לתפיסתם של מבארי המידות

הנזיר שאל את הרב:
רבינו, קדושה יש אצלו, רוח השפעה סגולית
האם יש גם תורת הרב, תוכן לימודי מסויים, מה, שיטה?
והתשובה הייתה: כן! ודאי!

שיחה כזו יכולה היתה להתנהל גם ביחס לדברי הרב בעולת ראי"ה על ברייתא דר' ישמעאל:
אורות הקודש, אורות מקוריים עליונים ותחתונים, לשון פיוטית מרוממת יש כאן,
האם יש שיטת הרב בהבנת מידות שהתורה נדרשת?
והתשובה בודאי הייתה: כן!

חכמי הנגלה בעיסוקם במידות שהתורה נדרשת בהן, נגעו בהגיון המידה, דרך שימושה ובשאלות העולות מהגיון המידות.
חכמי הנסתר סללו דרך להבין שהמידות רומזות להנהגת הספירות ולכללים השייכים לתורת הנסתר.
האר"י הקדוש מבאר את המידות כדרכי הנהגת הקב"ה את עולמו.
הרמ"ע מפאנו מבאר את המידות כחוקי חיים ומנהגו של עולם.
כל אחד בסגנונו מתאר את המידות והנהגתם, בשפת הנסתר.

הרב קוק חידש וסלל דרך חדשה
ראשית השפה. אין הרב מדבר בלשון נסתר כך היא דרכו בשאר מקומות, שאינו עוסק בשפת הנסתר.
אין הרב מדבר על דרכי הנהגת הקב"ה את עולמו, אף אינו נשען על מאמרי חז"ל הקובעים חוקי חיים.
הרב רואה במידות צורת התנהגותם של העולמות העליונים המשפיעה על התנהגותו של עולמינו ועל דרך דרישתנו את התורה.
לדוגמא גזירה שוה
לשון האר"י:

לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין חסד לגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמור, אלא גזירה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת.

לשון הרמ"ע מפאנו:

גזרה שוה והיא פעולת התפארת הגוזר ומסרס הקלפות בכח עליון כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה להשואת מדותיהן ליתן את האמור של זה בזה ואין אדם זה היודע דעת עליון דן גזרה שוה מעצמו… אלא אם כן קבלה מרבו כתר עליון ורבו מרבו עלת העלות.

לשון הרב קוק:

אורות הקדש, החיים בחיים עליונים ברום עולמים בצחצחות אידיאליהם, ספוגי קדש קדשים, מכים הם גלי אורי אורים, וכשאור ההשויה פוגש את האור השני המתיחש אליו הרי הכח הפנימי של אור דבר ד' מבטא את הדבור בצורה שוה במלולה… ואז תתכונן המדה הזאת של גזרה שוה.

האר"י	מגזרה שוה	ההנהגה בעולם – הנהגת ג"ש	חוק
הרמ"ע מפאנו	גזרה שוה	מנהגה של התפארת	לחתוך
הרב קוק	ומגזרה שוה	התנהגות אורות הקודש מכוונים המידה	מילה

לאר"י גזירה היא חוק כמו גזירות חכמים זאת חוקת התורה.
לרמ"ע גזירה היא מלשון לגזור, לחתוך.
לרב קוק גזירה היא "מילה" כמו תרגום של "למול" לגזור ע' נזיר קול הנבואה ע' פ"ה.

הרב קוק מתאר תהליכים מדהימים בעולמות עליונים אשר משפיעים על עולמינו ועל דרישת התורה.
עיקר שיטתו יש ללמוד מן הפתיחה משלש עשרה מידות וכו'.
הרב מבאר שהמספר שהוא אחדות, הריבוי המתאחד והאיחוד המתפזר.
אחדות התורה וההויה מתבטא בתפקידה של תורה לפאר שמו של נותן התורה בעולמות א"ס ומכאן הקשר בין תהליכים בעולמות לבין התורה המתאחדת עליהן ומפארת שמו על ידיהן, ועל ידי השימוש במידות. התנהגות העולמות מופיע בתורה והשימוש בתורה בדרשותיה, מפאר שמו של נותן התורה בעולמות שברא מראש ועד סוף.
מתוך כך יש תביעה למצוא את הקשר בין המידה לבין תוכן ההנהגה של העולמות העולה ממנה.
גם מדברי האר"י עולה תביעה להבין קשר ההלכה הנלמדת להנהגה האלוקית העולה מן המידה בה נדרשת.
לדוגמא יציאת מצורע מחוץ למחנה נלמד מדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד
חדש נלמד בדבר שיצא לידון בדבר החדש
מתוך כך נביא דוגמא לשימוש בדרכו של הרב להבנת לימוד במידה שהתורה נדרשת

ראשי פרקים:
הנזיר – יש שיטה
חכמי הנגלה הגיון דרך השאלות
חכמי הנסתר רמזים להנהגת הספירות והעולמות העליונים
האר"י הנהגת הקב"ה את עולמו
הרמ"ע מפאנו חוקי חיים מנהגו של עולם
הרב קוק סלל דרך. שפה
צורת התנהגות עולמות עליונים המתגלים בעולמינו ובתורה
התורה מאוחדת הכל מעולמות עליונים אל התורה והעולם ומתבטא במידות שהשמוש בהם מאחד התורה עם המציאות
גזירה שוה כדוגמא
תביעה לקשר בין מידה לתוכן
יציאה מחוץ למחנה חדש
דוגמה לשימוש במידת "דבר חדש".

להבנת דברי הרב קוק

מקל וחומר

ושני המזוגים יחד בונים את שלמותה של המדה, שהיא מאוחדת משני הזרמים, העליוני והתחתיתי, שמשניהם יחד מתחצבת היא מדתה של תכונת הקל וחומר.

מגזרה שוה

… שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה… ואז תתכונן המדה הזאת של גזרה שוה.

מבנין אב

… האורה העליונה מתבזקת, והיתה לים של נגוהות להאיר מחשכים, מבנין אב משני כתובים.

מכלל ופרט ופרט וכלל

… והפרט שב וחוזר ומתבסם בעוצם ים החיים של מקור קדש הקדשים אשר להכלל. ובא התכן החודר בעשר עז קדש, במדותיה של תורה, מכלל-ופרט ומפרט-וכלל.

מכלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט

… והננו מודדים בזה מדתה של תורה, הארוכה מארץ ורחבה מני ים, להיות מופעים מגודל הכלל העליון של שאיפת כל מקור החיים, המתגלה בהמוני המונים, של דברים מוגבלים וקצובים… החוזרים תמיד לשוב ולהאחז, במקורם העליון, אור ה'.

עד כאן מידות הפותחות באות "מ", ללמדך שהמידות שהתורה נדרשת באות מתהליך העליון למעלה מן המידה, והן, המדות באות ממנה.
מכאן ואילך אין המידות פותחות ב"מ" אלא מתארות תהליך עליון שהוא מקור המדה. במדות "כל דבר שהיה בכלל" מתאר הרב תהליך בעולמות ונשאר בתהליך זה.
קל וחומר, גזירה שוה, בנין אב, ומדות כלל ופרט לסוגיהן, הן מידות של התורה הנלמדות ויונקות מהתהליכים ואורות עליונים.
"כל דבר שהיה בכלל" אינו מידה בתורה, אלא ביטוי המתאר תהליך ומציאות עליונה, ואנו משתמשים בתיאור זה, לתאר גם מדותיה של תורה.