם אוהבי", שהיה גם כן לגודל השגתו דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו, כן אתה אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו.
אולם, עם כל חשיבותה של דרך זו, היא זמנית ומקומית, ואינה משפיעה לדורות.
הדרך האידיאלית היא: "אני חומה ושדי כמגדלות". יש לבנות אומה, חברה, אנשים, שיהיו חזקים ומחוסנים כחומה וכמגדל. כל מי שיראה אותם – ירצה להיות כמוהם. ללא מילים, מתוך הופעה של חיים נכונים – יוצרים השפעה חזקה ומשמעותית.
ההשפעה הנצחית היא של חברה מתוקנת, שהיא זו שמשפיעה את דרך ה' על העולם כולו.
גם בתוך עם ישראל יש לפעול כך. חשוב לעשות "פנים אל פנים", ולדפוק לאנשים בדלת כדי לדבר איתם. גם הדרך של דלת מוזכרת בתורה. אולם זה חלק קטן מן החיים. עיקר הזמן והכוחות צריכים להיות מושקעים בבניה של עומק פנימי, שהשפעתו תהיה משמעותית יותר ונצחית.
הרב קוק עוסק בשתי דרכי ההשפעה הללו, ומעמיק את הענין (אורות הקודש ח"א, עמ' פ"ו):
פעולת הידיעות הסודיות
הידיעות הסודיות היותר עליונות אין מגמתן להתפשט בעולם בהתפשטות כמותית, שידעו מהן רבים, כי זהו דבר שאי אפשר. ואם ידעו רבים מסגנונן החיצון, לא ידעו כלום בתוכנן הפנימי, ויהיה הדבר מזיק יותר ממה שהוא מועיל. אמנם הן צריכות לחדור לכל אלה שבהם נמצאת סגולה עליונה של הסתכלות גבוהה.
ואלה היחידים, בגובהם הרוחני, מרוממים הם את העולם משפלותו על ידי מציאותם לבד, לא על ידי השפעתם הניכרת. את הרזים הפנימיים אינם מגלים, ולא יוכלו לגלות. אבל מה שהאורה הגדולה גורמת בעצם בכל כוחה, בהתפשטות ניצוציה גם על כל מה שהוא מגולה, על מבט כל עין, על כל שיחה ותנועה, על מהות הרצון, על מגמת החיים, הכל פועל, ומעודד, מחזק ומקדש את הכל. גם המגמה הכללית בהשפעתם של ישראל בעולם איננה התפשטות לימוד של דעות, בדרך הלימוד וההשפעה הפשוטה והגלויה. אבל כשהאומה הזאת אוצרת יפה בקרבה את סגולתה, כבר העולם כולו מתעלה, מצד מה שיש בו סגולה פנימית כזאת, באוצר האנושיות. הפעולות וההדרכות שראו הנביאים הוא במעלה קטנה לגבי המעלה העליונה של הפעולה הפנימית. ובמקום שהנבואה שבאספקלריא שאינה מאירה אומרת, "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלם", שהיא הצעה למדרגה הפעולית הניכרת, שהיא המדרגה השניה, אומרת הנבואה שבאספקלריא המאירה, היא תורת משה, "ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגלה מכל העמים, כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל".
יש השפעה ניכרת, ויש השפעה סגולית. ההשפעה הסגולית איננה בדרך של לימוד דעות נכונות לאנשים, ומפגש איתם, אלא זו השפעה פנימית, עמוקה. אף שאין היא ניכרת – היא משמעותית יותר. את פירותיה של דרך זו קוטף אחר כך מי שדופק בדלת ומצליח להשפיע על אנשים לטובה. כיצד האדם שאתה פוגש מסכים להקשיב, לחשוב ולשנות את דרכו? משום שהיה מי שעמל וביסם את העולם.
יש מי שיושב בחדרי חדרים ומבסם את העולם, והוא מרומם את העולם למדרגה שבה אנשים מצליחים לפעול בהשפעה ישירה וניכרת.
הדבר הגדול ביותר שאנו יכולים לעשות עכשיו, הוא לבנות חבורה שיושבת ועוסקת בתורה, מתוך שאיפות רוחניות ורצון להבנה פנימית של תורה. זה מבסם את העולם.
אנו צריכים להופיע את סגולת ישראל בכל עוצמתה.
יש להבין, שאנו במלחמה. כואב שיש מי שלא קולט את זה. אמנם לא מגייסים מילואים, אבל זו מלחמה, והיא יותר קשה ממלחמות אחרות שעם ישראל עבר. מלחמה צריכה לעורר את הכח הפנימי של עם ישראל – ולכך צריך לפעול.
אנו צריכים להבין שתפקידנו בעת המלחמה איננו לייעץ לאנשי הצבא, אלא לפעול לביסום העולם, להופיע את סגולת ישראל. המלחמה היא על הערכים הגדולים ביותר – על ארץ ישראל, על עם ישראל ועל התורה. כמו במלחמה, אנשי הצבא צריכים לעשות הכל כדי למגר את האויב3. ואנו צריכים להבין שאנו בחזית. המקום המרכזי ביותר לפעול עכשיו הוא בית המדרש – לרומם את עצמנו ואת עם ישראל בלימוד תורה בעוצמה גדולה בכמות ובאיכות.
עלינו ללמוד ולהבין מה אנו עושים כאן, מהו התפקיד שלנו, ואיך התורה מוציאה מהכח אל הפועל את העוצמה הישראלית.
אם נלך בדרך זו, של חומה, יתגלה עלינו הקב"ה לדורות, ונזכה לנצח את אויבינו, ומחה ה' דמעה מעל כל פנים, עד אשר נזכה לגאולה שלמה בע"ה.
1 עי' "לחיות עם פרשת השבוע", עמ' 65.
2 ועי' "לחיות עם פרשת השבוע", עמ' 56, ומצוה ברה ח"א עמ' ע"ח בהערה.
3 היה מי שדן אם להרוג מחבל שנוטרל או לא. עצם הדיון על כך, כאילו השאלה עכשיו היא למה בדיוק התכוון הרמב"ם, היא טעות מרה. במלחמה השאלה היחידה היא מה ימגר את הטרור ואת האויב. עלינו להשאיר את המלאכה לאנשי המלחמה, שידעו לפעול בכל הכלים שבידם למטרה היחידה שצריכה לעמוד מול עינינו: למגר את האויב.