לחיות עם פרשת השבוע – קיבוץ גלויות – בשמחה?
פרשת חוקת היא פרשת המעבר מדור המדבר לדור באי הארץ. הפרשה מתרחשת לקראת סוף מסע ישראל במדבר, בשנה השלושים ושמונה ליציאת מצרים. הנהגת העם מתחלפת. הפרשה מספרת על מות מרים ואהרן, ויחד איתם נעלמים הבאר וענני הכבוד.
ישנו דבר מיוחד בפרשה, וניתן לקרוא לה – "קו פרשת המים". המים מופיעים פעמים רבות בפרשה.
בתחילת הפרשה, בפרשת פרה אדומה (במדבר י"ט, י"ז):
וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי.
בהמשך, לאחר מות מרים (במדבר כ', ב'):
וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן…
בעקבות בעיה זאת אנו קוראים על פרשת מי מריבה (במדבר כ', י"ג):
הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם.
לאחר מכן ישראל מבקשים לעבור באדום (במדבר כ', י"ז-י"ט):
נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ… וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה.
בהמשך הפרשה מופיעה "שירת הבאר" (במדבר כ"א, י"ז):
אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ.
ולבסוף, מבקשים בני ישראל לעבור בארץ האמורי, ושוב (במדבר כ"א, כ"ב):
אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ.
מה המאפיין המיוחד של המים, שבעבורו הם מאפיינים את תקופת המעבר בין המדבר לארץ ישראל?
מצב הצבירה של המים – הנוזל – הוא גבול בין המוצק ובין הגז. זהו מצב צבירה מיוחד, שמאפשר שימושים רבים במים.
בתחילת הפרשה אנו פוגשים את המים כמטהרים. עיקר הטהרה של המים היא על ידי טבילה במקוה. הטבילה היא מצב מיוחד שבו האדם נכנס כולו אל המים ומתבטל אליהם. אל המוצק מכניסים את האדם רק לאחר מותו… במים, לעומת זאת, האדם נכנס כולו – ומתבטל אליהם, וכך היא טהרתו. הכיצד?
כשאדם מתבטל אל הטבע – הוא מקבל את תכונת הטבע. הטבע הוא טהור ואינו יכול להיטמא (משנה עבודה זרה פ"ג מ"ה):
הגוים העובדים את ההרים ואת הגבעות – הן מותרין ומה שעליהם אסורים… רבי יוסי הגלילי אומר (דברים י"ב): "אלהיהם על ההרים", ולא ההרים אלהיהם.
מי המקוה הם מים בצורתם הטבעית, ועל כן האדם המתבטל אליהם מקבל את טהרתם ונטהר.
שימוש נוסף של המים הוא נקיון. גם הנקיון של המים נובע מנוזליותם. הם זורמים ושוטפים ולוקחים איתם את הלכלוך.
המים משקים – את האדם, את החי ואת הצומח. תכונת ההשקיה של המים נובעת מיכולתם של המים להעביר חומרים חיוניים אל הצמח. גם בגוף האדם המים מעבירים חומרים חשובים ממקום למקום.
המים הם הגבול בין המציאות המוצקה למציאות האוורירית. זהו המעבר מן המדבר אל ארץ ישראל.
נעמוד על ענין אחד מתוך הפרשה, ולאורו ננסה להתבונן על אירועי השבוע.
פרשת מי מריבה, היא פרשה שיש הרבה מה להעמיק בה. השל"ה ("תורה אור" חוקת, ט"ז) אומר שכל המים שמופיעים בפרשה, נדרשים על התורה. בתיקוני זוהר, דורשים חכמים את ענין מי מריבה על התורה (תיקון כ'-כ"א, מ"ד ע"א, בתרגום):
ומשום כך "שמעו נא המורים", ובגללם "ויך משה את הסלע במטהו פעמיים", שאם לא היה מכה בה, לא היו טורחים ישראל ותנאים ואמוראים בתורה שבעל פה שהיא סלע, אלא נאמר בו: "ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו", בלא טורח. והיה מתקיים בהם "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", והיו יוצאים המים בלא קושיא ומחלוקת ופסק, משום שהשכינה שנאמר בה "הלא כה דברי כאש נאום ה'", היתה שורה בפיהם של ישראל, שהיא התורה שבעל פה, שהיא "סלע" – (אותיות) על ס, שהם ששים מסכתות.
