שלש הוראות יש למילה גזירה.
א. לשון מילה (ועי' בקול הנבואה עמ' פ"ה ובהערה מ"א).
ב. לשון חיתוך וסירוס.
ג. לשון דין כמו גזירת חכמים.
לרב קוק1 גזירה לשון מילה, שהמילים שוות.
לרמ"ע מפאנו2 גזירה שוה לשון סירוס הקליפות וגזירתם.
לאר"י3 נראה שגזירה שווה היינו הדין שווה בשניהם וגזירה כמו גזירות חכמים.
* * *
לשון האר"י בהנהגת גזירה שוה:
לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין חסד לגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמור, אלא גזירה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת.
בדבריו הזכיר האר"י כמה אפיונים למדת התפארת: מכריע, קו השוה, ממוזג, ממוצעת.
בנוסף לדברים שנאמרו כאן, הזכירו המקובלים עוד כמה הנהגות המיוחדות לתפארת, וכולן בכלל הנהגת גזירה שוה. כגון, מיתוק, כולל, שווי משקל (שאולי קשור לקו השוה שנזכר לעיל).
תפארת שהוא המכריע
בכמה מקומות בכתבי האר"י נזכר הביטוי
התפארת מכריע בין חסד וגבורה
הרמח"ל הזכיר הנהגה זו בסדר החדשים (ליקוטים)
ניסן אייר – ימין ושמאל, תפארת – סיון מכריע, ולכן בו ניתנה תורה שהיא בתפארת וכל נשמות ישראל בזה הזמן מקבלים התורה כפי מה שהכינו להם בימות השנה.
הרמ"ק דבר באריכות בגודל שלימות ומעלה ההכרעה, בשער המכריעין שבספר פרדס רימונים:
בהאציל הקב"ה אצילותו האציל שני מידות הפכיים שהם החסד והגבורה. שהשכר והענש נמשך מהם ויען כי פעמים יקרה היות העולם צריך אל הענש אבל לא כ"כ וכן יצטרך לפעמים אל השכר אבל לא כ"כ, לכן האציל המאציל קו האמצע בין שתי הקצוות והוא הנקרא הקו המכריע.
… כי אין א' משני קצוות האלה כוונת בריאת העולם ולא בעל הקצוות שלם4 כאשר נבאר. הוכרח להיות בין ב' הקצוות מכריע והוא קו הרחמים, כי מצד החסד מיימינים לכף זכות, ומצד הגבורה משמאילים לכף חובה, וקו הרחמים מכריע ביניהם…
ולפי שאין המים והאש מתערבים יחד אם לא ע"י אמצעי לרוב רחקם, הוצרך אל האויר שהוא קו האמצעי המכריע שהוא כלול מב' הקצוות, ולכן נק' שמים שהכונה אש ומים. ויש לשאול כי היה ראוי שיאמר מים אש כי המים הם תחלה כדפי' א"כ היה ראוי שיאמר מימש. וי"ל כי כיון שכוונת ההכרעה להיות מטה כלפי חסד כדפי', לזה אמר תחלה שמים אש המושבים אל המים. וזה כונת המשנה (אבות, פה) כל מחלוקת שהוא לשם שמים סופה להתקיים דהיינו חסד וגבורה שהם במחלוקת, וחפצים בהכרעה האמצעית… ולכן סופה להתייחד ולהתקיים שהיא בתוך הקדושה והאצילות הטהור. אבל המחלוקת שאינה לש"ש שאינם חפצים בהכרעה רק מחלוקת לקנטוריא… ולפיכך נאמר בו הבדלה … כמו שהיה בענין קרח ועדתו שהיה עקרם לוים מצד הגבורה ואהרן הכהן איש החסד ומשרע"ה היה קו המכריע שהיא מדתו. ולא רצו עדת קרח בהכרעה לפיכך נאמר בהם הבדלה כענין (במדבר, טז) הבדלו מתוך העדה הרעה.
בקו השוה – בחינת משקל
בביטוי "הכרעה" משתמשים גם בענין משקל שהוא מכריע לכאן או לכאן. מלבד היותה מכריעה משמשת התפארת גם כמשקל.
כתב בקהילת יעקב ערך משקל:
ובתיקונים דף קכ"ז: "משקל דא ו'", ביאור דמשקל הוא תפארת ע"ש.
והגר"א בביאורו לספרא דצניעותא פרק א' כתב לפרש הביטוי בספ"ד מתקלא קאים בגופיה.
