לחיות עם פרשת השבוע – עם ישראל חי!
5
הפסוק הפותח את הפרשה (דברים כ"ט, ח'-ט'):
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל.
רש"י על הפסוק (מובא בהמשך לפירושו לפס' י"ב) מביא את דרשת התנחומא:
ומדרש אגדה למה נסמכה פרשת "אתם נצבים" לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים, חוץ ממ"ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו, התחיל משה לפייסם: "אתם נצבים היום", הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה, והרי אתם קיימים לפניו.
ברווח שבין סוף פרשת כי תבוא לתחילת פרשת ניצבים, מופיעה, כביכול, תגובת העם לקללות. בני ישראל נבהלו מאוד כשהם שמעו את הקללות. לכן בתחילת פרשת נצבים משה מרגיע אותם: אל תדאגו, זה לא באמת, יהיה בסדר.
זה תמוה מאוד, וכפי ששואל ב"כלי יקר":
וכאן יש מקום לספק ספק גדול במה שקיבלו ישראל תנחומין של הבל כי מה שלא עשה בהם כליה עד הנה לפי שעדיין לא נתמלא סאתם שיחולו עליהם כל האלות של התוכחה, ואם תאמר שהרבו כעסים למקום ברוך הוא והגדילו אשמה עד שהיו ראוין לכל אותן האלות ואף על פי כן ה' יתברך ברחמיו לא עשה עמהם כלה ככל חטאתם, אם כן משה כתב להם שטר ושוברו עמו ובחנם יעד להם כל אותן התוכחות כי לעולם לא יפחדו מהם ומורא לא יעלה על ראשם מן אותן קללות כי יאמרו הרי כבר חטאנו כאלה וכאלה ולא רבצה בנו האלה, גם האיש משה הבטיחנו שגם אם יוספים אנחנו לחטוא לא יגע בנו רע ואם כן עשה משה תרי דברים דסתרי אהדדי כי מתחילה יעד להם הקללות כדי שיראו מהם ואחר כך נחם אותם וידבר על לבם שאף אם יהיו חוטאים לא יכלו מצד הקללות.
משה אומר לישראל דבר והיפוכו. מצד אחד הוא אומר להם קללות. אנו שומעים את הקללות בקריאת התורה ומפחדים. איש אינו רוצה לעלות "שישי" בפרשת כי תבוא. קוראים זאת בשקט ובמהירות. והנה אומר משה: אל תדאגו, ה' לא יכלה אתכם. אז אם כך, הקללות כבר לא כל כך מפחידות. לשם מה אומר זאת משה?
ה "שם משמואל" על הפרשה, מביא את דברי המכילתא1 (יתרו, "בחדש", ב'):
ר' אליעזר בן פרטא אומר, וכי מה אמר המקום לאמר לישראל או מה אמרו ישראל למשה לאמר למקום, אלא מתוך שנאמר +שם /שמות/ כד ג+ ויבא משה ויספר לעם אמר להם אם מקבלים אתם עליכם עונשים בשמחה, הרי אתם מקבלים שכר, ואם לאו הרי אתם מקבלים פורענות, וקבלו עליהן עונשין בשמחה.
מה פירוש הדרישה מבני ישראל לקבל על עצמם את העונשים בשמחה? הרי אלו עונשים, וזה לא אמור להיות דבר משמח.
נראה, שישראל מקבלים את עונשים והתוכחות בגלל שהם מיוחדים. ישראל מיוחדים בנשמה שלהם, ישראל מיוחדים בנצחיות שלהם, בהבטחה האלוקית שלא יִכלו, ולכן אצל ישראל העונשים והיסורים והתוכחות הם חלק בלתי נפרד מהחיים.
כך דרשו בתנחומא (נצבים, א'):
"אתם נצבים היום", זהו שאמר הכתוב: "הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד וגו'" (משלי י"ב), כל זמן שהקב"ה מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם, אין להם תקומה. הפך במעשיהם של דור המבול לא היתה להם תקומה, שנאמר (בראשית ז'): "וימח את כל היקום". הפך במעשיהם של אנשי סדום ולא היתה בהן תקומה, שנאמר (בראשית י"ט): "ויהפך את הערים האל". הפך במעשיהם של מצרים ולא היתה להן תקומה, שנאמר (שמות י"ד): "לא נשאר בהם עד אחד". הפך במעשה של בבל ולא היתה לה תקומה, שנאמר (ישעיה י"ד): "והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד". ועל כולם אמר דוד: "שם נפלו פועלי און וגו'" (תהלים ל"ו), אבל ישראל נופלין ועומדין, וכן הוא אומר (מיכה ז'): "אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי וגו'"…
כשהקב"ה מעניש את אומות העולם – הם כלים. כשהוא מעניש את ישראל – הם אינם כלים. מטרת היסורים בישראל שונה ממטרתם באומות העולם. באומות העולם המטרה היא להעניש, ועל כן הם כלים. בישראל מטרת היסורים היא לתקן את דרכם כדי להביאם אל היעד שייעד הבורא לבריאה. לכן הם אינם כלים, אלא מתיישרים ומתקנים את דרכם.