אילו לא היה מכה משה את הסלע, כל המציאות של התורה בעם ישראל היתה שונה. היתה זו תורה מענגת, בלי טרחה, בלי קושיות ומחלוקות. כיום לימוד התורה הוא קשה, האמת לא ברורה ונגלית לעין, ועל כן רבים נותרים בבלבול, בריחוק ובחוסר קשר לתורה. זוהי התוצאה הקשה של הכאת משה בסלע.
מהי המשמעות של דברים אלו?
נראה, שבעומדם לפני מי מריבה, עמד עם ישראל פעם נוספת בפני האפשרות לתקן את הבריאה, ולחיות בגן עדן.
אדם הראשון נברא והושם בגן עדן. היתה לו הזדמנות לחיות חיים נעימים מענגים ומלאי שמחה. חיי עדן. אך אדם הראשון בחטאו החטיא את ההזדמנות, וגורש מגן עדן.
לאחר שנים, כשעמדו ישראל על הר סיני וקיבלו את התורה, שוב היתה זו הזדמנות לתקן. חז"ל דורשים שלוחות ראשונים הביאו את עם ישראל לחירות גמורה, חירות ממלאך המוות, מיצר הרע ומשעבוד מלכויות. אמר להם הקב"ה (תהלים פ"ב, ו'): "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם". אך שוב חטאו ישראל – בעגל – והחטיאו גם את ההזדמנות הזאת.
כעת, ערב הכניסה לארץ ישראל, שוב יש הזדמנות לבחור בטוב, ולהנהיג את עם ישראל ואת המציאות במקל נועם, במקום מקל חובלים. יכלו עם ישראל להיכנס לארץ ישראל עם משה רבינו, לבנות את בית המקדש, ולהגיע לשלמות – מקדש וכהונה, נבואה, סנהדרין ומלך. אך שוב, משה מכה בסלע, חוזרת המציאות של החטא והבלבול.
כדי ללמוד מן הדברים אלינו, נלמד מדברי האר"י הקדוש, הקושר את חטאו של משה שהכה בסלע, אל תיקון העולם בימות המשיח (ספר הלקוטים, חקת):
והעונש של משה שלא נכנס לארץ, היה מדה כנגד מדה, אמר הקב"ה אני הייתי רוצה ליתן להם המים בלתי טורח, ואתה הכית בהכאתך קליפה, ולא קדשת אותי, לכן לא תביאו את הקהל הזה, ותשאר אתה עמהם במבר, עד שבכל הגלגולים תהיה עמהם, עד ימות המשיח, שאז תתברר הקליפה מה שבתוכה, אז תכנס בארץ עמהם.
חטאו של משה מתוקן בימות המשיח, ואז הוא יכנס לארץ.
אנו היום בדור של גאולה, ואנו יכולים לתקן את חטאו של משה. שמא אנו עומדים שוב בפני ההזדמנות לבחור בטוב ולתקן את העולם.
אחד הביטויים הבולטים של ימות המשיח זהו קיבוץ גלויות, כדברי הרמב"ם (הלכות מלכים פי"א ה"א):
המלך המשיח עתיד לעמוד… וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו, שנאמר: "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'"…
ימות המשיח זה קיבוץ גלויות.
השבוע חווינו את הקושי שיש בקיבוץ הגלויות. מי שנולד בארץ, לא יודע להעריך את המשמעות של לעלות לארץ – הקושי בשפה, המנטליות השונה, קשיי הפרנסה, הפער התרבותי – כל אלו מקשים מאוד על כל מי שעולה לארץ. אין לנו אלא להעריץ כל מי שעשה את הצעד הגדול הזה.
פעמים רבות, העליה לארץ מלווה בקושי. הסמכות ההורית נפגעת, והנוער מגיע לפעמים למקומות קשים, לאלכוהול ולסמים, חלילה. הקשיים גורמים לרצון לברוח מהמציאות. מכאן ועד פעילות עבריינית המרחק קצר, ואז המשטרה לוקה בשיטור יתר. אנו לא יודעים "מה הביצה ומה התרנגולת".
אלו הן בעיות שהממשלה לא יכולה לפתור. הממשלה יכולה להזרים כספים, אבל זה לא מספיק. צריך לקבל את העולים אל תוך החברה הישראלית, בצורה מלאה. אנו צריכים לעשות כל שביכולתנו, כדי שקיבוץ גלויות יהיה תהליך של טוב ועונג, ולא של קשיים.
