לחיות עם פרשת השבוע – לתקן את אלה
פרשת ויקהל פותחת בפסוק מיוחד (שמות ל"ה, א'):
וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם.
בהמשך לכך מופיע ציווי על השבת ועל בניית המשכן.
בפסוק עצמו לא ברור כלפי מה מוסב הביטוי "אלה הדברים", האם על המשכן שמהווה את רוב הפרשה, או על השבת שבאה מיד בסמוך.
חכמים רואים במילים "אלה הדברים" מקור לל"ט מלאכות שבת (ירושלמי שבת פ"ז ה"ב):
אמר ר' יוסי בן חנינא: 'זה הדבר' אין כתיב כאן, אלא: "אלה הדברים" – 'דבר דברי דברים', מיכן לאבות ולתולדות. רבי חנינא דצפורין בשם ר' אבהו: אל"ף – חד, למ"ד – תלתין, ה"א – חמשה, דבר – חד, ודברים – תרין, מיכן לארבעים חסר אחת מלאכות שכתוב בתורה. רבנן דקיסרין אמרין: מן אתרה (ממקומה) לא חסרה כלום. אל"ף – חד, למ"ד – תלתין, ח' – תמניא. לא מתמנעין רבנן דרשין בין ה"א לחי"ת (לא נמנעים חכמים לדרוש ולהחליף בין האות ה' לאות ח').
רבי אבהו לומד מן המילים "אלה הדברים" את ל"ט מלאכות. אך רבנן דקיסרין דורשים רק מהמילה "אלה". חשוב להם למצוא במילה "אלה" מקור לל"ט המלאכות, אף אם לצורך כך יש להחליף את האות ה' באות ח'. מהי החשיבות במילה זו?
המילה "אלה" מופיעה גם בפרשה הקודמת, וגם בפרשה הבאה. בפרשה הקודמת, בהקשר לחטא העגל, שבו אמרו ישראל (שמות ל"ב, ד'):
אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
ובפרשה הבאה ביחס למשכן (שמות ל"ח, כ"א):
אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן.
ביחס לחטא העגל, יש התייחסות מיוחדת של חכמים בזוה"ק (ח"א ב' ע"א, בתרגום):
…בשעה שהסתום מכל סתומים חפץ להתגלות, עשה בראשונה נקודה אחת, וזה עלה להיות מחשבה. צייר בה כל ציורים, חקק בה כל חקיקות, וחקק בתוך המאור הקדוש הסתום חקיקת ציור סתום אחד, קודש קודשים, בנין עמוק היוצא מתוך מחשבה, ונקרא "מי". ראשית הבנין, קיים ולא קיים, עמוק וסתום בשמו. לא נקרא אלא "מי". חפץ להתגלות ולהיקרא בשם, ונתלבש בלבוש יקר מאיר, וברא "אלה", ועלה "אלה" בשם. נתחברו האותיות אלו באלו, ונשלם השם "אלהים". ועד שלא ברא "אלה", לא עלה "אלהים" בשם. ואותם שחטאו בעגל, על רז שלנו, אמרו: "אלה אלהיך ישראל". וכמו שהשתתף "מי" ב"אלה", כך הוא שם המשותף תמיד, ובסוד זה העולם קיים…
"מי" הוא ביטוי לדבר נסתר. "מילתא דאיתאמרת בשאלה". זהו ביטוי לדבר עליון ומרומם שאנו לא יכולים לפגוש אותו. הגילוי הוא במציאות של "אלה" – בבריאת המציאות המעשית, מרובת הפרטים וההופעות. חיבור של "מי" ו"אלה" יוצר את שם "אלהים".
בחטא העגל, הפרידו החוטאים את "מי", ונשארו עם "אלה אלהיך ישראל". הם ראו במציאות של "אלה", במציאות המעשית, את חזות הכל.
במעמד הר סיני היו ישראל במדרגה עליונה. אך משלא יכלו לעמוד במתח הרוחני הגדול, רצו בני ישראל לוותר על ה"מי", על המציאות העליונה. די היה להם ב"אלה". הניתוק של "אלה" מ"מי" – יצר את החטא הנורא של העגל, שמלוה את עם ישראל עד היום, בכל גלויותיהם וצרותיהם.
מעמד הר סיני, שבו ניתנו לוחות ראשונים, נועד ליצור חיבור אל המציאות העליונה, אל שער החמישים, שאף הוא נרמז ב"מי". שנת החמישים, שנת היובל, בה נאמר (ויקרא כ"ה, י'):
וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ…
היובל, החמישים, הוא מציאות של חירות עליונה מכל השעבודים של העולם החומרי. זוהי המדרגה שהיו בה ישראל במעמד הר סיני.