"מתקלא קאים בגופיה" – אע"ג דהתחלת המתקלא הוא החו"ג שנכנסין ברישא דז"א, לא תאמר שג"כ המתקלא ברישא דלא אתיידע, אלא "בגופיה" שהם חסד וגבורה והם נשתתפו ע"י תפארת שלו והם המתקלא כידוע כף זכות כו' כנ"ל. וכן בכולם הן חג"ת (חסד, גבורה, תפארת) המתקלא ומאזנים. והן מנהיגין ודנין את העולם כידוע בזוהר בהרבה מקומות רבו מלספר.
וכן כתב בספר בית עולמים (דף קל"ט):
כידוע שתפארת הוא מכריע וכולל חסד וגבורה ולכן אמר דתליין בשקולא והוא סוד המתקלא כף זכות וכף חובה חו"ג ולשון חק מכריע בינתיים – תפארת שהוא מכריע וכולל שניהם.
דרך ממוזג
כתב השל"ה בספר תולדות אדם:
"ו" שהוא סוד קו זהו תפארת כי נוגע ששלשה קוין הן קו החסד, קו הדין, קו הרחמים. קו הרחמים הוא תפארת ממוזג וכולל כל הקוין על כן תפארת כולל ששה קצוות ומשפיעים למלכות.
ובספר קהלת יעקב כתב:
"רויה" הוא ממוצע בין קור וחום… רויה הוא בחינת תפארת ממוזג בין החסד והגבורה… וזה שאמר (תהילים ס"ו, י"ב) באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה שהוא הממוצע בין אש ומים והוא סוד התפארת.
מיתוק
בשער מאמרי רשב"י פרשת לך לך כתב:
ובסימו נשמתא הוא סוד החיך והגרון בסוד וחיכו ממתקים והיינו בסימו ממש מיתוק הדינים ומגרון וחיך זה מתפשט ויוצא הקול סוד תפארת שבבינה, הפנימי העליון, וכל מיני תפארת שלמטה ממנו.
בליקוטי תורה פרשת בשלח כתב:
… כי המלכות ענייה ודלה דלית לה מגרמא כלום וא"כ איך יכול לצאת ממנה מים להשקות התחתונים והענין כי למעלה ממנו יש גם כן צור שהוא ממותק ותוקן והוא תפארת וממנו יש להמשיך שפע לצורת תתאה.
ע' זהר ויקרא דף י"ח:
רבי אבא אמר, כתיב (תהלים ע"ה, ח') "כי אלקי"ם שופט זה ישפיל וזה ירים", "כי אלקי"ם שופט", אלמלא דאעבר דינא דיצחק באתר דיעקב שארי, ואתבסם תמן, ווי לעלמא דיערע בדיניה. ורזא דמלה (ישעיה סו יז) "כי באש ה' נשפט", ודא הוא אתבסמותא דעלמא.
ובסולם: רבי אבא אמר כתוב "כי אלקים שופט, זה ישפיל וזה ירים". כי אלקים שופט", אלקים הוא גבורה, ושופט הוא תפארת, שנקרא משפט. והפירוש הוא כי אם לא היה עובר הדין של יצחק שה"ס גבורה וקו שמאל, במקום שיעקב שורה, שה"ס תפארת וקו אמצעי ונתבשם שם, טוי לעולם שייפגש בדינו… וסוד הדבר, כי באש ה' נשפט, שהאש שבשמאל נשפט ע"י הו"ה, שהוא קו אמצעי. המיחדו עם הימים, וזו היא התבשמות העולם.
כך אמר הקב"ה, שה"ס קו האמצעי, לישראל, בני לא תפחדו מן הדינין של קו שמאל, כי אני עומד על הפתח, לעכב את הדינים מלצאת, אבל התעודדו ביום הזה ותנו לי כח, ובמה בשופר, שעל ידי קול שופר מעוררקן האמצעי.
אלקים זו מידת הדין ושופט הוא תפארת (ע' בסולם). הדין שהוא בחינת יצחק, עובר במקום בו יעקב, שהוא תפארת, נמצא ועל ידי כך הוא מתבסם. כיון שיעקב הוא קו אמצעי הרי שהוא מחברו לשרשו העליון. זה מה שנאמר "כי באש ה' נשפט" האש הוא הגבורה ושם הוי' הוא תפארת, וכך מייחד שם ה' את האש עם הימין (ע' סולם) וכך הוא מתמתק ומתבסם.
ושם מזכיר קול השופר כמבטא תהליך זה של מיתוק עיי"ש ובפירוש הסולם.
תיקון הדין בשרשו
עולת ראי"ה ח"א עמ' קל"ז:
"מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ". שלש הנה ההכנות, המכשירות לתעופה עליונה זו של השבת כל הנדח, של החזרת כל הכעור לרום התפארת, את כל הרע לטוב הגמור והעליון.