בהמשך המדרש מובא:
דבר אחר, "אתם נצבים היום", מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפלה לכם עתיד להאיר לכם אור עולם, שנאמר (ישעיה ס'): "והיה לך ה' לאור עולם", אימתי, בזמן שתהיו כלכם אגודה אחת, שנאמר (דברים ד'): "חיים כלכם היום", בנוהג שבעולם אם נוטל אדם אגודה של קנים שמא יכול לשברם בבת אחת, ואלו נוטל אחת אחת אפילו תינוק משברן, וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר (ירמיה ג'): "בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' יבואו בני ישראל ובני יהודה יחדו וגו'", כשהן אגודים מקבלין פני שכינה.
בשבוע שעבר הזכרנו את מחלוקת התנאים לגבי הפסוק (דברים כ"ט, כ"ז): "וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה". כך נאמר במשנה (סנהדרין פ"י מ"ג):
עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, שנאמר: "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה", מה היום הזה הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: מה היום מאפיל ומאיר, אף עשרת השבטים שאפל להן כך עתיד להאיר להן.
לכל יום יש לילה שבא אחריו, ולכל לילה יש יום שבא אחריו. כך גם בפסוק: "אתם נצבים היום כולכם". כעת אתם "היום", אך יגיע לכם גם לילה, תקופה של חושך ויסורים. כך בנוי העולם, יום ולילה, יום ולילה, עד שיגיע זמן שבו "לעת ערב יהיה אור", יום תמידי.
החושך הוא חלק בלתי נפרד מהתהליך. אצל ישראל, תפקיד החושך הוא לקרב אל המטרה, להאיר את האור, ועל כן חשוב ללמוד כיצד יש להתייחס לזמנים הקשים. על כך אומר משה לעם ישראל: "אתם נצבים".
גם כשהעולם מתהפך – אתם נצבים. עם ישראל חי, ויש לו תפקיד ויעוד. עלינו מוטלת המשימה להביא את כל המציאות אל הקב"ה (צפניה ג', ט'): "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד".
התפקיד של עם ישראל כולל במהותו גם תקופות של יסורים. כדי שיגיע העולם ליעודו, נתן הבורא לברואים בחירה חופשית. ישראל הם צבו"ר – צדיקים, בינונים ורשלנים… ניתן לבחור ברע, ועל כן יש צורך ביסורים. הם חלק בלתי נפרד מן המציאות, ועלינו ללמוד כיצד לקבל אותם בשמחה – בצורה נכונה.
היסורים לא יביאו כליה, כיון ש"אתם נצבים" – עם כל התהפוכות וכל היסורים. אין הכוונה שהתוכחה לא תתקיים. אם עם ישראל ילך בדרך לא טובה – כל מה שנאמר בתוכחה יתקיים. אך מטרת התוכחה אינה לכלות את ישראל אלא לחזק אותם.
כך אמרו בהמשך התנחומא:
לפיכך אמר להם הקב"ה: אף על פי שקללות הללו באות עליכם הן מעמידות אתכם, וכן הוא אומר (דברים ח'): "למען ענותך ולמען נסותך וגו'", וכך אמר להם משה לישראל: אף על פי שהיסורין הללו באין עליכם – יש לכם עמידה, לכך נאמר: "אתם נצבים היום כולכם".
ה"שפת אמת" עומד על ביטוי מיוחד בפרשה (דברים ל', ד'):
אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ.
המילה "משם" מיותרת לכאורה.
בכמה מקומות בתורה דרשו חכמים מילה זו בצורה מיוחדת, למשל על הפסוק (במדבר כ', א'):
וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם.
שדרשו בצורה מיוחדת על מיתתה של מרים (שיר השירים רבה פרשה א', ט"ז).
וכן (דברים כ"א, ד'):
וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל.
שנדרש על איסור הנאה בעגלה ערופה (עבודה זרה כ"ט ע"ב).
המילה "שם" מוזכרת הרבה בדברי הרמב"ם, למשל בהלכה הראשונה בי"ד החזקה (הל' יסודי התורה פ"א ה"א):
יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.
ומסביר הרב קפאח:
והיא לפי משפט השפה הערבית כאשר רוצים לומר שיש במציאות, שמצוי, אומרים "שיש שם".
המילה "שם" מבטאת מציאות. אף כי שימוש זה בא מן הערבית, יתכן שמקורו בתורה. כשהתורה אומרת: "ותמת שם מרים", היא מתכוונת למציאות מיוחדת של מיתה, ועל כן דרשו זאת חכמים שמתה "על פי ה'".
לאחר הקדמה זו, נביא את דברי ה"שפת אמת" (נצבים, תרמ"א):
בפסוק: "אם יהי' נדחך בקצה השמים כו' משם יקבצך ה' אלקיך ומשם כו'". לכאורה "משם" מיותר, רק הפירוש כי מאותן המקומות בעצמם ימצא לנו התיקון בעזרת הש"י אם נתחזק לקדש שמו ית'. גם בהיותינו שפלים כדורותינו עתה יעלו מעשינו לפניו ית' לחן, ויקבץ נדחינו ויקחנו אליו ית'. כן יהי רצון במהרה בימינו אמן.