אולם לא עמדו ישראל במדרגה זו ובמתח הרוחני הנלוה לה, ורצו רק את "אלה", את המציאות המעשית. לא חפצו ישראל לקשור את המציאות המעשית אל המציאות רוחנית. הם ראו את כל עולמם במציאות המעשית, ואמרו: "אלה – אלהיך ישראל".
אולם האמת היא (ישעיהו מ', כ"ו):
שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה…
הבחינה העליונה והנסתרת, בחי' "מי" – בראה את המציאות המעשית, בחי' "אלה".
אם אנו רואים "אלה", רואים עולם חומרי ומעשי, עלינו לדעת שיש מקור לבריאה, יש מציאות נסתרת ועליונה שהיא המקור למציאות שאנו יכולים לראות בעינינו.
לא כל דבר ניתן לראות בעיניים, להרגיש ברגשות ולחשוב בשכל. יש מציאות עליונה שאיננה נקלטת בחושינו ובשכלנו, אולם היא ממשית, וחשוב לאדם להכירה ולהתחבר אליה. ניתן לקבל מן המציאות העליונה כוחות, שמאפשרים לחיות בעולם של "אלה".
זהו הלימוד מן ההופעה של "אלה" בפרשה הקודמת, בחטא העגל.
חז"ל דורשים את פתיחת פרשת פקודי במילה "אלה" (שמות רבה פרשה נ"א, ח'):
…כך ישראל, נתנו זהב לעגל עד שאמר להם די, ונדבו זהב למשכן עד שאמר להם די, שנאמר (שמות ל"ו): "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר". אמר הקב"ה: יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל. אמר הקב"ה לישראל: בשעה שעשיתם את העגל, הכעסתם אותי ב"אלה אלהיך", עכשיו שעשיתם המשכן, ב"אלה" אני מתרצה לכם, הוי: "אלה פקודי המשכן". אמר הקב"ה לישראל: בעולם הזה ב"אלה" נתרציתי לכם, וכן לעתיד לבא, שנאמר (ישעיה מ"ט): "הנה אלה מרחוק יבאו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים", ואומר (ישעיהו ס'): "מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארבותיהם".
"אלה אלהיך ישראל" מתוקן על ידי "אלה פקודי המשכן".
יש לשים לב, שהמדרש לא מזכיר כלל את "מי". רק בסוף המדרש יש רמז לכך, בפסוק: "מי אלה כעב תעופינה".
מהי משמעות הדברים?
שם "אלהים" מורכב משתי בחינות. מן הבחינה הגלויה, "אלה", עולם הטבע שאנו רואים אותו לעינינו, ומן הבחינה הנסתרת, בחי' "מי". שם אלהים מתגלה בטבע, אבל יש לו נקודה פנימית, שהיא בחי' "מי".
עם זאת, ל"ט המלאכות נדרשות מן המילה "אלה" בלבד, ללא "מי".
הכשלון של ישראל בעגל היה בהתייחסות לא נכונה ל"אלה". לא רצו ישראל לעסוק בכלל העליון. הם ראו את כל חייהם בעיסוק בדברים הקטנים של החיים הגלויים. רצון זה הביא אותם לנתק את "אלה" מ"מי". רצו לחיות בעולם שלהם, להרגיש טוב עם המקום שבו הם נמצאים, ודי להם בכך. לא חפצו במתח רוחני הנובע מן הרצון המתמיד לחבר את העולם המעשי עם עולם רוחני, מן הרצון לעסוק בכלל הגדול של המציאות.
כיצד מתקנים קלקול זה? לא בכך שמוסיפים "מי", אלא בכך שחיים את "אלה" בצורה נכונה. על כן אומר משה לבני ישראל: "אלה הדברים אשר ציוה ה'". האלה בא מציווי ה', ורמוזות בו ל"ט המלאכות.
הרב קוק מבאר (???): "המלאכות בכללן באות מתוך פרודו של עולם". "אלה" זו בחינה של פירוד, ריבוי של דברים שונים זה מזה. על כך אומרים בירושלמי: "זה הדבר אין כתיב כאן" – אין מדובר בעולם מאוחד, הרמוז במילה "זה", אלא בעולם של דברים נפרדים.
"אלה הדברים – אשר ציוה ה' לעשות אותם" – את ריבוי הכוחות והמלאכות עושים במשכן, ולא עושים בשבת. המלאכות שימשו לבניית המשכן, ונאסרו בשבת.
התורה עוסקת בעולם הנפרדים, ומתקנת אותו באיסור המלאכה. יום אחד בשבוע נאסרה המלאכה, הרמוזה במילה "אלה". האיסור הזה משנה את ההתייחסות אל "אלה", אל העולם המעשי.
התיקון לא נעשה על ידי חיבור אל "מי". "מי" הוא עולם נסתר, שהאדם לא יכול להתחבר אליו. הדרך היא להתייחס נכון אל "אלה". יום אחד עליך לשבות ממלאכה. השביתה נותנת לאדם את ההבנה הפנימית, שהעולם הנפרד בא מאת ה'. כך מתחבר האדם אל ה"מי" בצורה נפשית, רוחנית ושכלית.
כשאדם שובת ממלאכה יום אחד, הוא מבין שיש משהו מעליו, שמורֶה לו מה לעשות וממה לשבות, וממילא יש לו חיבור אל העולם הרוחני, אל ה"מי".
בימי החול אתה יכול וצריך לעשות את המלאכות, אך ביום השביעי – לא. בשבת אין "אלה", וממילא מגיע האדם אל "מי", אל הכלל. "אלה" – ריבוי של פרטים. מה מאחד את הפרטים הרבים? היום השביעי, הנקודה הפנימית המאחדת את ששת הקצוות. זוהי השבת, "רזא דיחודא".
ה"שפת אמת" מאיר נקודה נוספת בענין זה (ויקהל, תרל"ז):
"ויקהל משה כו' ויאמר כו' אלה הדברים כו' לעשות אותם". לפי הפשוט קאי על מלאכת המשכן שנאמר אחר כך. אמנם הקדים להם מצות השבת, כי בזה הקהיל אותם. כי באמת על ידי החטא בעגל ניטל מהם האחדות כמו שנאמר: "אלה כו'", לתקן חטא של "אלה אלהיך כו'". פירוש, שנפלו למקום הפירוד והריבוי, וזה נתקן על ידי מלאכת המשכן שהוא התקרבות הנפרדים לקשר הכל בשורש האחדות, ולכן במשכן הי' כל מיני ל"ט מלאכות, שהוא שורש כל המעשים להחזירם אל מקור האחדות. אך איך יכולין לבוא לזה הוא על ידי השבת שמצוה זו לא נאבד מהם, ונתאחדו בשבת בשורש האחדות, ולכן הקדים השבת. והוא ענין כלל ופרט, ופרט צריך לכלל, וכלל לפרט. ששבת הוא הכלל, ובימי המעשה הוא התבררות כל הפרטים ולבטלם להשבת…
המשכן קושר את כל הדברים הנפרדים, ועושה אותם לאחד. במשכן נאמר (שמות ל"ו, י"ח):
וַיַּעַשׂ קַרְסֵי נְחֹשֶׁת חֲמִשִּׁים לְחַבֵּר אֶת הָאֹהֶל לִהְיֹת אֶחָד.
על ידי הקרסים מתחברים החלקים הנפרדים של האהל "להיות אחד". "לחבר את האהל" – ראשי תיבות: אלה.
ריבוי המלאכות במשכן יוצר משכן אחד, וריבוי המלאכות ביום חול יוצר את יום השבת שהוא בחי' "אחד".
השבת וימי החול הם בחינה של "כלל הצריך לפרט, ופרט הצריך לכלל".
השבת היא מציאות של כלל – מציאות עליונה. אך אי אפשר להיות ב"יום שכולו שבת" בעולם הזה. השבת זקוקה לימי המעשה. כדי שיהיה יום אחד של מנוחה יש לעבוד בששת ימי המעשה. אם אין עבודה – אין מנוחה.
ימי החול זקוקים לשבת. כדי שלא ישאר העולם בבחינה הנפרדת, ויתאחדו הפרטים כולם בכלל אחד – זקוקים ימי החול לשבת שמאחדת את כל הפרטים.
התיקון לחטא העגל איננו בחיבור של "מי" ל"אלה", אלא ביצירת התייחסות נכונה אל "אלה". ב"אלה" הכעסתם, וב"אלה" נתרציתי לכם. הריצוי הוא בכך שנבנתה בעם ישראל התייחסות נכונה אל "אלה". ממילא יתחבר "אלה" אל "מי".
כיצד אנו יכולים "לחיות עם פרשת השבוע" ביחס לדברים אלו?
בעבודה האישית של כל אדם, חשוב לזכור, שהתיקון הוא בהתייחסות נכונה אל "אלה". כך נוצר החיבור של "אלה" אל "מי".
