לחיות עם פרשת השבוע – העצמה נשית לצבאות ה'

5

בכמה וכמה מקומות מצאנו שחז"ל דרשו על עוצמתן של הנשים. אנו מוצאים שבכמה מקרים שבהם הגברים נכשלו – הנשים הצליחו.

נפתח בתרומת המשכן. נאמר (שמות ל"ה, כ"ב):

וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים…

דרשו חכמים (מדרש הגדול לפסוק):

מלמד שהיו הנשים מקדימין לאנשים, לפיכך זכו נשים שלאותו הדור יותר מן האנשים, שאלו נכנסו לארץ ואלו לא נכנסו.

הנשים הקדימו להביא את התרומה להקמת המשכן.

הדבר בולט במיוחד בהשוואה לחטא העגל. ההשואה נעשתה כבר על ידי חז"ל בירושלמי (שקלים פ"א ה"א):

רבי יהודה בר פזי בשם רבי: הן נקרא ולא נבהת (איך נקרא ולא ניבהל): לטובה: "כל נדיב לב", לרעה: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם".

כשהיו צריכים להתנדב לעגל – התנדבו "כל העם", ואילו למשכן – "כל נדיב לב", נדיבי הלב בלבד ולא כל העם.
הנשים התנדבו למשכן ראשונות. ולעגל – לא הסכימו להתנדב. כך דרשו חכמים (פרקי דרבי אליעזר פרק מ"ד):

דן אהרן דין בינו לבין עצמו, אמר: אם אני אומר לישראל תנו לי כסף וזהב, מיד הם מביאים, אלא הריני אומר להם: תנו לי נזמי נשיכם ונזמי בניכם ובנותיכם, והיה הדבר בטל ממנו, שמעו הנשים ולא קבלו עליהם ליתן נזמיהן לבעליהן, אלא אמרו להם: אתם רוצים לעשות שקוץ ותועבה, שאין בו כח להציל, לא שמעו להם, ונתן הקב"ה שכרן של נשים בעולם הזה ובעולם הבא. ומה שכר נתן להם לעולם הזה, שהן משמרות ראשי חדשים, שנאמר: "המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעורייך", ראו האנשים שלא קבלו הנשים ליתן את נזמיהן לבעליהן, ועד אותה שניה היו הנזמים באזניהם כמעשה המצריים וכמעשה העברים, ופרקו את נזמיהם שבאזניהם ונתנו, שנאמר: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם", באזני נשיהם אין כתיב כאן אלא באזניהם.

אהרן ביקש שיביאו את נזמי הנשים, כיון שלנשים יהיה קשה להיפרד מהתכשיטים וזה יעכב את עשיית העגל. אך הנשים היו יותר מזה. הן לא רצו לתת את הנזמים כי לא האמינו בעגל. הם ראו בו "שקוץ ותועבה".

כך גם ביחס לחטא המרגלים (במדבר רבה פרשה כ"א, י'):

"ותקרבנה בנות צלפחד", אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים, שכן את מוצא שאמר להן אהרן (שמות ל"ב): "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם", ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן, שנאמר: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו'", והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל. וכן במרגלים שהוציאו דבה (במדבר י"ד): "וישובו וילינו עליו את כל העדה" ועליהם נגזרה גזירה, שאמרו: "לא נוכל לעלות", אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, שכתוב למעלה מן הפרשה (במדבר כ"ו): "כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה", איש ולא אשה, על מה שלא רצו ליכנס לארץ, אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ, לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר, שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים.

הגברים חטאו בחטא המרגלים ולא רצו להיכנס לארץ, והנשים חיבבו את הארץ וביקשו נחלה בארץ ישראל.