האחת היא המיזוג והעירוב העמוק. כשהנטיות יורדות ומתחלקות, על פי תכונת הגבורה המפרדת ומפזרת, אז נקודות הרע שבנטיות, אע"פ שמקורן הוא עליון וקדוש מאד, אבל בירידתן הלא נתאחזו בתכונה של זיהום, ואי אפשר להן להתעלות בטהרת מקורן כ"א ע"י העירוב והמיזוג הגמור עד לכדי ההתבוללות הגמורה והמוחלטת בעומק הטוב, בכחות המסירים את הזיהום מיסודו, ומהפכים אותו לפארה של הקדושה העליונה ברום גבהה, ממולח.
הדין מפריד. בהתרחקות המידות ממקורן, בירידתן ממעלתן העליונה, פוגשות המידות בזיהום, המבודד את הרע ומבצר לו מקום בפני עצמו.
התיקון הוא על ידי המיזוג והעירוב, המחברים את הרע אל הטוב ובכך מחברים אותו שוב אל שרשו. זהו תיקון. אין הדין נמתק אלא בשרשו. זו תכונת התפארת הממזגת את הכוחות ומחזירה כל כיעור וכל רע אליה וממנה למוחין העליונים, "לפארה של הקדושה העליונה".
גזירה שוה היא בתפארת. כחה הוא למזג ולהשוות בין הנפרדים ולחברם לשרשם.
גילוי הנעלם
בזוהר פרשת מצורע (ויקרא נ"ג) אמרו:
רבי יהודה ורבי יצחק הוו אזלי בארחא, יתבו בההוא בי חקלא וצלו, בתר דסיימו צלותא קמו ואזלו, פתח רבי יהודה במלי דאורייתא, ואמר, (משלי ג יח) עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר, עץ חיים, דא אורייתא, דאיהי אילנא עלאה רבא ותקיף, תורה, אמאי אקרי תורה, בגין דאורי וגלי במאי דהוה סתים דלא אתידע:
חיים, דכל חיים דלעילא בה אתכלילו ומנה נפקין:
למחזיקים בה, לאינון דאחדין בה, דמאן דאחיד באורייתא אחיד בכלא, אחיד לעילא ותתא:
ותומכיה מאושר, מאן תומכיה, אלין אינון דמטילין מלאי לכיסן של תלמידי חכמים כמה דאוקמוה, ותומכיה, זכי לנביאי מהימני דיפקון מניה.
וכתב בספר אור החמה:
כל זה מבואר כי התפארת הוא עץ החיים והוא נקרא תורה משום דכל מה דהוה סתים בעתיקא ובחכמה עילאה הוא מפורש כאן וכאן אתגליא בסוד שם המפורש והבן זה5.
ונקרא עץ החיים משום דנפיק מחיים עליונים הם חכמה בינה בסוד והחכמה תחיה בעליה והם הנקראים חיי המלך כי משם השפעת המלך: "תפארת" "זעיר אנפין".
ולכן המחזיקים בה הם אוחזים ומחזיקים בכל חיים עילאין דכלהו אתכלילן ביה.
ותומכיה הם האוחזין בבעלי תורה ונותנין להם כדי שיתפרנסו לעסוק בתורה, הנה אלו נרמזו בנצח והוד כי הם אוחזין ומעמידים כל הגוף כמו השוקיים המעמידין את האדם על עומדו כד"א "שוקיו עמודי שש", פירוש המעמידים את שש קצוות הגוף העומד עליהם וגם רישא שהיא חכמה הוא עומד על הגוף ומתפשט בו בששה קצוות הגוף, הנה כי נצח והוד קיום כל הבנין הנקרא תורה שבכתב ולכן המחזיקים התומכים את העוסקים בתורה יוצאים מהם בנים נביאים שיונקים מנצח והוד מידה כנגד מידה.
והרמ"ק הביא דברי הזהר וביארם בערכי הכינויים, ערך תורה. זה לשונו:
ובענין למה התפארת נקרא תורה, פירש ר' יהודה בזהר פרשת מצורע (נ"ג:) צ"ל "אמאי אקרי תורה בגין דאורי וגלי מאי דהוה סתים דלא אתידע". והכוונה כי התפארת נקרא תורה מלשון הוראה ונקרא כך כשהוא מגלה הדברים6 הנעלמים כי צריך גילוי אחר גילוי מחכמה אל הבינה ומהבינה אל התפארת ומתפארת אל המלכות והמלכות מגלה אותה למטה7 עיי"ש עוד.
ויש להוסיף8 ששרש "פאר" הוא כמו "באר". הבאר היא מגלה את פנימיות המעיין ומוציאה המים לחוץ. מכאן "באור" שהא מגלה וחושף הדברים הנאמרים בתורה.