מאותם מקומות עצמם שה' שלח אותנו לגלות, משם יהיה התיקון. אנחנו יכולים לדמיין את ה"שפת אמת" יושב בגלות, ומתפלל לכך שה' ימצא את התיקון מתוך הגלות. מן המציאות שאנחנו בה – ניקח איתנו דברים אל התקופה שה' יקבץ אותנו. אנו זוכים לראות את זה מתקיים. הגלות לא נמחקת כשאנו זוכים לקיבוץ גלויות. "משם יקחך". אנו לוקחים את הגלות, את הערכים שלמדנו בגלות, איתנו לארץ ישראל.
היסורים אינם לחינם. הם מעמידים אותנו ומחזקים אותנו, ואנו מקבלים מהם כוחות לתקופת הגאולה.
"אתם נצבים – היום". היום הוא המטרה והיעד, ולכן "אתם נצבים". אחר כל היסורים והגלגולים – כל עם ישראל עומד.
בתנחומא מודגש ענין נוסף:
אימתי, בזמן שתהיו "כלכם" אגודה אחת, שנאמר (דברים ד'): "חיים כלכם היום", בנוהג שבעולם אם נוטל אדם אגודה של קנים שמא יכול לשברם בבת אחת, ואלו נוטל אחת אחת אפילו תינוק משברן, וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר (ירמיה ג'): "בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' יבואו בני ישראל ובני יהודה יחדו וגו'", כשהן אגודים מקבלין פני שכינה.
להיות "כולכם", זה תנאי הכרחי כדי להיות "נצבים". לא כולם צריכים להיות זהים ולעשות אותו דבר, אבל צריכים לחיות ביחד.
נראה, שאנו היום מקיימים את הפסוק "אתם נצבים". מדינת ישראל היא אי של יציבות בעולם. היציבות חשובה במיוחד בתקופה של מעבר, כגון מהמדבר לארץ ישראל. גם עכשיו, העולם כולו מתהפך, ומדינת ישראל נשארת יציבה.
מבחינה טבעית, סופות ופגעי טבע פוגעים בכל העולם, ואנו יציבים בע"ה.
גם מבחינה כלכלית, מדינות רבות עוברות קשיים רבים – ואנו אי של יציבות כלכלית.
וכן מבחינה בטחונית. עם כל הקשיים, אנו חשים שהקב"ה בעזרנו.
כל המדינות באזורנו עברו מהפכות ושינויים, "אביב ערבי", ואנו נשארים יציבים.
בכל העולם – נדידת עמים, ואצלנו – קיבוץ גלויות, יותר ויותר עולים מגיעים לארץ.
גם מבחינה מדעית וטכנולוגית אנחנו מהווים בשורה לעולם כולו, בהמצאות חדשות שנמכרות לחברות ענק ובפיתוחים מיוחדים.
זו תקופה עם אור גדול מאוד, שאנו עלולים להסתנוור ממנו, אז ה' דואג לעננים שיסתירו את האור, כמו למשל בג"ץ, שמחליט שצריך לגייס בחורי ישיבות.
ומן הכלל נעבור לפרט. מה אנו יכולים לקחת מן הפרשה.
לכל אחד מאיתנו יש רגעים שבהם הוא בבחינת "אם יהיה נדחך בקצה השמים". הוא מרגיש רחוק, הוא נופל, והוא צריך לאסוף את עצמו ולחזור לעצמו.
התורה אומרת על כך: "משם יקבצך". הנפילות אינן לחינם. מכל נפילה אתה לוקח משהו, אתה נבנה ומתקדם. התורה אומרת זאת בלשון יחיד, כאילו פונה לכל אחד ואחד – "משם יקבצך". מן המקום שבו אתה נמצא, למרות הנפילות הנמוכות ביותר – ה' יקבץ אותך, ותיקח מן המקום הזה דברים להתקדמות ועליה.
יש לנו בטחון שכל אחד יגיע להיות חלק מ"אתם נצבים היום", למציאות של יום ושל אור גדול. האור הוא המטרה של המציאות, וכל הנפילות מטרתן להביא את האדם והעולם אל האור. לכל אדם יש רגעים של חושך, אך החושך זמני, ואחריו עולה שוב האור.
כמעט אין דרך לחיות רק בעליה רוחנית כל החיים. הנפילה כמעט הכרחית, אך מטרתה היא להגיע לעליה שבאה אחריה בכוחות מחודשים.
המטרה היא להגיע ל"אתם נצבים", ליציבות בחיים, להקמת משפחה, לעבודה, ללקיחת כל הרכוש שרכשנו להמשך עליה מעלה מעלה, לשנה טובה ומתוקה בע"ה.
1 המכילתא דורש את הפסוקים שנאמרו לפני מעמד הר סיני (שמות י"ט, ח'-ט'): "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'".