השיא הוא במדרש על הנחושת של הכיור (תנחומא פקודי, ט'):

"אלה פקודי המשכן וגו' ונחשת התנופה", ונחשת הכלות שכן בלשון יון קורין לכלה נינפי. אתה מוצא בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצרים גזר עליהם פרעה שלא יהיו ישנים בבתיהן, שלא יהיו משמשין מטותיהן, אמר רבי שמעון בר חלפתא: מה היו בנות ישראל עושות יורדות לשאוב מים מן היאור, והקב"ה היה מזמין להם דגים קטנים בתוך כדיהן, והן מוכרות ומבשלות מהן ולוקחות מהן יין והולכות לשדה ומאכילות את בעליהן שם, שנאמר (שמות א'): "בכל עבודה בשדה", משהיו אוכלין ושותין נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן, זאת אומרת: אני נאה ממך, וזה אומר: אני נאה ממך, ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאוה ופרין ורבין, והקב"ה פוקדן לאלתר… וכתיב בהן: "ותמלא הארץ אותם" (שמות א') "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", בזכות אותן המראות שהיו מראות לבעליהן ומרגילות אותן לידי תאוה מתוך הפרך העמידו כל הצבאות, שנאמר (שמות י"ב): "יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים", ואומר: "הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם" (שמות י"ב), כיון שאמר לו הקב"ה למשה לעשות את המשכן, עמדו כל ישראל ונתנדבו, מי שהביא כסף ומי שהביא זהב או נחשת ואבני שוהם ואבני מלואים הביאו בזריזות הכל, אמרו הנשים: מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן, עמדו והביאו את המראות, והלכו להן אצל משה, כשראה משה אותן המראות זעף בהן, אמר להם לישראל: טולו מקלות ושברו שוקיהן של אלו, המראות למה הן צריכין, אמר לו הקב"ה למשה: משה, על אלו אתה מבזה, המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים, טול מהן ועשה מהן כיור נחשת וכנו לכהנים, שממנו יהיו מתקדשין הכהנים, שנאמר: "ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראות הצובאות אשר צבאו", באותן המראות שהעמידו את כל הצבאות האלה, לפיכך כתיב: "ונחשת התנופה שבעים ככר", נחשת הכלות…

המדרש מדגיש כי בזכות בנות ישראל נגאלו ישראל ממצרים. אנו נמצאים בימים שבין פורים לפסח, שני חגים שמדגישים את כוחן של בנות ישראל לגאול את העם כולו.
הנשים העמידו את כל צבאות ישראל, ובזכותם התקיים עם ישראל במצרים.

ההשוואה לימינו מתבקשת וכואבת. במקום שהנשים יעסקו בתפקיד החשוב של העמדת צבאות ישראל, לוקחים אותן לצבא, להיות לוחמות קרביות, ומונעים מהן להעמיד צבאות.
משל למה הדבר דומה, למומחה עולמי לסייבר. כשהתגייס לצבא אמרו: מה לך לעסוק בסייבר, תהיה חייל קרבי. קח נשק ותשמור במוצב על הגבול. אם יהיה כך יזדעקו כולם: אתם נורמליים? אם יעסוק בסייבר הוא יציל את כל המדינה, ואתם לוקחים אותו לשמור באיזה מוצב?
כך הנשים – הן יכולות להעמיד את הקיום של כל האומה, את צבאות הדור הבא של עם ישראל, ובמקום זה לוקחים אותם לשמור עם נשק באיזה מוצב. זה כואב.
כפי שראינו במדרשים, עוצמתן של הנשים גדולה משל הגברים. אילו היו הנשים מבינות את העוצמה של תפקידן – לא ניתן היה לפגוע בכך.

העולה מכל דברי חז"ל שהבאנו, שמעלתן של הנשים היא בכך שהן חשות בטבע החיים שלהם את הקיומיות של האומה. הנשים שייכות לטבע החיים יותר מהגברים. חז"ל אומרים זאת בצורה ציורית (ילקוט שמעוני בראשית, רמז כ"ג):

אמר לו רבי יוסי לאליהו: במה אשה עוזרתו לאדם, אמר לו: אדם מביא חטים – חטים כוסס? פשתן – פשתן לובש? לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו?!