בהבנת מושג התפארת כגילוי הנעלם, אפשר להבין ביאור של הרב קוק למידת גזירה שוה.
זו לשון הרב קוק:
וכשאור ההשויה פוגש את האור השני המתיחש אליו הרי הכח הפנימי של אור דבר ד' מבטא את הדבור בצורה שוה במלולה. אף על פי שמצד ההתלבשות החצונה הענינים נראים כרחוקים זה מזה, אבל אוצרי החיים הפנימיים שלהם יש להם מהלך אחר, שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה.
המילים הגלויות מלמדות על רעיון פנימי נעלם המשותף לשתי ההלכות.
מתווספת לנו הארה גדולה להבנת הנהגת גזירה שוה, שיש בה גם מגילוי הנעלם.
ועוד יש לומר על פי הנאמר בספר מבוא לחכמת הקבלה (חלק ב מאמר ב ולישרי לב שמחה):
וההבדל בין יו"ד ובין הוי"ו, היות ביו"ד דחכמה צורת האדם בסיתום ובהעלם, מה שאין כן בוי"ו דתפארת, כאן מקום גילויו בכל הדרו ותפארתו.
ועל פי הנאמר בדברי השל"ה הקדוש (תולדות אדם – בית ישראל):
וכן נאמר על סוד האדם הגדול על הכסא דמות אדם (יחזקאל א, כו), כי גבוה מעל גבוה סוד אדם קדמון, הוא בחכמה אשר שם נעלם איברי האדם, ואחר כך בתפארת כתיב (ישעיה מד, יג) כתפארת אדם לשבת בית, כי שם נתגלה בשש קצותיו, והוא דמותו מתאחד באחדות הגמור, כי אינו אלא גילוי הנעלם.
הרי שמידה זו באה לגלות הנעלם ולפרש הסתום ועל כן שייכת היא לספירת התפארת המגלה את הנעלם, ומפרשת את הסתום.
1 לשון הרב קוק בביאורו לגזירה שוה:
"אורות הקדש, החיים בחיים עליונים ברום עולמים בצחצחות אידיאליהם, ספוגי קדש קדשים, מכים הם גלי אורי אורים, וכשאור ההשויה פוגש את האור השני המתיחש אליו הרי הכח הפנימי של אור דבר ד' מבטא את הדבור בצורה שוה במלולה. אף על פי שמצד ההתלבשות החצונה הענינים נראים כרחוקים זה מזה, אבל אוצרי החיים הפנימיים שלהם יש להם מהלך אחר, שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה. ומשקל השווי הזה וערך הפגישה הזאת נמסרו לחכמי אמת. ואין אדם דן גזרה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו. הקבלה הספוגה את הרוח הפנימי מלא הקדש אשר למהלכי תורה, היא מכרעת את ההכרעה של הפגישה המבטאית, באיזה ענין ובאיזה מקום היא באה מתוך פגישה ענינית רוחנית מחשבתית, שנתנוצצה כאן על ידי שווי הבטוי של הגזירה השוה. ואז תתכונן המדה הזאת של גזרה שוה".
2 לשון הרמ"ע מפאנו בביאורו לגזירה שוה:
"גזרה שוה והיא פעולת התפארת הגוזר ומסרס הקלפות בכח עליון כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה להשואת מדותיהן ליתן את האמור של זה בזה".
3 לשון האר"י בביאורו לגזירה שוה:
"לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין חסד לגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמור, אלא גזירה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת".
4 כלשון הרב קוק אג' כ': "אין לך מידה שאין הקיצוניות מזיקתה" נראה שמקורו בדברי רמ"ק אלו "לא בעל הקצוות שלם"
5 כאן מקור לדברי ר"ח ויטאל בהקדמת שער ההקדמות המבוא ריש עץ חיים שתורה לשון הוראה להורות מהו השם ומה עניינו עיי"ש.
6 עי' בפירוש הרמ"ז שהביא הפסוק "ויורהו ה' עץ" ללמדנו שהוראה לשון פירוש וגילוי.
7 בדברים אלו מבואר שהתורה הנגלית מגלה את הדברים הנעלמים, שהם נשמתה של תורה. גופי תורה הם גילוי לנשמתה.
8 על פי הרש"ר הירש, זו לשונו בשמות (ח', ה') ד"ה "התפאר": "משרש "פאר" קרוב ל"באר", לקרוב אל האור, ומכאן באר בו נגלים מי תהום אל האור, ומכאן פאר להראות מול האור, להאיר. "פאר" כל חפץ העשוי להדגיש בבהירות ולהבליט לעין את כל מי שעטור בו".