התיקון הוא בבניית המשכן, בעשיית מלאכה בששת ימי המעשה – אך לזכור גם את יום השבת. השבת נותנת תוכן לאדם ולחייו, וממילא נוצר חיבור אל "מי".
היישום הוא בכך שאדם לא עושה מלאכה בשבת. המלאכות ממלאות את ימי החול של האדם. השביתה בשבת מן המלאכות יוצרת באדם התייחסות נכונה אל העולם המעשי.
אנו לא נדרשים לשינוי חריף בחיים. צריך האדם להמשיך את חייו, לעבוד ולעסוק בעולם המעשי, אך לעשות זאת בדרך שיש משמעות לעשייתו. אל לו לאדם לשבור את העולם המעשי, אלא ליצוק תוכן ומשמעות לחיי המעשה, וכך הוא קושר לכך את בחי' "מי".
הרב קוק זצ"ל, באגרתו לבית הספר לאמנות "בצלאל", כתב להם על הצורך לשמור את הגבולות (אגרות ראי"ה ח"א, אגרת קנ"ח):
גם אחרי הנצחון הגדול, שנצחה היהדות כמעט את האלילות, על מרומי העולם הקולטורי, השאירה לה כנסת ישראל קו אחד לאות עולם, על גבורת ישע ימינה, – על פי התורה הכתובה והמסורה. קו כזה, אשר גם בעת תקטן מדת ארכו על ידי שערי בינת ההוראה המתאמת עם צרכי החיים, במובנה הנכון הריאלי והאידיאלי, מכל מקום גם תחת מחבא הנקודה האחת, אשר לאורך ימים תשאר, יתכנס כל הרוח האדיר והגדול, המבטא את עז נצחונה בעבר, ואת אדיר תקותה לעתיד.
כל המרחב הגדול של הנוי וההידור, היופי והציור, מותר לישראל. רק קו אחד, שרטוט אחד, הנראה לכאורה ארוך הרבה, אבל באמת הוא גדול רק באיכותו, ולא בכמותו. הוא אומר הרבה ברוחו, אבל רק מעט הוא פוגם את החרשת והאמנות, למרות כל המגמות האדירות שלו: "כל הפרצופים מותרים חוץ מפרצוף אדם". אמנם רק פרצוף אדם בתמונה בולטת ושלמה, וגם על זה ישנם דרכי בינה, להעזר על ידי חברת אומן עוזר שאינו בן-ברית, לעת השכלול האחרון של התמונה המיוחדת, שבה נמצאים תנאי האיסור, אמנם רק נקודה קטנה תשאר מכל הקו הארוך, אבל מה רבו מחשבותיה : התמונות המיוחדות לאליליים, בין בעולם האלילי העבר וההוה, ובין בעולם הנוצרי, תתעב כנסת ישראל ולא תוכל שאתם.
החופש האמנותי זקוק להגבלה קטנה – איסור לעשות פרצוף אדם. ההגבלה הקטנה הזו הופכת את כל האמנות לענין תורני, בעל משמעות. הרב קוק לא קרא לסגור את בית הספר "בצלאל". יש מקום ותפקיד חשוב לאמנות. אך יש צורך בשמירת הגבולות, גם אם זו הלכה אחת קטנה. ההלכה הזו מובילה לכך שהחופש בא מתוך התורה, ואין זו השתעבדות לעולם החומרי ללא גבולות.
אנו נמצאים בתקופה של בחירות, שזה זמן העלול לפירודים. "אלה מצפון ואלה מים", אלה מימין ואלה משמאל.
עלינו לדעת שהתפקיד שלנו הוא לחבר.
מצביע כל אחד על פי הבנתו, ויש מקום לברר זאת בצורה עמוקה. אך העיקר הוא החיבור.
מספרים ששאלו את הרב קוק באחת ההזדמנויות מה להצביע, והוא אמר שאם היה אפשר היה צריך להכניס את כל הפתקים למעטפה, וכך להצביע. כל המפלגות רוצות טוב, ומאמינות שדרכן היא הדרך להביא טוב.
על כן אל לנו להיכנס, בצד הנפשי והמעשי, למחלוקת. עלינו לזכור שהבחירות הן ביטוי לכלל ישראל. כלל ישראל מונהג על ידי הקב"ה, ודברים כלליים לא נקבעים על ידי מעשים פרטיים של אדם זה או אחר. שומר ישראל עדיין שומר אותנו.
על כן עלינו לנהוג בנחת, ולחבר את הנפרדים.
בע"ה נזכה לאחדות, ומכוחה לחיבור "אלה" עם "מי", ושם אלהים יוביל את חיינו לאורך ימים ושנים טובות.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.