הבעל מביא את החטים מהשדה, והאשה עושה מזה לחם. בימינו היו אומרים: הבעל מביא את תלוש המשכורת והאשה עושה מזה חיים של בית. על אחת כמה וכמה כשהאשה שותפה בהבאת תלוש המשכורת, וגם בהפיכת הכסף לחיים.
החיים, בחינת "חיי עולם נטע בתוכנו – זו תורה שבעל פה" – זה תפקידן של הנשים. הן מופקדות על החיים.
בכל פעם שעלתה בעם ישראל שאלה קיומית – חשו הנשים את גודל השעה והגיבו בהתאם.

באו ישראל לחטא העגל, והנשים לא הסכימו. הן אמרו: הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, משום שיש לנו יעוד ותפקיד – וכי אתם רוצים לפגוע בכך ולעשות את העגל, שקוץ ותועבה?
כך במשכן. כשזיהו שיש מציאות של השראת שכינה, שהיא קיומית לאומה – התנדבו הנשים ראשונות.
כשעמדה על הפרק שאלת הכניסה לארץ ישראל – רצו הגברים להישאר במדבר. יש לנו מן ושלו, ואפילו לימוד תורה, לשם מה להיכנס לארץ ישראל? אך הנשים רצו להיכנס לארץ, משום שהמדבר איננו מקום של חיים. בואו וניכנס לארץ. שם נעבוד קשה, אתה תביא תבואה מן השדה בעמלך, ואני אעשה לך לחם, ונהנה מלחיות את החיים, עם כל העמל והקושי. מה לנו ולמדבר? זה איננו מקום של חיים.
ובמצרים, כשנדרשו הגברים לעבוד בשדה – הלכו לעבוד בשדה. מה יהיה עם קיומו של עם ישראל? הגברים לא חושבים על כך. הנשים חשות את הסכנה הקיומית שלא תהיה המשכיות לעם ישראל – ובאות לבעליהן לשדה, עושות איתם "סלפי", ומפתות אותן כדי להעמיד את הדור הבא.

גם בדור שלנו, הנשים יכולות לגדור את הפרצות שפורצים הגברים.
אנו צריכים לפנות לנשים, שהן חשות את הדברים בטבען. אנא מכן, שילוב הנשים בצבא נוגע בנקודת עצם הקיום של עם ישראל. זוהי פגיעה בדורות הבאים – שאתן יכולות למנוע.

כאשר אומרים שתפקידן של הנשים הוא להעמיד את הדור הבא, יש כאלו שמזלזלים: וכי הנשים באו לעולם רק בשביל ללדת? זה כל התפקיד שלהן?
אך האמת היא, שאין תפקיד גדול מללדת את הדור הבא, לגדל אותו ולחנך אותו. הנשים מופקדות על בנייתה של החברה הישראלית. זה תפקיד שבדור שלנו דורש הרבה לימוד, הרבה הבנה והרבה השכלה. כל תפקיד אחר מתגמד ליד התפקיד הזה. איזה תפקיד יכול להיות יותר גדול מזה?
אל לנשים לחשוב, שהעוצמה שלהם היא בכך שהן מחקות את הגברים. העצמה נשית איננה בכך שגם הן תהיינה כוחניות. להילחם זה תפקיד קטן. תשאירו אותו לגברים, ותעשו אתן את הדברים הגדולים, את עצם החיים.

המדרש אומר, שבזכות מעשיהן של הנשים במצרים, הן קיבלו את ראשי חודשים. ראש חודש, לעומת השבת, הוא מועד שקשור לטבעיות החיים. כשהלבנה מתחדשת – מתחדש גם החודש. ראש חודש מבטא את עוצמתן של הנשים. את ההתחדשות שלהן בכל חודש, את הקשר העמוק לטבע המתחדש, לחיים שיש בהם התחדשות ותנועה בלתי פוסקת.