אנו בישיבה לקחנו על עצמנו להיות שותפים בקליטת העליה של בני המנשה. רצינו ליצור קליטה אחרת, שבה אין נשירה של הנוער. השקענו הרבה בלימודי המקצוע של ההורים, כדי שהם ישארו משמעותיים לילדיהם וכדי שקשיי הפרנסה לא יגרמו למשברים נוספים.
נדרשת השקעה גדולה מאוד כדי שעליה לארץ לא תהיה מלוה בנפילות ובמשברים. תפקיד גדול מוטל על הציבור – להיות שותפים כל האפשר בקליטת העליה, כדי שתהיה בצורה טובה ונעימה. אנו עומדים עכשיו בפני נסיון – איך יגיעו אלינו ימות המשיח.
הזכרנו פעמים רבות את דברי ה"לשם" (הקדמות ושערים, שער ו', פ"ח):
כי מאחר שתכלית הבריאה שהוא בשביל התיקון דלעתיד אשר לימות המשיח ולחיי העולם הבא, הנה הוא יעשה על כל פנים שיתוקן הכל על ידי העונשים גם כן, כי על ידי כל התלאות שבהעולם הזה והעונשים אשר לאחר מיתה יתבטל הרע כולו ויכלה כל הטומאה והזוהמא ויהיו כל העונשים גופה גם כן לסיבה גדולה להתיקון העתיד ולהגילוי דטוב הצפון וכנ"ל, אם כן שמא יאמר אדם שילך באיזה דרך שירצה כי אין רצונו של הקב"ה בזה יותר מבזה מאחר שתכלית הכוונה הרי יעשה על כל פנים. לכן אמרה התורה 'ובחרת בחיים', כי רצונו של הקב"ה הוא רק שיעשה התיקון אשר בתכלית כוונתו ית"ש על ידי קיום התורה והמצוה דוקא
העולם יגיע לתיקונו ולתכליתו. השאלה היא אם זה יהיה בדרך הטובה, או חלילה בדרך עונשים והקלקול, דרך חתחתים. גם על ידי עונשים אפשר לבטל את הרע ולהגיע אל הטוב. אך התורה מצוה אותנו: "ובחרת בחיים". עלינו ללכת בדרך הטוב.
לצערנו, מאז אדם הראשון ועד היום, הבחירה היתה בדרך קשה. האם הפעם נצליח לבחור בטוב?
בהמשך דבריו אומר בעל ה"לשם" (שם, פ"ט):
שהגאולה העתידה אינו תלוי בתשובה ובמעשים טובים כלל. וכן כתב רמב"ן בפ' האזינו שהבאת גאולה העתידה אין בה תנאי בתשובה ועבודה אלא שהיא מובטחת לבוא על כל פנים ע"ש. ומה שנמצא בכמה אגדות שתלוי בתשובה. הנה הוא על פי מה שאמרו שם בסנהדרין (קי"א א') כי אחד מעיר מזכה כל העיר כולה ושנים ממשפחה מזכין כל המשפחה כולה. וכן הוא מבואר במדרש הנעלם (בזוהר חדש פ' נח סמוך לסופו) שאמר שם ר' אליעזר בפירוש כי הגם שהכל תלוי בתשובה אך אי יחזרון בתשובה אפי' חדא כנישתא בזכותם יתכנש כל גלותא ע"ש. ובאמת הרי ישנם כמה צדיקים בכל דור ודור על כל פנים.
די בכך שקהילה אחת תבחר בטוב, כדי לזכות את כל עם ישראל. איננו יודעים כמה אנשים הם "חדא כנישתא". יתכן שזה אנחנו. לכן אנו צריכים להחליט שאנחנו בוחרים בטוב, כדי לזכות את כל עם ישראל.
אנו צריכים לבחור בטוב בקיבוץ גלויות, ולעשות כל שביכולתנו כדי שזה יהיה בשמחה ובעונג, ולא בקושי ובצער.
אנו צריכים לבחור בטוב בתורה, בתפילה, בצדקה, בבין אדם לחבירו – בכל הדרכים ובהמובנים. אנו פונים לה' – אנו בוחרים בטוב, ואתה תנהיג אותנו בדרך הטוב והרחמים.
בע"ה נבחר בטוב, נוסיף אור וטוב בעולם, עד לגאולה השלמה.