אנו רוצים לקרוא לנשות ישראל: אל תקשיבו לקולות זרים. תהיו נאמנות לעצמכן, ותהיו מה שאתן. העוצמה הכי גדולה היא כשאתן עושות את התפקיד הנשי בעוצמה, בלי לחקות את הגברים.
העמדת צבאות ישראל היא תפקיד גדול, חשוב ועוצמתי, שדורש מהאשה מגוון של כוחות, מיומנויות ויכולות. את התפקיד הקרבי תשאירו לגברים. זה קטן עליכן.

התחושה היא, שהרקע לשילוב נשים בתפקידים קרביים נובע גם מתפיסה שלא תהיינה עוד מלחמות. אין איומים על מדינת ישראל מצד צבאות אחרים, ולכן העוצמה הצבאית כבר לא כל כך חשובה. לכן אפשר לתת לנשים להשתלב ביחידות קרביות. זה נובע מזלזול בנשים ולא מהכרה בעוצמתן ורצון להעצים אותן.
הדברים מגיעים לשפל נמוך יותר, של דברים שאין הדעת היפה סובלת אותן, כמו שירותים משותפים ושאר תועבות. האם בכך מתגלה העוצמה של נשות ישראל?!
הנשים הן הרבה יותר מזה, הן חשות את התחושות הטבעיות של עצם החיים, ומכוחן הן פועלות.

בעומק הדברים, נשים מרגישות את עוצמתן ופועלות בהתאם. אנו רואים כי במדינת ישראל – בניגוד לכל העולם המערבי – הילודה עולה. נשים מרגישות שזה הזמן המתאים, שיש להעמיד צבאות של עם ישראל, והן עושות את זה בגדול. מן הסתם גם היום, כמו במצרים, הנשים צריכות לפתות את בעליהן לילד נוסף. וגם הן יזכו להביא את המראות אל המקדש.

מנסים לבלבל את המציאות ואת הנשים, ועלינו ליישר את המבט. בנשים יש עוצמות של חיים שאנו הגברים לא יכולים להבין.
חשבתי לעצמי, מה היה קורה אם הקב"ה היה נותן גם לגברים אפשרות ללדת. בכל משפחה היו שלושה ילדים ולא יותר. הכיצד? את הילד הראשון היתה יולדת האשה. לאחר מכן מגיע תורו של הגבר, ושוב מגיע תורה של האשה. אחרי הילד השלישי, כשהיה מגיע תורו של הגבר ללדת בפעם השניה, זה היה נעצר. אף גבר לא היה מוכן לעבור את זה פעם נוספת. "פעם אחת הספיקה לי מעל ומעבר"…
לידת ילדים דורשת כח רצון ועוצמה אדירה, שבעבורם ראויות הנשים כולן להערצה. אך תפקידן לא נגמר בלידה. הוא רק מתחיל. גידול הילדים וכל מה שדרוש כדי להעמיד את הדורות הבאים של עם ישראל – זהו תפקיד עצום, שבדור שלנו דורש הרבה לימוד, הבנה ותפיסה עמוקה. אל לנשים לשכוח את התפקיד המרכזי שלהן, יחד עם תחומים נוספים שכל אשה מתפתחת בהם.

אנו צריכים להתפלל שהגברים יפסיקו לפרוץ את הגדרות, והנשים תתעוררנה ותאמרנה: עד כאן! אנו לא מוכנות לפגוע בטבע שלנו ובתפקיד שהועיד לנו הקב"ה. יש בכך הרבה עוצמה, הרבה יופי וגדולה, ואיננו צריכות לחקות את הגברים כדי להרגיש בעלות עוצמה וכח.

אנו בטוחים שכוחן של הנשים שעמד לעם ישראל עד היום, יעמוד לנו גם בדור הזה. גם אנחנו ניגאל בזכות הנשים, שמחבבות את ארץ ישראל, את המשכן ואת הדורות הבאים. ובע"ה בזכות הנשים ידע כל העם כיצד לאהוב, לכבד ולחיות את כל הערכים הגדולים של עם ישראל.

תגובה אחת

1. א.ב הגיב:

   כ״ז בכסלו ה׳תשפ״ב – 01/12/2021 בשעה 23:52

   תודה רבה!
   אמיתי, מחזק ונפלא!

   הגב

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *